אספר לכם איך היו שמחים:
מעשה פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד. ורצה המלך למסר המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול (שקורין באל). ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד. והיו שם כל השרי מלוכה, וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה. וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיה שם שמחה גדולה מאד. והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש [מקהלות זמר] וקאמעדייש [משחקי הצגות וכיוצא מזה, כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה.
מעשה פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד. ורצה המלך למסר המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול (שקורין באל). ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד. והיו שם כל השרי מלוכה, וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה. וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיה שם שמחה גדולה מאד. והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש [מקהלות זמר] וקאמעדייש [משחקי הצגות וכיוצא מזה, כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה.
וכשנעשו שמחים מאד, עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה אזי אהיה בשמחה יתרה מאד.
וקיבל הבן מלך את המלוכה ביד רמה. ועשה לו שרי מלוכה ודוכסים ושרים וחיל. וזה הבן מלך היה חכם והיה אוהב חכמה מאד והיו אצלו חכמים גדולים. וכל מי שהיה בא אצלו עם איזה דבר חכמה היה אצלו בחשיבות גדול מאד. והיה נותן להם כבוד ועשירות בשביל החכמה, לכל אחד כפי רצונו. מי שהיה רוצה ממון היה נותן לו ממון, ומי שהיה רוצה כבוד היה נותן לו כבוד, הכל בשביל החכמה. ומחמת שהיה חשוב אצלו החכמה כל כך, היו כולם לוקחין עצמן אל החכמה, ועסקו כל המדינה בחכמות. כי זה היה רוצה ממון, כדי שיקבל ממון על ידי זה. וזה היה רוצה חשיבות וכבוד. ומחמת שכולם עסקו רק בחכמות על כן שכחו שם באותה המדינה טכסיסי מלחמה, כי היו כולם עוסקין בחכמות. עד שהיו כל בני המדינה חכמים גדולים. עד שהקטן שבאותה המדינה היה במדינה אחרת חכם גדול מכולם. והחכמים שבאותה המדינה היו חכמים מופלגים גדולים מאד. ומחמת החכמות נתפקרו החכמים של אותה המדינה. ומשכו גם את הבן מלך הנ"ל לדעתם, ונתפקר גם כן. ושאר בני המדינה לא נתפקרו, מחמת שהיה עמקות ודקות גדול באותה החכמה של החכמים הנ"ל, על כן לא יכלו שאר בני המדינה לכנוס באותה החכמה, ולא הזיק להם. אבל החכמים והבן מלך נתפקרו כנ"ל.
והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב כי נולד עם טוב, והיו לו מידות טובות וישרות, היה נזכר לפעמים: היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וכו'. והיה גונח ומתאנח על זה על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל-כך. והיה מתאנח מאד. אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו החכמות של האפיקורסות הנ"ל. וכן היה כמה פעמים שהיה נזכר כנ"ל והיה גונח ומתאנח, ותכף כשהתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו האפיקורסות כנ"ל.
ויהי היום, והיה בריחה באיזה מדינה, וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער. ואבדו שם זכר ונקבה: אחד אבד זכר ואחד אבד נקבה. ועדיין היו בנים קטנים, בני ארבע וחמש שנים. ולא היה להם מה לאכול. וצעקו ובכו, כי לא היה להם מה לאכול. בתוך כך בא אצלם בעטליר [קבצן] אחד עם השקים שלו (שקורין "טארבעס"), שנושא בהם לחם. והתחילו אלו הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכול, ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל. והתחיל לילך מהם, וביקשו ממנו שיקח אותם עימו. ואמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עימי. בתוך כך הסתכלו והנה הוא עיור. והיה אצלם פלא: מאחר שהוא עיור, איך יודע לילך? (ובאמת הוא חידוש מה שהיה קשה להם זאת. כי עדיין היו בנים קטנים, רק שהיו בנים חכמים, והיה פלא אצלם כנ"ל). וברכם, (זה הבעטליר העיור) שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו והשאיר להם עוד לחם לאכול והלך לו. והבינו אלו הבנים כי השם יתברך השגיח עליהם, והזמין להם בעטליר עיור בכאן ליתן להם אוכל.
והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב כי נולד עם טוב, והיו לו מידות טובות וישרות, היה נזכר לפעמים: היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וכו'. והיה גונח ומתאנח על זה על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל-כך. והיה מתאנח מאד. אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו החכמות של האפיקורסות הנ"ל. וכן היה כמה פעמים שהיה נזכר כנ"ל והיה גונח ומתאנח, ותכף כשהתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו האפיקורסות כנ"ל.
ויהי היום, והיה בריחה באיזה מדינה, וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער. ואבדו שם זכר ונקבה: אחד אבד זכר ואחד אבד נקבה. ועדיין היו בנים קטנים, בני ארבע וחמש שנים. ולא היה להם מה לאכול. וצעקו ובכו, כי לא היה להם מה לאכול. בתוך כך בא אצלם בעטליר [קבצן] אחד עם השקים שלו (שקורין "טארבעס"), שנושא בהם לחם. והתחילו אלו הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכול, ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל. והתחיל לילך מהם, וביקשו ממנו שיקח אותם עימו. ואמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עימי. בתוך כך הסתכלו והנה הוא עיור. והיה אצלם פלא: מאחר שהוא עיור, איך יודע לילך? (ובאמת הוא חידוש מה שהיה קשה להם זאת. כי עדיין היו בנים קטנים, רק שהיו בנים חכמים, והיה פלא אצלם כנ"ל). וברכם, (זה הבעטליר העיור) שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו והשאיר להם עוד לחם לאכול והלך לו. והבינו אלו הבנים כי השם יתברך השגיח עליהם, והזמין להם בעטליר עיור בכאן ליתן להם אוכל.
אחר-כך כלה אצלם הלחם, ושוב התחילו לצעק עבור אוכל. אחר-כך נעשה לילה ולנו שם. בבוקר גם-כן לא היה להם לאכול והיו צועקים ובוכים. וחזר ובא בעטליר שהיה חרש. והתחילו לדבר אליו, והראה להם בידיו, ואמר להם שאינו שומע. ונתן להם גם-כן לחם לאכול, והלך מהם. ורצו גם-כן שיקחם עימו ולא רצה. וברכם גם-כן שיהיו כמותו, והשאיר גם כן להם לחם, והלך לו.
וחזר וכלה הלחם אצלם, וחזרו וצעקו כנ"ל. וחזר ובא אצלם בעטליר שהיה כבד פה. והתחילו לדבר עימו. והיה מגמגם בלשונו, ולא ידעו מה הוא אומר. והוא היה יודע מה הם מדברים, אך הם לא ידעו מה הוא אומר, כי היה מגמגם בלשונו כנ"ל. ונתן להם גם-כן לחם לאכול, והלך לו גם-כן כנ"ל. וברכם גם-כן שיהיו כמותו, והלך לו. הכל כנ"ל.
וחזר ובא בעטליר שהיה צוארו עקום, והיה גם-כן כנ"ל. וחזר ובא בעטליר בעל חטוטרות, (שקורין הויקיר [גיבנת]), וחזר ובא בעטליר בלא ידים. וחזר ובא בעטליר בלא רגלים, וכל אחד נתן להם לחם, וברכם שיהיו כמותו הכל כנ"ל.
אחר-כך חזר וכלה הלחם אצלם. והתחילו לילך לישוב, עד שבאו לאיזה דרך. והלכו על אותו הדרך עד שבאו לאיזה כפר. ונכנסו אלו הבנים באיזה בית, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם. וחזרו ונכנסו באיזה בית, ונתנו להם גם-כן, והיו מחזירים על הפתחים. וראו שזה טוב לפניהם, ועשו ביניהם שיהיו תמיד ביחד. ועשו להם שקים (שקורין טארביס) גדולות, והיו מחזירים על הפתחים, והלכו על כל השמחות: על סעודת ברית מילה ועל חתונות, והלכו להם למקום אחר. והלכו לעיירות, והיו מחזירים על הפתחים. והלכו על הירידים, וישבו בין הבעטלירש [קבצנים] כדרך שיושבים שם על "הפריזביס" [אצטבאות-אבן] עם הטעליר [צלחת לאסיפת מטבעות]. עד שהיו אלו הבנים מפורסמים אצל כל הבעטלירש. כי כולם הכירו אותם וידעו מהם שאלו הם הבנים שנאבדו ביער כנ"ל.
פעם אחד היה יריד גדול באיזה עיר גדולה. והלכו לשם הבעטלירש, ואלו הבנים הלכו גם כן לשם. ובא על דעת הבעטלירש שישדכו את אלו שני הבנים, שישאו זה את זו. ותכף שדיברו זאת קצת בעטלירש הוטב הדבר מאד בעיני כולם, וגמרו השידוך. אבל איך עושין להם חתונה?! ונתייעצו. באשר שביום פלוני יהיה סעודה של יום הולדת המלך (שקורין מיניניס), וילכו לשם כל הבעטלירש. וממה שיבקשו לעצמן שם, בשר ולחם, מזה יעשו חתונה. וכן היה. והלכו לשם על המיניניס כל הבעטלירש, וביקשו להם לחם ובשר, וגם קיבצו מה שנשתייר מן הסעודה בשר ולחם. (שקורין קוליטש [חלות גדולות מיוחדות לשמחות]). והלכו וחפרו בור גדול שיהיה מחזיק מאה אנשים, וכיסו אותו עם קנים ועפר וזבל. ונכנסו לשם כולם, ועשו שם חתונה לאלו הבנים הנ"ל, והכניסו אותם לחופה. והיו שמחים שם מאד מאד. וגם החתן והכלה היו שמחים מאד.
והתחילו לזכור החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער. והיו בוכים והיו מתגעגעים מאד: איך לוקחין לכאן את הבעטליר הראשון העיור, שהביא לנו לחם ביער? ותכף ומיד בתוך שהיו מתגעגעים מאד אחרי הבעטליר העיור, ענה ואמר: הנני! הנה באתי אצלכם על החתונה. ואני נותן לכם מתנה לדרשה, (שקורין דרשה גישאנק), שתהיו זקנים כמוני! כי בתחילה ברכתי אתכם בזה, ועכשיו אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה: שתחיו חיים ארוכים כמוני. ואתם סבורים שאני עיור? אין אני עיור כלל. רק שכל זמן העולם כולו, אינו עולה אצלי כהרף עין. (ועל כן הוא נדמה כעיור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין. ועל כן אין שייך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל) ואני זקן מאד, ועדיין אני יניק [צעיר מאד] לגמרי, (היינו יונג) ולא התחלתי עדיין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאד. ולא אני בעצמי אומר זאת, רק שיש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול. ואספר לכם מעשה: (כל זה הוא דברי העיור הנ"ל).
כי פעם אחת הלכו אנשים בספינות הרבה על הים. ובא רוח סערה ושיבר את הספינות, והאנשים ניצלו. ובאו אל מגדל אחד. ועלו אל המגדל, ומצאו שם כל המאכלים ומשקאות ומלבושים, וכל מה שצריכים. והיה שם כל טוב וכל התענוגים שבעולם. ענו ואמרו, שכל אחד יספר מעשה ישנה מה שהוא זוכר מזכרון הראשון. היינו מה שהוא זוכר מעת שהתחיל אצלו הזכרון. והיו שם זקנים ונערים, והיו מכבדים את הזקן הגדול שביניהם שיספר בתחילה. ענה ואמר: מה אספר לכם, "אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף". ולא ידע שום אחד מה הוא אומר. אך היו שם חכמים, ואמרו. בודאי זאת היא מעשה ישנה מאד, וכיבדו את השני שיספר.
וחזר ובא בעטליר שהיה צוארו עקום, והיה גם-כן כנ"ל. וחזר ובא בעטליר בעל חטוטרות, (שקורין הויקיר [גיבנת]), וחזר ובא בעטליר בלא ידים. וחזר ובא בעטליר בלא רגלים, וכל אחד נתן להם לחם, וברכם שיהיו כמותו הכל כנ"ל.
אחר-כך חזר וכלה הלחם אצלם. והתחילו לילך לישוב, עד שבאו לאיזה דרך. והלכו על אותו הדרך עד שבאו לאיזה כפר. ונכנסו אלו הבנים באיזה בית, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם. וחזרו ונכנסו באיזה בית, ונתנו להם גם-כן, והיו מחזירים על הפתחים. וראו שזה טוב לפניהם, ועשו ביניהם שיהיו תמיד ביחד. ועשו להם שקים (שקורין טארביס) גדולות, והיו מחזירים על הפתחים, והלכו על כל השמחות: על סעודת ברית מילה ועל חתונות, והלכו להם למקום אחר. והלכו לעיירות, והיו מחזירים על הפתחים. והלכו על הירידים, וישבו בין הבעטלירש [קבצנים] כדרך שיושבים שם על "הפריזביס" [אצטבאות-אבן] עם הטעליר [צלחת לאסיפת מטבעות]. עד שהיו אלו הבנים מפורסמים אצל כל הבעטלירש. כי כולם הכירו אותם וידעו מהם שאלו הם הבנים שנאבדו ביער כנ"ל.
פעם אחד היה יריד גדול באיזה עיר גדולה. והלכו לשם הבעטלירש, ואלו הבנים הלכו גם כן לשם. ובא על דעת הבעטלירש שישדכו את אלו שני הבנים, שישאו זה את זו. ותכף שדיברו זאת קצת בעטלירש הוטב הדבר מאד בעיני כולם, וגמרו השידוך. אבל איך עושין להם חתונה?! ונתייעצו. באשר שביום פלוני יהיה סעודה של יום הולדת המלך (שקורין מיניניס), וילכו לשם כל הבעטלירש. וממה שיבקשו לעצמן שם, בשר ולחם, מזה יעשו חתונה. וכן היה. והלכו לשם על המיניניס כל הבעטלירש, וביקשו להם לחם ובשר, וגם קיבצו מה שנשתייר מן הסעודה בשר ולחם. (שקורין קוליטש [חלות גדולות מיוחדות לשמחות]). והלכו וחפרו בור גדול שיהיה מחזיק מאה אנשים, וכיסו אותו עם קנים ועפר וזבל. ונכנסו לשם כולם, ועשו שם חתונה לאלו הבנים הנ"ל, והכניסו אותם לחופה. והיו שמחים שם מאד מאד. וגם החתן והכלה היו שמחים מאד.
והתחילו לזכור החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער. והיו בוכים והיו מתגעגעים מאד: איך לוקחין לכאן את הבעטליר הראשון העיור, שהביא לנו לחם ביער? ותכף ומיד בתוך שהיו מתגעגעים מאד אחרי הבעטליר העיור, ענה ואמר: הנני! הנה באתי אצלכם על החתונה. ואני נותן לכם מתנה לדרשה, (שקורין דרשה גישאנק), שתהיו זקנים כמוני! כי בתחילה ברכתי אתכם בזה, ועכשיו אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה: שתחיו חיים ארוכים כמוני. ואתם סבורים שאני עיור? אין אני עיור כלל. רק שכל זמן העולם כולו, אינו עולה אצלי כהרף עין. (ועל כן הוא נדמה כעיור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין. ועל כן אין שייך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל) ואני זקן מאד, ועדיין אני יניק [צעיר מאד] לגמרי, (היינו יונג) ולא התחלתי עדיין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאד. ולא אני בעצמי אומר זאת, רק שיש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול. ואספר לכם מעשה: (כל זה הוא דברי העיור הנ"ל).
כי פעם אחת הלכו אנשים בספינות הרבה על הים. ובא רוח סערה ושיבר את הספינות, והאנשים ניצלו. ובאו אל מגדל אחד. ועלו אל המגדל, ומצאו שם כל המאכלים ומשקאות ומלבושים, וכל מה שצריכים. והיה שם כל טוב וכל התענוגים שבעולם. ענו ואמרו, שכל אחד יספר מעשה ישנה מה שהוא זוכר מזכרון הראשון. היינו מה שהוא זוכר מעת שהתחיל אצלו הזכרון. והיו שם זקנים ונערים, והיו מכבדים את הזקן הגדול שביניהם שיספר בתחילה. ענה ואמר: מה אספר לכם, "אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף". ולא ידע שום אחד מה הוא אומר. אך היו שם חכמים, ואמרו. בודאי זאת היא מעשה ישנה מאד, וכיבדו את השני שיספר.
ענה השני שלא היה זקן כמו הראשון: זאת היא מעשה ישנה?! (בלשון תמה) זאת המעשה אני זוכר גם-כן, אבל אני זוכר גם-כן "כשהיה הנר דולק". ענו ואמרו שם: זאת היא מעשה ישנה ביותר מהראשונה. והיה פלא אצלם שזה השני, שהוא יניק מהראשון, וזוכר מעשה ישנה יותר מהראשון. וכיבדו את השלישי שיספר.
ענה ואמר השלישי, שהיה יניק יותר: אני זוכר גם כשהתחיל בנין הפרי, דהיינו כשהתחיל להתרקם הפרי ענו ואמרו: זאת היא מעשה ישנה ביותר. ענה הרביעי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם "כשהוליכו הגרעין לנטע הפרי". ענה החמישי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם "החכמים, שהם היו חושבים וממציאים את הגרעין". ענה השישי וכו', שהוא זוכר גם "את הטעם של הפרי קודם שנכנס הטעם בתוך הפרי". ענה השביעי וכו', ואמר "שהוא זוכר גם את הריח של הפרי קודם שנכנס בפרי". ענה השמיני ואמר, שהוא זוכר גם "המראה של הפרי קודם שנמשכה על הפרי". ואני (היינו זה הבעטליר העיור, שמספר כל זה) הייתי אז תינוק לגמרי, והייתי גם כן שם. ועניתי ואמרתי להם: אני זוכר כל אלו המעשיות, ואני זוכר "לאו כלום"! (און איך גידענק גאר נישט) ענו ואמרו: זאת היא מעשה ישנה מאד, יותר מכולם! והיה חידוש גדול אצלם שהתינוק זוכר יותר מכולם.
בתוך כך בא נשר גדול ודפק על המגדל, ואמר להם: חידלו עוד מלהיות עניים! שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם. ואמר להם שיצאו מן המגדל כדרך זקנותם, שכל מי שזקן יותר יצא תחילה. והוציא כולם מן המגדל. והוציא תחילה את התינוק הנ"ל, כי באמת הוא זקן יותר מכולם. וכן כל מי שהיה יניק יותר הוציא קודם. והזקן הגדול הוציא באחרונה. כי כל מי שהיה יניק יותר, היה זקן יותר כנ"ל. והזקן שבהם היה יניק יותר מכולם.
ואמר להם: (הנשר הגדול הנ"ל) אני אפרש לכם את המעשיות שסיפרו כל הנ"ל. כי זה שסיפר שהוא זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף, היינו שהוא זוכר גם כשחתכו את טבורו. (היינו שגם את המעשה הזאת שנעשה עמו תכף בעת ההולדה, בעת שחתכו את טבורו, גם את זה הוא זוכר). והשני שאמר שזוכר בשעה שהיה הנר דולק, היינו שהוא זוכר גם כשהיה בעיבור, שהיה נר דולק על ראשו. וזה שאמר שזוכר גם בעת שהתחיל ריקום הפרי, היינו שזוכר גם כשהתחיל להתרקם הגוף, דהיינו בעת יצירת הולד. וזה שזוכר בעת שהיו מוליכים הגרעין לנטוע הפרי, היינו שזוכר גם כשנמשכה הטיפה בעת הזיווג. וזה שזוכר את החכמים שהיו ממציאים את הגרעין, היינו שזוכר גם כשהיה הטיפה עדיין במוח. (כי המוחין ממציאים את הטיפה). וזה שזוכר את הטעם היינו הנפש. והריח היינו הרוח. והמראה היינו הנשמה. והתינוק אמר שזוכר לאו כלום, כי הוא למעלה מן הכל, וזוכר אפילו מה שהוא קודם מנפש רוח נשמה, שהוא בחינת "אין".
ואמר להם: חיזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם שנשברו, שיחזרו ויבנו. עתה חיזרו אליהם, וברך אותם. ולי (היינו זה הבעטליר העיור שהיה תינוק אז, שהוא מספר כל זה) אמר הנשר הגדול הנ"ל: אתה בוא עמי, כי אתה כמותי. כי אתה "זקן מאד ועדיין אתה יניק מאד" ועדיין לא התחלת לחיות כלל. ואף על פי כן אתה זקן מאד. וגם אני כך, כי אני זקן ועדיין אני יניק וכו'. נמצא, שיש לי הסכמה מאותו הנשר הגדול. (שאני חי חיים ארוכים כנ"ל) ועתה אני נותן לכם חיים ארוכים שלי, במתנה לדרשה. ונעשה שם שמחה וחדוה גדולה ועצומה מאד מאד.
ביום השני של שבעת ימי המשתה, חזרו וזכרו הזוג הזה את הבעטליר השני. היינו החרש שהחייה אותם ונתן להם לחם. והיו בוכים ומתגעגעים: איך לוקחין לכאן את אותו הבעטליר החרש שהחייה אותנו, כנ"ל? בתוך שהיו מתגעגעים אחריו, והנה הוא בא, ואמר הנני! ונפל עליהם, ונשק אותם, ואמר להם: עתה אני נותן לכם במתנה שתהיו כמוני, שתחיו חיים טובים כמוני. כי בתחילה ברכתי אתכם בזה, ועתה אני נותן לכם חיים טובים שלי במתנה גמורה לדרשה. ואתם סוברים שאני חרש? אין אני חרש כלל! רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החסרון שלהם. כי כל הקולות כולם הם מן חסרונות. כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו. ואפילו כל השמחות שבעולם כולם הם רק מחמת החסרון, ששמח על החסרון שחסר לו ונתמלא. ואצלי, כל העולם כולו אינו עולה לכלום, שיכנסו באזני החסרון שלהם. כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון. ויש לי הסכמה על זה שאני חי חיים טובים, מן המדינה של עשירות. וחיים טובים שלו הוא, שהיה אוכל לחם ושותה מים. (וסיפר להם):
כי יש מדינה שיש בה עשירות גדול, שיש להם אוצרות גדולים. פעם אחת נתקבצו. והתחיל כל אחד להתפאר עם חיים טובים שלו, איך הוא חי חיים טובים, וכן סיפר כל אחד ואחד מסדר החיים טובים שלו. ועניתי ואמרתי להם. אני חי חיים טובים, שהם טובים יותר מחיים טובים שלכם. והא ראיה כי אם אתם חיים חיים טובים, אראה אם תוכלו להושיע את מדינה פלונית. היות שיש מדינה שהיה להם גן. והיה באותו הגן פירות, שהיה להם כל מיני טעמים שבעולם. גם היה שם כל מיני ריחות שבעולם, גם היו שם כל מיני מראה כל הגונין וכל הקווייאטין [פרחים] שבעולם, הכל היה שם באותו הגן.
והיה על הגן גנני אחד (שקורין אגראדניק). והיו בני אותו המדינה חיים חיים טובים על ידי אותו הגן. ונאבד שם הגנני. וכל מה שהיה שם באותו הגן, בודאי מוכרח להיות כלה ונפסד, מאחר שאין שם הממונה, דהיינו הגנני. אבל אף על פי כן היו יכולים לחיות מן הספיחים שבגן. ובא עליהם מלך אכזר על אותה המדינה, ולא היה יכול לעשות להם דבר. והלך וקלקל את החיים טובים של המדינה שהיה להם מן הגן. ולא שקלקל את הגן. רק שהשאיר שם באותה המדינה שלוש כיתות עבדים, וציוה עליהם שיעשו מה שפקד עליהם. ועל ידי זה קלקלו את הטעם. שעל ידי מה שעשו שם, כל מי שירצה לטעום איזה טעם יהיה טעם נבלה. וכן קלקלו את הריח. שכל הריחות יהיה להם ריח חלבנה. וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העיניים כאילו יש עננים ועבים. (הכל על ידי מה שעשו שם, כאשר ציוה עליהם מלך האכזר כנ"ל) ועתה, אם אתם חיים חיים טובים, אראה אם תוכלו להושיע אותם. ואני אומר לכם (כל זה דברי החרש הנ"ל) שאם לא תושיעו אותם יוכלו הקלקולים הנ"ל של אותו המדינה להזיק לכם גם-כן.
והלכו העשירים הנ"ל אל אותו המדינה, וגם אני הלכתי עמהם. וגם בדרך הילוכם היו חיים גם-כן כל אחד ואחד חיים טובים שלו, כי היו להם אוצרות כנ"ל. כשבאו סמוך להמדינה, התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם. ואמרתי להם: אם עתה, שעדיין לא נכנסתם אצלם, כבר נתקלקל אצלכם הטעם וכו', ואיך יהיה אם תכנסו לשם? ומכל שכן איך תוכלו להושיע אותם. ולקחתי לחם שלי ומים שלי, ונתתי להם. והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים, (וכל הריחות וכו') ונתתקן מה שנתקלקל אצלם.
ובני המדינה הנ"ל, היינו המדינה שהיה שם הגן הנ"ל, התחילו לפקח על תיקון המדינה שנתקלקל אצלם הטעם וכו' כנ"ל. ונתישבו: היות שיש מדינה של עשירות, (היינו אותו המדינה עצמה הנ"ל) ונראה להם שהגנני שלהם שנאבד (שעל ידו היה להם חיים טובים) הוא משורש אחד עם אותן בני המדינה של עשירות, שיש להם גם-כן חיים טובים. על כן היתה עצתם לשלוח אל אותו המדינה של עשירות, ובודאי יושיעו אותם. וכן עשו. ושלחו שלוחים אל אותו המדינה של עשירות. והלכו השלוחים, ופגעו בהם. (היינו שהשלוחים פגעו בבני אותו המדינה עצמה של עשירות. כי הם היו רוצים לילך אצלם כנ"ל) ושאלו את השלוחים: להיכן אתם הולכים? השיבו: אנו הולכים אל אותו המדינה של עשירות, שיושיעו אותנו. ענו ואמרו: אנחנו בעצמנו הם בני אותה המדינה של עשירות, ואנו הולכים אצלכם. אמרתי אני להם: (היינו החרש שמספר כל זה אמר להם) הלא אתם צריכים אלי, כי אתם לא תוכלו לילך לשם להושיע להם כנ"ל. על כן אתם תשארו כאן, ואני אלך עם השלוחים להושיע להם.
והלכתי עמהם. ונכנסתי במדינה באיזה עיר. ובאתי, וראיתי שבאים אנשים ואומרים איזה דבר הלצה (שקורין ווערטיל). ואחר כך מתקבצים עליהם עוד איזה בני אדם עד שנעשה איזה קיבוץ, ואומרים איזה דברי הלצות (היינו ווערטליך) והם מחייכים ושוחקים. והטיתי אוזן ושמעתי שהם מדברים ניבול פה. וזה אומר דברי ניבול פה, וזה אומר בדקות יותר, וזה שוחק וזה יש לו הנאה וכיוצא. אחר כך הלכתי להלן לעיר אחרת. וראיתי ששני בני אדם מריבים זה עם זה מחמת איזה משא ומתן. והלכו אל הבית דין לדין, ופסק להם הבית דין: זה זכאי וזה חייב. ויצאו מן הבית דין. אחר-כך חזרו ונתקוטטו זה עם זה. ואמרו שאינם רוצים זה הבית דין, רק הם רוצים בית-דין אחר ובחרו להם בית דין אחר, (כי מאחר שהם מרוצים על אותו הבית-דין שבחרו להם יכולין לדון לפניהם) ודנו לפני אותו הבית-דין. אחר-כך חזרו ונתקוטטו אחד מאלו עם אחר, ובחרו להם בית-דין אחר. וכן היו מריבים ומתקוטטים שם, ובחרו להם כמה בתי דינים, עד שכל העיר היתה מלאה מבתי דינים. והסתכלתי, שזה מחמת שאין שם אמת. ועתה זה מטה דין ונושא פנים לזה, ואחר כך חברו נושא פנים לו, כי הם מקבלים שוחד ואין בהם אמת.
אחר-כך ראיתי שהם מלאים ניאוף ממש, ויש שם ניאוף הרבה עד שנעשה כהתר אצלם. ואמרתי להם, שבשביל זה נתקלקל אצלם הטעם והריח והמראה. כי זה המלך האכזר השאיר אצלם שלוש כיתות עבדים הנ"ל, שיהיו הולכים ומקלקלים את המדינה. שהיו הולכים ומדברים ביניהם ניבול פה, והכניסו ניבול פה בתוך המדינה, ועל ידי ניבול פה נתקלקל הטעם. שכל הטעמים הם טעם נבלה. וכן הם הכניסו שוחד במדינה. ועל ידי זה נחשכו העיניים ונתקלקל המראה, כי "השוחד יעור עיני חכמים". וכן הם הכניסו ניאוף במדינה, ועל ידי זה נתקלקל הריח. (ועיין במקום אחר בדברינו שעל ידי ניאוף נפגם הריח) על כן, תראו לתקן את המדינה משלוש עבירות אלו, ולחפש אחרי האנשים הנ"ל ולגרשם. ואז כשתתקנו שלושה עבירות אלו, לא די שיתתקן הטעם והמראה והריח, כי אם גם הגנני שנאבד יוכל גם-כן להמצא.
ועשו כן. והתחילו לתקן את המדינה משלוש עבירות אלו. וחיפשו אחרי האנשים הנ"ל, והיו תופסים את איזה אדם ושואלין אותו: מהיכן באת לכאן.? עד שנתבררו אצלם האנשים של המלך האכזר הנ"ל, וגרשו אותם. ותיקנו את המדינה מעבירות הנ"ל. בתוך כך נעשה רעש: אפשר אף על פי כן זה המשוגע שהולך ואומר שהוא הגנני, וכל אחד מחזיק אותו למשוגע, וזורקין אחריו אבנים ומגרשין אותו, אפשר אף על פי כן אולי הוא הוא הגנני באמת?! והלכו והביאו אותו לפניהם. (היינו לפני אלו שישבו ותיקנו את המדינה. וגם הוא היינו החרש שמספר כל זה היה שם) ואמרתי: בודאי זה הוא הגנני באמת! (נמצא שנתתקן על ידו המדינה הזאת).
נמצא, שיש לי הסכמה מאותו המדינה של עשירות, שאני חי חיים טובים. כי אני תיקנתי את המדינה הנ"ל כנ"ל. ועתה אני נותן לכם במתנה את החיים טובים שלי! ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד: (וכן כל הבעטלירש הנ"ל כולם חזרו ובאו על החתונה, ונתנו במתנה לדרשה. מה שבתחילה ברכו אותם שיהיו כמותם ועכשו נתנו זאת במתנה לדרשה): הראשון נתן להם במתנה חיים ארוכים, והשני נתן להם במתנה חיים טובים.
ביום השלישי חזרו ונזכרו הזוג הזה. והיו בוכים ומתגעגעים: איך לוקחין בכאן את הבעטליר השלישי, שהיה כבד פה? בתוך כך והנה הוא בא, ויאמר: הנני! ונפל עליהם, ונשק אותם. ואמר להם גם-כן כנ"ל: בתחילה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, עתה אני נותן לכם במתנה לדרשה שתהיו כמוני. ואתם סבורים שאני כבד פה? אין אני כבד פה כלל, רק שהדיבורים של העולם, שאינם שבחים להשם יתברך, אין בהם שלמות. (ועל כן הוא נראה ככבד פה. כי הוא ככבד פה מאלו הדיבורים של העולם שאין בהם שלימות) אבל באמת אין אני כבד פה כלל, אדרבא אני מליץ ודברן נפלא מאד. ואני יכול לדבר חידות ושירים (שקורין "לידער") נפלאים, עד שאין נמצא שום נברא בעולם שלא ירצה לשמוע אותי. ובאלו החידות והשירים שאני יודע, יש בהם כל החכמות. ויש לי הסכמה על זה מאותו האיש גדול "הנקרא איש חסד האמת". (דער גרוסיר מאן דער אמתיר איש חסד. בזה הלשון סיפר רבינו זכרונו לברכה) ויש בזה מעשה שלימה.
כי פעם אחת ישבו כל החכמים, וכל אחד התפאר בחכמתו. זה היה מתפאר שהמציא בחכמתו עשיית ברזל, וזה התפאר במין מתכות אחר, וזה היה מתפאר שהמציא בחכמתו עשיית כסף שהוא חשוב ביותר, וזה התפאר שהמציא עשיית זהב, וזה היה מתפאר שהמציא כלי מלחמה. וזה היה מתפאר שהוא יודע לעשות אלו המתכות, שלא מאלו הדברים שהם עושין מהם אלו המתכות. וזה היה מתפאר בחכמות אחרות. כי יש כמה דברים שהמציאו בעולם על ידי חכמות, כגון סאליטרע [חומר גלם לעשיית מתכות] ופילוויר [חומר נפץ] וכיוצא בזה. והיה כל אחד מתפאר בחכמתו.
ענה שם אחד ואמר: אני חכם יותר מכם, כי אני חכם כמו היום. ולא הבינו שם מה זה שאומר, שהוא חכם כמו היום. ואמר להם: כי כל החכמות שלהם יכולים לקבץ אותם, ולא יהיו מהם רק שעה אחת. אף על פי שכל חכמה וחכמה היא נלקחת מיום אחר, כפי הבריאה שהיה באותו היום. כי כל החכמות הנ"ל הם הרכבות. (ועל כן החכמה נלקחת מאותו היום שהיה בו אותו הבריאה שממנו ההרכבה) אף על פי כן יכולים על ידי חכמה לקבץ כל אלו החכמות בשעה אחת. אבל אני חכם כמו יום שלם. (כל זה התפאר אותו החכם האחרון הנ"ל) עניתי ואמרתי אליו: (היינו זה הכבד פה הנ"ל אמר להחכם הנ"ל) כמו איזה יום? (היינו כמו איזה יום אתה חכם) ענה ואמר: (החכם הנ"ל) זה, (היינו זה הכבד פה) הוא חכם ממני. מאחר ששואל כמו איזה יום. אבל כמו איזה יום שתרצו אני חכם. ועתה יקשה. מפני מה זה ששואל כמו איזה יום, הוא חכם יותר ממנו, מאחר שהוא חכם כמו איזה יום שירצה. אך יש מעשה שלימה.
כי זה האיש חסד האמת הוא באמת איש גדול מאד. והוא (היינו זה הכבד פה) הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, ומביא אותם אל זה האיש חסד האמת. ועיקר התהוות הזמן (כי הזמן בעצמו הוא נברא) הוא על ידי החסדים של אמת. וזה הכבד פה הוא הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, ומביא אותם אל זה האיש חסד האמת כנ"ל.
ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב. וזה הלב של העולם הוא קומה שלימה עם פנים וידיים ורגליים וכו'. אבל הציפורן של הרגל, של אותו הלב של העולם, הוא מלובב (בלשון אשכנז הארציקר) יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעיין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעיין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעיין. וגם זה המעיין משתוקק אליו. וזה הלב, יש לו שתי חלישות. אחת כי החמה רודפת אותו ושורפת אותו, (מחמת שהוא משתוקק ורוצה לילך ולהתקרב אל המעיין) וחלישות השניה יש לו להלב מן גודל ההשתוקקות והגעגועים, שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאד, בכלות הנפש, אל אותו המעיין. וצועק וכו', כנ"ל. כי הוא עומד תמיד כנגד המעיין הנ"ל, וצועק (נא גיוואלד) [ביטוי צעקה באידיש כמו "אהה"] ומשתוקק אליו מאד כנ"ל. וכשצריך לנוח קצת, שיהיה לו אריכת הרוח קצת, (שקורין אפ סאפין) [נשימת רווחה] אזי בא ציפור גדול ופורש כנפיו עליו, ומגן עליו מן החמה. ואז יש לו נייחא קצת. וגם אז, בשעת נייחא, הוא מסתכל גם כן כנגד המעיין ומתגעגע אליו. אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל-כך, מפני מה אינו הולך אל המעיין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השיפוע, ואינו יכול להסתכל על המעיין. ואם לא יסתכל על המעיין אזי תצא נפשו, כי עיקר חיותו הוא מן המעיין. וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השיפוע של ההר, ששם עומד המעיין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר אזי נעלם מעיניו ראש השיפוע, (וזה מובן בחוש) ואזי אינו יכול לראות את המעיין, ואזי תצא נפשו, חס ושלום. וכשזה הלב היה מסתלק, חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כולו. כי הלב הוא החיות של כל דבר. ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעיין. רק עומד כנגדו, ומתגעגע וצועק כנ"ל.
וזה המעיין אין לו זמן, כי זה המעיין אינו בתוך הזמן כלל. אך עיקר הזמן של המעיין, הוא רק מה שהלב נותן לו במתנה יום אחד. וכשמגיע היום להיות נגמר ונפסק, ואזי כשיוגמר היום לא יהיה זמן להמעיין ויסתלק, חס ושלום, ואזי יסתלק הלב, חס ושלום, כנ"ל ויתבטל כל העולם, חס ושלום, כנ"ל. ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים ליטול רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) [איחולים וברכות פרידה] ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד). וזה האיש חסד האמת הנ"ל יש לו השגחה על זה. וכשמגיע היום בסופו ממש להיות נגמר ונפסק, אזי זה האיש חסד האמת הוא נותן במתנה יום אחד להלב הנ"ל, והלב נותן היום להמעיין. ואזי שוב יש זמן להמעיין. וכשזה היום הולך ממקום שהוא בא משם, אזי הוא הולך גם-כן בחידות ושירים נפלאים מאד. (שיש בהם כל החכמות) ויש שינויים בין הימים. כי יש יום אחד בשבוע ויום שני וכו'. וכן יש ראשי-חדשים וימים טובים.
וכל הזמן שיש להאיש חסד של אמת הכל על ידי. (היינו הכבד פה שמספר כל זה) כי אני הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, אשר מהם התהוות הזמן כנ"ל. (ועל כן הוא חכם יותר אפילו מהחכם הנ"ל, שהוא חכם כמו איזה יום שירצה. כי כל עיקר הזמן והימים כולם נתהוים על ידו, היינו על ידי הכבד פה, שהוא מקבץ החסדים של אמת אשר משם הזמן, ומביא אותם אל האיש חסד האמת. והוא נותן יום ללב, והלב נותן להמעיין, אשר על ידי זה נתקיים העולם כולו. נמצא שעיקר התהוות הזמן עם החידות ושירים שיש בהם כל החכמות הכל על ידי הכבד פה).
נמצא שיש לי הסכמה מזה האיש חסד האמת שאני יכול לומר חידות ושירים, שיש בהם כל החכמות. (כי כל הזמן עם החידות והשירים נתהוים על ידו כנ"ל), ועתה אני נותן לכם במתנה גמורה לדרשה שתהיו כמוני. ונעשה שם שמחה וחדוה גדולה מאד. (הילוא גיטאן) [ביטוי שמחה].
כשגמרו השמחה של אותו היום ולנו אחרי-כן, בבוקר חזרו הזוג כנ"ל והיו מתגעגעים וכו' אחרי הבעטליר שהיה צוארו עקום. בתוך כך והנה הוא בא, ואמר הנני וכו'. בתחילה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, עתה אני נותן לכם במתנה לדרשה שתהיו כמוני. ואתם סוברים שיש לי צואר עקום? אין צוארי עקום כלל. אדרבא, יש לי צואר שוה מאד, צואר יפה מאד. רק שיש הבלי עולם. ואני איני רוצה להוציא שום הבל ורוח (שקורין דוך) [נשיפת אויר החוצה] בהבלי עולם. (ומחמת זה נדמה שצוארו עקום, כי הוא מעקם צוארו מהבלי עולם ואינו רוצה להוציא שום הבל ורוח בהבלי עולם) אבל באמת יש לי צואר יפה מאד, צואר נפלא מאד. כי יש לי קול נפלא מאד. וכל מיני הקולות שבעולם, שהם קול בלא דיבור, כולם אני יכול להוציאם בקולי. כי יש לי צואר וקול נפלא מאד. ויש לי הסכמה על זה מאותה המדינה.
כי יש מדינה שהם בקיאים מאד בחכמת הנגינה (שקורין מאזיקא). וכולם עוסקים שם בחכמה זו, ואפילו בנים קטנים. ואין שם קטן שלא יוכל לנגן על איזה כלי שיר. והקטן שבאותו המדינה הוא חכם גדול במדינה אחרת באותו החכמה של נגינה. והחכמים והמלך שבאותו המדינה והקאפעלייש [מקהלות זמר] הם חכמים מופלגים מאד מאד באותו החכמה.
פעם אחת ישבו החכמים של אותו המדינה. והיה כל אחד מתפאר בנגינה שלו: זה היה מתפאר שהוא יודע לנגן על כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיודע לנגן על כלי שיר פלוני, וזה התפאר בכלי שיר פלוני. וזה היה מתפאר שיודע לנגן על כמה כלי שיר. וזה התפאר שיודע לנגן על כל כלי שיר, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי שיר פלוני. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כמה כלי שיר. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו תוף ממש, (שקורין פויק) כאילו מכין בתוף. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כאילו מורין בקני שרפה (שקורין אורמאטיס) [תותחים] ואני הייתי גם כן שם. עניתי אני ואמרתי להם: קולי טוב יותר מקולות שלכם! והא ראיה. כי אם אתם חכמים כל-כך בקול נגינה, אם כן הושיעו את אותן שתי מדינות.
ואלו השתי מדינות הם רחוקים זה מזה אלף פרסאות. ובאלו שתי המדינות, כשמגיע הלילה אין יכולין לישון. כי כשנעשה לילה אזי מתחילים הכל להיות מיללים בקול יללה, אנשים ונשים וטף. אם היה מונח שם אבן היה נימוח. כי בלילה הם שומעים קול יללה מאד, ומחמת זה כולם מיללים אנשים ונשים וכו'. (וכן מתנהג בשתי המדינות) כי במדינה זו שומעים הקול יללה, ומיללים הכל כנ"ל. וכן במדינה אחרת גם-כן כן. ושתי המדינות הם רחוקים זה מזה אלף פרסאות. ועל כן אם אתם חכמים כל-כך בנגינה, אראה אם תוכלו להושיע את אותן שתי המדינות, או שתוכלו לכוון לעשות את קולם. (היינו שהם יכוונו להוציא קול מכוון כמו קול היללה הנשמע שם) ואמרו לו: (היינו החכמים הנ"ל אמרו לזה שצוארו עקום) התוליך אותנו לשם? ואמר: הן, אני מוליך אתכם לשם. ונתעוררו כולם לילך לשם.
והלכו ובאו לשם. (היינו לאחת משתי המדינות הנ"ל) כשבאו לשם, כשהגיע הלילה, היה כנ"ל שהיו כולם מיללים מאד כנ"ל. וגם החכמים הנ"ל גם-כן היו מיללים. (וממילא ראו בודאי שאינם יכולים להושיע את אותן המדינות). ואמר להם: (היינו זה שצוארו עקום אמר אל החכמים הנ"ל) על כל פנים, תאמרו לי מהיכן בא זאת שנשמע קול יללה הנ"ל כנ"ל? אמרו לו: ואתה יודע? השיב: אני יודע בוודאי.
כי יש שני ציפורים, אחד זכר ואחת נקבה, והם רק זוג אחד בעולם. ונאבדה הנקבה. והוא הולך ומחפש אותה, והיא מחפשת אותו. והיו מחפשים הרבה זה את זה עד שנתעו, וראו שאינם יכולים למצוא אחד את חברו. ונשארו עומדים, ועשו להם קנים. זה הציפור עשה לו קן סמוך למדינה אחת משתי המדינות הנ"ל. ולא סמוך ממש, רק שבערך קול הציפור הוא סמוך, כי יכולים לשמוע הקול של הציפור באותו המדינה ממקום שעמד שם. ועשה לו קן. וכן היא עשתה לה גם-כן קן סמוך למדינה השניה (היינו גם-כן כנ"ל שהוא סמוך מחמת שיכולים לשמוע שם הקול כנ"ל). וכשמגיע הלילה, אזי אלו הזוג ציפורים מתחילים כל אחד ואחת לילל בקול יללה גדולה מאד, כי כל אחד מילל על זוגו כנ"ל. וזהו הקול יללה שנשמע באלו שתי המדינות. (אשר מחמת אותו הקול יללה כולם מיללים מאד ואינם יכולים לישון) אך לא רצו להאמין זאת. ואמרו לו: התוליך אותנו לשם? ואמר הן. (אני יכול להוליך אתכם לשם) אך אין אתם יכולים לבוא לשם. כי כשתתקרבו לשם לא תוכלו לסבול את קול היללה. מאחר שגם כאן אין אתם יכולים לסבול, ואתם מוכרחים גם-כן לילל כנ"ל, כשתגיעו לשם לא תוכלו לסבול כלל.
וביום (אי אפשר לבוא לשם כי ביום) אי אפשר לסבול השמחה שיש שם. כי ביום מתקבצים שם ציפורים אצל כל אחד ואחת מהזוג הנ"ל, והם מנחמים ומשמחים את כל אחד ואחת מהזוג הנ"ל בשמחות גדולות מאד מאד, ואומרים להם דברי תנחומין, שעדיין אפשר שתמצאו זה את זו עד שביום אי אפשר לסבול את גודל השמחה שיש שם. וקול הציפורים שמשמחים אותם אינו נשמע למרחוק, רק כשמגיעים לשם. אבל קול הזוג הנ"ל שמיללים בלילה הוא נשמע למרחוק. ואי אפשר לבוא לשם מחמת זה כנ"ל. אמרו לו: (היינו החכמים הנ"ל אמרו לזה שצוארו עקום) ואתה יכול לתקן זאת? השיב: אני יכול לתקן, כי אני יכול לעשות ולכוון כל הקולות שבעולם. (היינו שכל מיני קולות שבעולם הוא יכול להוציאם בקולו, ולכוון ממש כמו איזה קול שיהיה) גם אני יכול להשליך קולות. היינו, כי אני יכול להשליך קול, שבכאן, במקום שאני מוציא הקול, לא יהיה נשמע הקול כלל. רק ברחוק יהיה נשמע שם הקול. ועל כן אני יכול להשליך את הקול של הציפורה, שיגיע סמוך למקום הציפור. וכן להשליך קול הציפור, שיגיע סמוך למקום הציפורה. ולהמשיכם יחד על ידי זה. (ועל-ידי-זה יתתקן כל הנ"ל).
אך מי יאמין זאת?. והוליך אותם לתוך איזה יער. ושמעו כמו אחד שפותח את הדלת, וחוזר וסוגרו ונועלו בבריח (שקורין קלאמקא), ונשמע קול ההכאה של (הקלאמקא) ומורה בקני שרפה (שקורין "ביקס"), ושולח את הכלב לחטוף (את הדבר שהיה מורה). והכלב היה מתחבט וגורר את עצמו בתוך השלג (בלשון אשכנז גיגראזניט אין שנייא).וכל זה שמעו אלו החכמים והסתכלו ולא ראו דבר. גם לא שמעו ממנו (היינו מן זה שצוארו עקום) שום קול כלל. (רק שזה שצוארו עקום היה משליך קולות כאלו, ועל כן שמעו אלו הקולות. וממילא ראו שהוא יכול לעשות כל הקולות ולכוונם ממש. וגם להשליך קולות. ועל כן יוכל לתקן את כל הנ"ל. ולא סיפר יותר בזה העניין ומובן שדילג בכאן). נמצא שיש לי הסכמה מאותו המדינה שקולי נפלא מאד. ואני יכול לעשות כל מיני קולות שבעולם כנ"ל. ועתה אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה שתהיו כמוני. ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד.
ביום החמישי גם-כן היו שמחים. וזכרו הזוג את הבעטליר שהיה לו חטוטרות, (שקורין הוקיר). והיו מתגעגעים מאד: איך לוקחים בכאן את אותו הבעטליר ההוקיר, כי אם היה הוא בכאן היתה השמחה גדולה מאד! והנה הוא בא, ואמר: הנני! הנה באתי על החתונה. ונפל עליהם, וחיבק ונשק אותם, ואמר להם: בתחילה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, ועתה אני נותן לכם. במתנה לדרשה שתהיו כמוני. ואין אני בעל חטוטרות (היינו הוקיר) כלל. רק אדרבא יש לי כתפים כאלו (שקורין פלייציס), שהם בחינת "מועט מחזיק את המרובה". ויש לי הסכמה על זה.
כי פעם אחת היה שיחה וסיפור, שהיו אנשים מפארים עצמם בבחינה זו. שכל אחד ואחד היה מתפאר שיש לו בחינה זו של מועט מחזיק את המרובה. ומאחד מהם היו מחייכים ושוחקים ממנו, והשאר שהתפארו בבחינה זו, של מועט מחזיק את המרובה, נתקבלו דבריהם. אבל בחינת מועט מחזיק את המרובה שיש לי, הוא גדול מכולם. כי אחד מהנ"ל התפאר שהמוח שלו הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה, כי הוא נושא במוח שלו אלפים ורבבות אנשים עם כל ההצטרכות שלהם, (וכל התנהגות שלהם), וכל ההוויות והתנועות שלהם, הכל כאשר לכל הוא נושא במוחו, ועל-כן הוא מועט מחזיק את המרובה, כי מוחו נושא כל-כך אנשים עם וכו' כנ"ל. ושחקו ממנו, ואמרו, כי האנשים אינם כלום, והוא אינו כלום. ונענה אחד ואמר: אני ראיתי מועט מחזיק את המרובה כזה.
כי פעם אחת ראיתי הר שהיה מונח עליו הרבה זבל וטינוף. והיה חידוש אצלי: מהיכן בא על הר הזה כל-כך זבל וטינוף? והיה שם אדם אחד אצל אותו ההר, ואמר: כל זה ממני. כי אותו האדם היה יושב שם אצל אותו ההר. והשליך שם תמיד על אותו ההר זבל ופרש שלו מאכילה ושתיה שלו, וטינף שם. עד שעל ידו נתרבה הזבל והטינוף שם על אותו ההר. נמצא שזה האיש הוא מועט מחזיק את המרובה, כי על ידו נתרבה הזבל כל-כך. (כן הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה של האיש הנ"ל שהתפאר במוחו שמחזיק כמה אנשים כנ"ל).
ואחד התפאר שיש לו בחינת מועט מחזיק את המרובה. כי יש (לו) חתיכת מדינה, שהיא מוציאה פירות הרבה. ואחר-כך כשמחשבין את הפירות שהוציאה המדינה, רואין שהמדינה אינה מחזקת מקום כל כך כמו הפירות. כי אין בה מקום כל-כך להחזיק כל כך פירות. נמצא שהיא בחינת מועט מחזיק את המרובה. והוטבו דבריו. כי באמת, בודאי הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה.
ואחד אמר שיש (לו) פרדס נפלא מאד, שיש שם פירות וכו'. ונוסעים לשם כמה וכמה בני אדם ושררות, כי הוא פרדס נאה מאד. ובקיץ נוסעים לשם כמה בני אדם ושררות לטייל שם. ובאמת אין בהפרדס מקום כל-כך שיחזיק כל-כך אנשים. ועל כן הוא מועט מחזיק את המרובה. והוטבו דבריו גם-כן.
ואחד אמר שהדיבור שלו הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה. כי הוא בעל סוד (שקורין סעקרטיר) [מזכיר] אצל מלך גדול. ובאין אצלו כמה וכמה בני אדם זה בא עם שבחים להמלך, וזה בא עם בקשות וכיוצא בזה. ובודאי אי אפשר להמלך לשמוע את כולם. ואני יכול לקבץ את כל דבריהם בתוך איזה דיבורים מועטים, ולספר לפני המלך אלו הדיבורים מועטים, ויהיה כלול בהם כל השבחים והבקשות שלהם. וכל דבריהם כולם, בתוך איזה דיבורים מועטים שלי. נמצא שהדיבור שלי הוא מועט מחזיק את המרובה.
ואחד אמר שהשתיקה שלו היא בחינת מועט מחזיק את המרובה. כי יש עליו מקטרגים הרבה ובעלי לשון הרע שמלשינים עליו הרבה מאד. וכל מה שמלשינים ודוברים ומקטרגים עליו בלשון הרע הרבה, הוא בשתיקתו מתרץ הכל על ידי מה שהוא שותק לבד. (כי הוא עושה רק איזה שתיקה והוא תרוץ על הכל) נמצא, ששתיקתו הוא מועט מחזיק את המרובה.
ואחד אמר שהוא בחינת מועט מחזיק את המרובה, כי יש עני אחד והוא סגי נהור [עיוור], והוא (היינו העני) גדול מאד. והוא (היינו זה שהתפאר וספר זאת) קטן לגמרי, ומוליך אותו. היינו שזה שהתפאר בזה הוא קטן ומוליך את העני הסגי נהור, שהוא גדול מאד. נמצא שהוא מועט מחזיק את המרובה, כי הסגי נהור היה יכול להחליק, והיה יכול ליפול, והוא מחזיק אותו על-ידי שמוליכו. ועל כן הוא מועט מחזיק את המרובה. כי הוא קטן ומחזיק את הסגי נהור הגדול כנ"ל. ואני (היינו זה ההוקיר שמספר כל זה) הייתי גם-כן שם. ואמרתי: האמת הוא, שיש לכם בחינת מועט מחזיק את המרובה ואני יודע כל מה שכוונתם בדבריכם. (היינו שהוא יודע כוונת כל הנ"ל שהתפארו בבחינת מועט מחזיק את המרובה שלהם) וזה האחרון שהתפאר שהוא מוליך את הסגי נהור הגדול, הוא גדול מכולכם. אבל אני למעלה למעלה מכולכם בכלל. כי זה שהתפאר שהוא מוליך את הסגי נהור הגדול, כוונתו שהוא מוליך את גלגל הירח, שהוא בחינת סגי נהור. כי אין לה אור מעצמה כלל, ולית לה מגרמה כלום. והוא (היינו זה שהתפאר בזה) מוליך את הירח אף על פי שהוא קטן וגלגל הירח גדול מאד. והוא קיום כל העולם כי העולם צריך את הירח. נמצא שהוא בחינת מועט מחזיק את המרובה באמת. אבל בחינת מועט מחזיק את המרובה שיש לי הוא למעלה מכולם בכלל.
והא ראיה. כי פעם אחת היו כת אחת שהיו חוקרים: באשר שכל חיה יש לה צל מיוחד, שבזה הצל דייקא היא רוצה לנוח שם. וכן יש צל מיוחד לכל חיה וחיה. כי כל חיה וחיה בוחרת לה איזה צל, ובאותו הצל דייקא היא רוצה לשכון שם, כפי הצל המיוחד לה. וכן יש לכל עוף ועוף ענף מיוחד, שבאותו הענף דייקא הוא רוצה לשכון. ועל כן חקרו אם יכולים למצוא אילן כזה, אשר בצילו ישכנו כל החיות. שכל החיות יהיו בוחרים ויתרצו לשכון בצל אותו האילן, ועל ענפיו (של אותו האילן) ישכנו כל צפורי שמיא. וחקרו שנמצא אילן כזה, ורצו לילך לשם אל אותו האילן. כי העונג המופלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער. כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום הזק משום חיה. וכל החיות וכו' מעורבים שם, וכולם משחקים שם, ובודאי הוא תענוג מופלג מאד להיות שם אצל אותו האילן. וחקרו לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן. ונפל מחלוקת ביניהם על זה, ולא היה מכריע ביניהם. כי זה אמר שצריכים לילך לצד פלוני למזרח, וזה אמר למערב, וזה אמר לכאן וזה אמר לכאן וכו'. עד שלא היו יכולים להכריע לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן.
ובא חכם אחד, ואמר להם: למה אתם חוקרים באיזה צד לילך אל האילן, חיקרו מתחילה מי ומי האנשים שיכולים לבוא אל אותו האילן. כי אל אותו האילן לאו כל אדם יכול לבוא אצלו, כי אם מי שיש לו המידות של האילן. כי זה האילן יש לו שלושה שורשים: שורש אחד הוא אמונה, והשני הוא יראה, והשלישי הוא עניוות. ואמת הוא גוף האילן. ומשם יוצאים ענפים. ועל-כן אי אפשר לבוא אל האילן, כי אם מי שיש בו מידות הללו הנ"ל. ואלו הכת הנ"ל היה ביניהם אחדות גדול מאד, ולא רצו להתפרד זה מזה שקצתם ילכו אל האילן וקצתם ישארו. כי לא היו כולם ראויים לבוא אל האילן, כי לא נמצא ביניהם כי אם קצתם שהיו בהם מידות הנ"ל. אבל השאר לא היו בהם אלו המידות. ועל כן נתעכבו כולם, עד שיהיו יגעים וטורחים שאר אנשי הכת הנ"ל, עד שיהיו בהם גם-כן המידות הנ"ל. כדי שיהיו כולם ראויים לבוא אל האילן. וכן עשו. ויגעו וטרחו עד שבאו כולם לאלו המידות הנ"ל. ואזי, כשבאו כולם לאלו המידות הנ"ל, אזי באו כולם על דעת אחת, והסכימו כולם על דרך אחת לילך באותו דרך אל האילן הנ"ל, והלכו כולם.
והלכו איזה זמן עד שהיו רואים (מרחוק) את האילן. והסתכלו וראו, והנה אין האילן עומד במקום כלל. כי אין לאילן מקום כלל. ומאחר שאין לו מקום, איך אפשר לבוא אליו? ואני (היינו זה ההוקיר) הייתי גם כן שם עמהם. ואמרתי להם: אני יכול להביא אתכם אל האילן. כי זה האילן אין לו מקום כלל, כי הוא למעלה מהמקום לגמרי, ובחינת מועט מחזיק את המרובה הוא עדיין במקום. כי על כל פנים יש לו מקום מועט רק שהוא מועט מחזיק את המרובה. אבל עדיין יש לו מקום מועט על כל פנים, ובחינת מועט מחזיק את המרובה שיש לי, (היינו לבעל החטוטרות) היא בחינת סוף המקום לגמרי, שמשם ולמעלה אין מקום כלל. על כן אני יכול לשא את כולכם אל האילן שהוא למעלה מהמקום לגמרי. (כי זה בעל החטוטרות הוא כמו בחינת ממוצע בין המקום ובין למעלה מן המקום לגמרי. כי יש לו בחינה עליונה של בחינת מועט מחזיק את המרובה, שהיא בחינת סוף המקום ממש, שמשם והלאה אין נמצא תבת מקום כלל. כי משם ולמעלה היא בחינת למעלה מן המקום לגמרי. ועל כן הוא יכול לשא אותם מתוך המקום, לבחינת למעלה מן המקום. והבן) ולקחתי אותם, ונשאתי אותם לשם אל האילן הנ"ל.
נמצא שיש לי הסכמה מהנ"ל, שיש לי בחינה עליונה של מועט מחזיק את המרובה. (בשביל זה היה נדמה כבעל חטוטרות, כי הוא נושא עליו הרבה, כי הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה כנ"ל) ועתה אני נותן לכם זאת במתנה שתהיו כמוני. ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד.
ביום השישי היו גם-כן שמחים. והיו מתגעגעים: איך לוקחין בכאן את אותו שהיה בלא ידיים? והנה הוא בא, ואמר הנני! הנה באתי אצלכם על החתונה. ואמר להם גם-כן כנ"ל, ונשק אותם ואמר להם: (אתם סבורים שאני בעל מום בידיי). אין אני בעל מום כלל על ידי. רק באמת יש לי כח בידיי, רק שאין אני משתמש עם הכוח שבידיי בזה העולם. כי אני צריך את הכוח לעניין אחר. ויש לי הסכמה על זה מן המבצר. (שקורין שלאס), של מים (פון דעם ואשיריקן שלאס).
כי פעם אחת ישבנו יחד איזה אנשים. והיה כל אחד ואחד מתפאר בכוח שבידיו: זה התפאר שיש לו גבורה זו בידיו, וזה התפאר שיש לו גבורה פלונית בידיו. וכן כל אחד התפאר בגבורה שיש לו בידיו. (היינו) כי אחד היה מתפאר שיש לו כח וגבורה כזו בידיו, שכשהוא מורה חץ הוא יכול לחזור ולמשכה אליו. כי יש לו כוח כזה בידיו, שאף על פי שהורה כבר החץ, עדיין יכול להחזירה לחזור ולמשכה אליו. ושאלתי אותו: איזה חץ אתה יכול להחזיר? כי יש עשרה מיני חיצים, כי יש עשרה מיני סמים. היינו, כי כשרוצין לירות חץ מושחין אותה באיזה סם. ויש עשרה מיני סמים. שכשמושחין אותה בסם זה היא מזקת כך, וכשמושחין בסם שני היא מזקת יותר, וכן יש עשרה מיני סמים, שכל אחד גרוע יותר. (היינו שמזיק יותר) וזהו בעצמו עשרה מיני חיצים. כי החיצים הן מין אחד, רק מחמת שינוי הסמים שמושחין את החץ בהם, שהם עשרה מינים כנ"ל, על כן נקראים עשרה מיני חיצים. ועל כן שאל אותו איזה מין חץ אתה יכול להחזיר. גם שאל אותו, אם קודם שהגיע החץ לאותו שזרקה לו הוא יכול להחזירה, ואם גם אחר שהגיע החץ עדיין יכול להחזירה. ועל זה השיב: אפילו כשהגיע החץ, עדיין יכול להחזירה. אך איזה מין חץ הוא יכול להחזיר וכו' כנ"ל, השיב: מין חץ פלוני הוא יכול להחזיר. אמרתי לו: (היינו זה שהוא בלא ידיים שמספר כל זה, אמר לזה שהתפאר בענין החץ כנ"ל) אם-כן, אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה, מאחר שאין אתה יכול לחזור ולמשוך כי אם מין חץ אחד. על כן אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה.
אחד היה מתפאר שיש לו כח כזה בידיו. שאצל מי שהוא לוקח ומקבל ממנו, הוא נותן לו. (פירוש שבזה בעצמו שהוא לוקח ומקבל בזה הוא נותן כי קבלתו היא נתינה) וממילא הוא בעל צדקה. ושאלתי אותו, איזה צדקה הוא נותן? (כי יש עשרה מיני צדקה). השיב, שהוא נותן מעשר. אמרתי לו: אם-כן, אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה, כי אין אתה יכול כלל לבוא למקומה. כי אין אתה יכול ליכנס כי אם בחומה אחת. (במקום שהיא יושבת שם) ועל כן אינך יכול לבוא למקומה.
אחד התפאר שיש לו כוח כזה בידיו. כי יש ממונים בעולם, וכל אחד צריך חכמה ויש לו כוח בידיו, שעל-ידי ידיו הוא יכול ליתן להם חכמה, על-ידי שמסמיך אותם בידיו. שאלתי אותו, איזה חכמה אתה יכול ליתן בידיך? כי יש עשרה קבין חכמה. השיב: חכמה פלונית. אמרתי לו: אם-כן אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה. כי אין אתה יכול לידע הדופק שלה, כי אינך יכול לידע כי אם דופק אחד. כי יש עשרה מיני דפיקין (ואתה אינך יכול לידע כי אם דופק אחד מאחר שאינו יכול ליתן בידיו רק חכמה אחת).
אחד התפאר שיש לו כוח כזה בידיו, כשיש רוח סערה הוא יכול לעכבו בידיו, ולעשות בידיו לרוח משקל, שיהיה הרוח במשקל כראוי. שאלתי אותו: איזה רוח אתה יכול לאחוז בידיך? כי יש עשרה מיני רוחות. השיב: רוח פלוני. אמרתי לו: אם-כן, אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה. כי אינך יכול לנגן לפניה כי אם ניגון אחד. כי יש יוד (עשרה) מיני נגינה, והנגינה היא הרפואה שלה, ואתה אינך יכול לנגן כי אם ניגון אחד מהעשרה הנ"ל. ענו ואמרו הם. מהו היכולת שלך? השיב: אני יכול מה שאין אתם יכולים. היינו, כל התשעה חלקים הנ"ל (מכל הנ"ל) שאין אתם יכולים אני יכול הכל.
פעם אחת חלם לו לאותו המלך, שהיא עמדה עליו והרגה אותו. והקיץ ונכנס החלום בליבו, וקרא לכל פותרי החלומות ופתרו לו כפשוטו. שיתקיים החלום כפשוטו, שהיא תהרוג אותו. ולא יכול המלך לתת עצה לנפשו מה לעשות לה. יהרוג אותה צר לו. ישלחה מעל פניו זה חרה לו, כי איש אחר יקחנה. וזה חרה לו מאד. כי הוא השתדל אחריה כל-כך, ועתה תבוא ליד אחר. וגם אם ישלחה ותבוא ליד אחר, עתה בודאי יכול להתקיים החלום שהיא תהרוג אותו, מאחר שהיא אצל אחר. יחזיקה אצלו הוא מתיירא מחמת החלום כנ"ל. ולא ידע המלך מה לעשות לה. בין כך נתקלקל האהבה שלה אצלו קצת קצת, מחמת החלום, ובכל פעם נתקלקל יותר ויותר. וכן היא גם היא נתקלקל גם-כן האהבה אצלה בכל פעם יותר ויותר, עד שנעשה אצלה שנאה עליו, וברחה מפניו.
ושלח המלך אחריה לבקשה. ובאו והגידו לו שהיא נמצאת אצל המבצר של מים. כי יש מבצר של מים. ושם הם עשר חומות זו לפנים מזו, וכולן של מים. וגם הקרקע שהולכין עליה שם בתוך המבצר היא גם כן של מים. וכן יש שם אילנות ופירות, הכל של מים. ויופי המבצר וגודל החידוש של זה המבצר אין צורך לספר. כי בודאי הוא חידוש נפלא מאד, מאחר שהוא מבצר של מים. ולכנוס בתוך זה המבצר אי אפשר. כי יהיה נטבע במים מי שיכנוס בו, מאחר שהוא כולו של מים.
והבת מלכה הנ"ל כשברחה, באתה עד אותו המבצר. והיתה הולכת שם סביב אותו המבצר של מים. והגידו למלך שהיא הולכת שם סביב אותו המבצר כנ"ל. והלך המלך וחיילו לתפסה. כשראתה זאת הבת מלכה, ישבה עצמה שתרוץ לתוך המבצר. כי היא רוצה יותר לטבוע במים משיתפוס אותה המלך, ותהיה אצלו. וגם, אולי אף על פי כן תנצל, ותוכל לכנוס לתוך המבצר של מים הנ"ל. כשראה המלך כך שהיא בורחת אל המים, אמר: מאחר שהוא כן, על כן ציוה לירות אותה. ואם תמות תמות. והיו מורים אותה, והגיעו אליה כל העשרה מיני חיצים שמשוחים בעשרה מיני סמים כנ"ל. והיא ברחה לתוך המבצר הנ"ל, ונכנסה לתוכו, ועברה דרך השערים של החומות של מים. כי יש שם שערים באלו החומות של מים הנ"ל. והיא עברה ונכנסה לתוך כל העשרה חומות של המבצר של מים, עד שבאתה לפנים ונפלה שם ונשארה חלשות. ואני רופא אותה. (היינו זה שהוא בלא ידיים הנ"ל).
כי מי שאין בידו כל העשרה מיני צדקות הנ"ל אינו יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות הנ"ל, כי יטבע שם במים. והמלך וחיילו הנ"ל רדפו אחריה ונטבעו במים. ואני יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות של מים הנ"ל. ואלו החומות של מים הם גלי הים שעמדו כחומה. והרוחות הם מעמידים גלי הים ומנשאין אותם. ואלו הגלים שהם העשרה חומות הנ"ל, הם עומדים תמיד שם. אך הרוחות הם המעמידין ומנשאין את הגלים. ואני יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות כנ"ל, ואני יכול לחזור ולמשוך ממנה, היינו מן הבת מלכה הנ"ל, כל העשרה מיני חיצים. ואני יודע כל העשרה מיני דפיקין על ידי העשר אצבעות. כי בכל אצבע ואצבע מעשרה אצבעות יודעין דופק מיוחד מהעשרה מיני דפיקין, ואני יכול לרפאות אותה על ידי כל העשרה מיני נגינה. ועל כן אני רופא אותה. נמצא שיש לי כוח כזה בידיי כנ"ל. ועתה אני נותן לכם זאת במתנה. ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד.
בזאת המעשה, אין שום תיבה שלא יהיה בה כוונה. ומי שבקי בספרים יוכל להבין קצת רמזים. והנה, עניין החיצים הנ"ל, שיש לו כוח בהידיים להחזיר החיצים כנ"ל, זה בחינת (דברים לב): "ותאחז במשפט ידי". וכמו שפרש רש"י בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להחזירה, והקדוש ברוך הוא זורק חץ ומחזירה".
ובחינת הצדקה הנ"ל, שהיא כנגד החומות של מים שהם גלי הים, זה בחינת (ישעיה מח): "וצדקתך כגלי הים". והרוח הנ"ל שיכול לאחוז בידיו, זה בחינת (משלי ל): "מי אסף רוח בחפניו". (שזה בחינת נגינה כמבואר במקום אחר) (ועיין ליקוטי מוהר"ן סימן נד').
ועשרה מיני נגינה, ועשרה מיני דפקין זה מבואר כבר. (ועיין בליקוטי תנינא סימן כד' בדף ל"ב). כל זה שמענו בפירוש. אך מי ומה ואימת, זה עמוק עמוק. היינו שגוף עניין המעשה, מי הם כל הנ"ל, ומה הוא ואימת היה כל הנ"ל, זה עמוק מלהשיג.
גמר המעשה, היינו מה שהיה ביום השביעי, היינו עניין הבעטליר שהיה בלא רגליים, וגם סיום התחלת המעשה מעניין המלך הנ"ל לא זכינו לשמעה. ואמר שלא יספרה עוד. והוא הפסד גדול, כי לא נזכה לשמעה עוד עד שיבוא משיח במהרה בימינו אמן.
גם אמר: "אילו לא ידעתי שום עניין אחר, כי אם זאת המעשה, היה גם כן חידוש גדול מאד!" כך אמר בפירוש.
כי זאת המעשה היא חידוש נפלא מאד. ויש בה מוסר הרבה מאד, ותורה הרבה. כי יש בה כמה תורות. גם מדברת מהרבה צדקים קדמונים, מדוד המלך, עליו השלום. כי דוד המלך, עליו השלום, עמד בקצה הארץ וצעק אל המעיין היוצא מן האבן שעל ההר, כנ"ל. כמו שכתוב (תהלים סא): "מקצה הארץ אליך אקרא, בעטוף ליבי בצור ירום ממני תנחני".
(כל זה שמענו מפיו בפירוש. והמובן מדבריו. כי דוד המלך, עליו השלום, הוא בחינת לב כמובא (עיין זוהר שמות קח). ועליו מרומז במעשה עניין הלב של העולם, שעומד בקצה הארץ כנגד המעיין, וצועק ומשתוקק אליו תמיד וכו'. ועדיין הדברים סתומים. אשרי מי שיזכה להשיג סודות המעשה).
עניין דוד המלך והמקרא הנ"ל מקצה הארץ שמרומז בהמעשה, זה שייך ליום שלישי. כי שם מדבר מעניין הלב והמעיין. עיין שם ותראה נפלאות איך בכל עניין מרומז דברים נפלאים. ובגדולת נוראות מעשה זו אי אפשר לדבר כלל, כי היא עולה על כולם. אשרי אשרי מי שיזכה אפילו בעולם הבא לידע בה קצת קצת. ומי שיש לו מוח בקדקדו, תסמרנה שערות בשרו ויבין קצת גדולת הבורא יתברך וגדולת הצדיקים האמיתיים, כשיסתכל היטב במעשה נוראה הזאת. אשר לא ישמע כזאת.
עניין פסוק מקצה הארץ הנ"ל השייך להמעשה של יום שלישי כנ"ל. זה שמעתי מפורש מפיו הקדוש והנורא, זכרונו לברכה. עוד ראה זה מצאתי אחר-כך שרוב דברי הקפיטל תהלים שכתוב שם זה הפסוק, שהוא קפיטל ס"א, רובו ככולו מבואר שם רמזי סודות נשגבות של המעשה של יום שלישי הנ"ל. "ימים על ימי מלך תוסיף" וכו', כי הוא צריך תמיד שיוסיפו לו ימים על ימיו וכו' כנ"ל. חסד ואמת מן ינצרוהו. זהו איש חסד האמת וכו' דער גרוסיר מאן דער אמתיר איש חסד. כי כל הזמן והימים נעשה על ידי האיש גדול, שהוא איש חסד האמת וכו', כנ"ל שם במעשה הנ"ל. והוא נותן ומוסיף בכל פעם, ימים על ימי מלך, שהוא הלב הנ"ל שהוא בחינת דוד המלך, עליו השלום, כנ"ל. וזהו ינצרוהו, כי הוא שומר ונוצר. שתכף כשמגיע סמוך מאד שיסתלק היום, ואז היה מסתלק המעיין, והלב, וכל העולם כולו, חס ושלום. אזי איש חסד האמת נוצר ושומר זאת, ובא ונותן יום להלב וכו'. וזהו: "כן אזמרה שמך לעולם לשלמי נדרי יום יום". כי כל יום ויום שהוא נותן לו, הוא בא בזמירות ושירות וכו' כנ"ל: אחסה בסתר כנפיך סלה, כי כשהלב הנ"ל צריך לנוח בא ציפור גדול ופורש כנפיו עליו וכו'. וזהו אחסה בסתר כנפיך וכו'.
שייך ליום ראשון,
עניין הזקנים שהתפארו כל אחד ואחד מה שהוא זוכר, שזה זוכר אפילו כשחתכו לו את הטבור וכו', וזה היה הזקן הקטן שבכולם וכו'. אמר רבינו זכרונו לברכה, שבגמרא (ירושלמי) איתה מעין זה: ששמואל התפאר בעצמו שהוא זוכר את כאב המילה וכו' עיין שם.
מי יפאר מי יספר. מי יוכל להעריך מי יוכל לשער אפס קצה אחד מאלפי אלפים ורבי רבבות מהתנוצצות קצת רמזי פלאי פלאות מסודות נוראות ונשגבות מאד מאד של המעשה הנוראה הזאת. אשר היא מלאה סודי סודות מתחילה ועד סוף, ומשכיל על דבר ימצא טוב התנוצצות איזה רמזים לפי ערכו.
(סיפורי מעשיות - מעשה יג' - מהשבעה בעטלירס)
נ נח נחמ נחמן מאומן בירושלים
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~;
רמזים נוספים מספרי רבינו:
אבל באמת אינו כבד פה כלל, רק אדרבא הוא מליץ ודברן נפלא בשלמות גדול שאין שלמות אחריו, רק מחמת גודל הפלגת שלמות מעלתו ומדרגתו הגבוה והעצומה והנוראה מאד, וכן מחמת תוקף התגברות ההעלמה והסתרה של זה העולם, על כן הוא נראה בעיני העולם ככבד פה. וכשמתחילים בני העולם לפקח על עסקיהם, היינו לחשוב מחשבות לתקן החיים טובים שנתקלקלו אצלם, אז כולם מודים על האמת שכל התיקון של כל הצדיקים וכן התיקון של כל באי עולם תלוי רק בהצדיק הכבד פה הזה!
(אב"י הנחל - מכתב כו')
יש שני צפרים אחד זכר ואחד נקבה, והם רק זוג אחד בעולם, והשני צפרים הנ"ל נתעו ונתרחקו זה מזה עד שאין יכולים למצוא אחד את חברו וכשמגיע הלילה אז מיללין בקול יללה גדולה מאד, כי כל אחד מייל על זוגו והשני צפרים אלו מרמזים בשרשם על יחוד קודשא בריך הוא וכנסת ישראל. ויש צדיק אחד שיש לו צואר יפה ונפלא מאד, וקול נפלא מאד, וכל מיני קולות שבעולם כולם הוא יכול להוציא בקולו, היינו כי הוא יכול לכוון לעשות בקולו כמו כל מיני הקולות שיש בעולם של כל מיני חיות, ועופות ושל כל מיני כלי שיר וכיוצא בזה, וגם הוא יכול להשליך קולות, היינו שבמקום שהוא מוציא הקול לא יהיה נשמע הקול כלל, רק ברחוק יהיה נשמע שם הקול: וע"יז הוא יכול להמשיך ולחבר השתי צפרים הרחוקים שנתעו זה מזה וליחדם זע"ז ולהשקיט יללתם ולגמור התקון בשלימות כי עיקר הגאולה תלוי בחיבור שני הצפרים הנ"ל.
אך מחמת שיש הבלי עולם, וזה הצדיק הנ"ל אינו רוצה להוציא שום הבל ורוח ונשימה בהבלי העולם, ע"כ הוא דייקא נראה בעיני העולם כמו שצוארו עקום, כי הוא באמת מעקם צוארו לגמרי מהבלי העולם, ואינו רוצה להוציא שום הבל ורוח בהבלי העולם, אבל באמת אין צוארו עקום כלל רק אדרבא יש לו צואר שוה ויפה מאד כנ"ל.
{אב"י הנחל השלם - חלק ב' - מכתב קלז'}
בתוך כך בא נשר גדול ודפק על המגדל, ואמר להם: חידלו עוד מלהיות עניים! שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם. ואמר להם שיצאו מן המגדל כדרך זקנותם, שכל מי שזקן יותר יצא תחילה. והוציא כולם מן המגדל. והוציא תחילה את התינוק הנ"ל, כי באמת הוא זקן יותר מכולם. וכן כל מי שהיה יניק יותר הוציא קודם. והזקן הגדול הוציא באחרונה. כי כל מי שהיה יניק יותר, היה זקן יותר כנ"ל. והזקן שבהם היה יניק יותר מכולם.
ואמר להם: (הנשר הגדול הנ"ל) אני אפרש לכם את המעשיות שסיפרו כל הנ"ל. כי זה שסיפר שהוא זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף, היינו שהוא זוכר גם כשחתכו את טבורו. (היינו שגם את המעשה הזאת שנעשה עמו תכף בעת ההולדה, בעת שחתכו את טבורו, גם את זה הוא זוכר). והשני שאמר שזוכר בשעה שהיה הנר דולק, היינו שהוא זוכר גם כשהיה בעיבור, שהיה נר דולק על ראשו. וזה שאמר שזוכר גם בעת שהתחיל ריקום הפרי, היינו שזוכר גם כשהתחיל להתרקם הגוף, דהיינו בעת יצירת הולד. וזה שזוכר בעת שהיו מוליכים הגרעין לנטוע הפרי, היינו שזוכר גם כשנמשכה הטיפה בעת הזיווג. וזה שזוכר את החכמים שהיו ממציאים את הגרעין, היינו שזוכר גם כשהיה הטיפה עדיין במוח. (כי המוחין ממציאים את הטיפה). וזה שזוכר את הטעם היינו הנפש. והריח היינו הרוח. והמראה היינו הנשמה. והתינוק אמר שזוכר לאו כלום, כי הוא למעלה מן הכל, וזוכר אפילו מה שהוא קודם מנפש רוח נשמה, שהוא בחינת "אין".
ואמר להם: חיזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם שנשברו, שיחזרו ויבנו. עתה חיזרו אליהם, וברך אותם. ולי (היינו זה הבעטליר העיור שהיה תינוק אז, שהוא מספר כל זה) אמר הנשר הגדול הנ"ל: אתה בוא עמי, כי אתה כמותי. כי אתה "זקן מאד ועדיין אתה יניק מאד" ועדיין לא התחלת לחיות כלל. ואף על פי כן אתה זקן מאד. וגם אני כך, כי אני זקן ועדיין אני יניק וכו'. נמצא, שיש לי הסכמה מאותו הנשר הגדול. (שאני חי חיים ארוכים כנ"ל) ועתה אני נותן לכם חיים ארוכים שלי, במתנה לדרשה. ונעשה שם שמחה וחדוה גדולה ועצומה מאד מאד.
ביום השני של שבעת ימי המשתה, חזרו וזכרו הזוג הזה את הבעטליר השני. היינו החרש שהחייה אותם ונתן להם לחם. והיו בוכים ומתגעגעים: איך לוקחין לכאן את אותו הבעטליר החרש שהחייה אותנו, כנ"ל? בתוך שהיו מתגעגעים אחריו, והנה הוא בא, ואמר הנני! ונפל עליהם, ונשק אותם, ואמר להם: עתה אני נותן לכם במתנה שתהיו כמוני, שתחיו חיים טובים כמוני. כי בתחילה ברכתי אתכם בזה, ועתה אני נותן לכם חיים טובים שלי במתנה גמורה לדרשה. ואתם סוברים שאני חרש? אין אני חרש כלל! רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החסרון שלהם. כי כל הקולות כולם הם מן חסרונות. כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו. ואפילו כל השמחות שבעולם כולם הם רק מחמת החסרון, ששמח על החסרון שחסר לו ונתמלא. ואצלי, כל העולם כולו אינו עולה לכלום, שיכנסו באזני החסרון שלהם. כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון. ויש לי הסכמה על זה שאני חי חיים טובים, מן המדינה של עשירות. וחיים טובים שלו הוא, שהיה אוכל לחם ושותה מים. (וסיפר להם):
כי יש מדינה שיש בה עשירות גדול, שיש להם אוצרות גדולים. פעם אחת נתקבצו. והתחיל כל אחד להתפאר עם חיים טובים שלו, איך הוא חי חיים טובים, וכן סיפר כל אחד ואחד מסדר החיים טובים שלו. ועניתי ואמרתי להם. אני חי חיים טובים, שהם טובים יותר מחיים טובים שלכם. והא ראיה כי אם אתם חיים חיים טובים, אראה אם תוכלו להושיע את מדינה פלונית. היות שיש מדינה שהיה להם גן. והיה באותו הגן פירות, שהיה להם כל מיני טעמים שבעולם. גם היה שם כל מיני ריחות שבעולם, גם היו שם כל מיני מראה כל הגונין וכל הקווייאטין [פרחים] שבעולם, הכל היה שם באותו הגן.
והיה על הגן גנני אחד (שקורין אגראדניק). והיו בני אותו המדינה חיים חיים טובים על ידי אותו הגן. ונאבד שם הגנני. וכל מה שהיה שם באותו הגן, בודאי מוכרח להיות כלה ונפסד, מאחר שאין שם הממונה, דהיינו הגנני. אבל אף על פי כן היו יכולים לחיות מן הספיחים שבגן. ובא עליהם מלך אכזר על אותה המדינה, ולא היה יכול לעשות להם דבר. והלך וקלקל את החיים טובים של המדינה שהיה להם מן הגן. ולא שקלקל את הגן. רק שהשאיר שם באותה המדינה שלוש כיתות עבדים, וציוה עליהם שיעשו מה שפקד עליהם. ועל ידי זה קלקלו את הטעם. שעל ידי מה שעשו שם, כל מי שירצה לטעום איזה טעם יהיה טעם נבלה. וכן קלקלו את הריח. שכל הריחות יהיה להם ריח חלבנה. וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העיניים כאילו יש עננים ועבים. (הכל על ידי מה שעשו שם, כאשר ציוה עליהם מלך האכזר כנ"ל) ועתה, אם אתם חיים חיים טובים, אראה אם תוכלו להושיע אותם. ואני אומר לכם (כל זה דברי החרש הנ"ל) שאם לא תושיעו אותם יוכלו הקלקולים הנ"ל של אותו המדינה להזיק לכם גם-כן.
והלכו העשירים הנ"ל אל אותו המדינה, וגם אני הלכתי עמהם. וגם בדרך הילוכם היו חיים גם-כן כל אחד ואחד חיים טובים שלו, כי היו להם אוצרות כנ"ל. כשבאו סמוך להמדינה, התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם. ואמרתי להם: אם עתה, שעדיין לא נכנסתם אצלם, כבר נתקלקל אצלכם הטעם וכו', ואיך יהיה אם תכנסו לשם? ומכל שכן איך תוכלו להושיע אותם. ולקחתי לחם שלי ומים שלי, ונתתי להם. והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים, (וכל הריחות וכו') ונתתקן מה שנתקלקל אצלם.
ובני המדינה הנ"ל, היינו המדינה שהיה שם הגן הנ"ל, התחילו לפקח על תיקון המדינה שנתקלקל אצלם הטעם וכו' כנ"ל. ונתישבו: היות שיש מדינה של עשירות, (היינו אותו המדינה עצמה הנ"ל) ונראה להם שהגנני שלהם שנאבד (שעל ידו היה להם חיים טובים) הוא משורש אחד עם אותן בני המדינה של עשירות, שיש להם גם-כן חיים טובים. על כן היתה עצתם לשלוח אל אותו המדינה של עשירות, ובודאי יושיעו אותם. וכן עשו. ושלחו שלוחים אל אותו המדינה של עשירות. והלכו השלוחים, ופגעו בהם. (היינו שהשלוחים פגעו בבני אותו המדינה עצמה של עשירות. כי הם היו רוצים לילך אצלם כנ"ל) ושאלו את השלוחים: להיכן אתם הולכים? השיבו: אנו הולכים אל אותו המדינה של עשירות, שיושיעו אותנו. ענו ואמרו: אנחנו בעצמנו הם בני אותה המדינה של עשירות, ואנו הולכים אצלכם. אמרתי אני להם: (היינו החרש שמספר כל זה אמר להם) הלא אתם צריכים אלי, כי אתם לא תוכלו לילך לשם להושיע להם כנ"ל. על כן אתם תשארו כאן, ואני אלך עם השלוחים להושיע להם.
והלכתי עמהם. ונכנסתי במדינה באיזה עיר. ובאתי, וראיתי שבאים אנשים ואומרים איזה דבר הלצה (שקורין ווערטיל). ואחר כך מתקבצים עליהם עוד איזה בני אדם עד שנעשה איזה קיבוץ, ואומרים איזה דברי הלצות (היינו ווערטליך) והם מחייכים ושוחקים. והטיתי אוזן ושמעתי שהם מדברים ניבול פה. וזה אומר דברי ניבול פה, וזה אומר בדקות יותר, וזה שוחק וזה יש לו הנאה וכיוצא. אחר כך הלכתי להלן לעיר אחרת. וראיתי ששני בני אדם מריבים זה עם זה מחמת איזה משא ומתן. והלכו אל הבית דין לדין, ופסק להם הבית דין: זה זכאי וזה חייב. ויצאו מן הבית דין. אחר-כך חזרו ונתקוטטו זה עם זה. ואמרו שאינם רוצים זה הבית דין, רק הם רוצים בית-דין אחר ובחרו להם בית דין אחר, (כי מאחר שהם מרוצים על אותו הבית-דין שבחרו להם יכולין לדון לפניהם) ודנו לפני אותו הבית-דין. אחר-כך חזרו ונתקוטטו אחד מאלו עם אחר, ובחרו להם בית-דין אחר. וכן היו מריבים ומתקוטטים שם, ובחרו להם כמה בתי דינים, עד שכל העיר היתה מלאה מבתי דינים. והסתכלתי, שזה מחמת שאין שם אמת. ועתה זה מטה דין ונושא פנים לזה, ואחר כך חברו נושא פנים לו, כי הם מקבלים שוחד ואין בהם אמת.
אחר-כך ראיתי שהם מלאים ניאוף ממש, ויש שם ניאוף הרבה עד שנעשה כהתר אצלם. ואמרתי להם, שבשביל זה נתקלקל אצלם הטעם והריח והמראה. כי זה המלך האכזר השאיר אצלם שלוש כיתות עבדים הנ"ל, שיהיו הולכים ומקלקלים את המדינה. שהיו הולכים ומדברים ביניהם ניבול פה, והכניסו ניבול פה בתוך המדינה, ועל ידי ניבול פה נתקלקל הטעם. שכל הטעמים הם טעם נבלה. וכן הם הכניסו שוחד במדינה. ועל ידי זה נחשכו העיניים ונתקלקל המראה, כי "השוחד יעור עיני חכמים". וכן הם הכניסו ניאוף במדינה, ועל ידי זה נתקלקל הריח. (ועיין במקום אחר בדברינו שעל ידי ניאוף נפגם הריח) על כן, תראו לתקן את המדינה משלוש עבירות אלו, ולחפש אחרי האנשים הנ"ל ולגרשם. ואז כשתתקנו שלושה עבירות אלו, לא די שיתתקן הטעם והמראה והריח, כי אם גם הגנני שנאבד יוכל גם-כן להמצא.
ועשו כן. והתחילו לתקן את המדינה משלוש עבירות אלו. וחיפשו אחרי האנשים הנ"ל, והיו תופסים את איזה אדם ושואלין אותו: מהיכן באת לכאן.? עד שנתבררו אצלם האנשים של המלך האכזר הנ"ל, וגרשו אותם. ותיקנו את המדינה מעבירות הנ"ל. בתוך כך נעשה רעש: אפשר אף על פי כן זה המשוגע שהולך ואומר שהוא הגנני, וכל אחד מחזיק אותו למשוגע, וזורקין אחריו אבנים ומגרשין אותו, אפשר אף על פי כן אולי הוא הוא הגנני באמת?! והלכו והביאו אותו לפניהם. (היינו לפני אלו שישבו ותיקנו את המדינה. וגם הוא היינו החרש שמספר כל זה היה שם) ואמרתי: בודאי זה הוא הגנני באמת! (נמצא שנתתקן על ידו המדינה הזאת).
נמצא, שיש לי הסכמה מאותו המדינה של עשירות, שאני חי חיים טובים. כי אני תיקנתי את המדינה הנ"ל כנ"ל. ועתה אני נותן לכם במתנה את החיים טובים שלי! ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד: (וכן כל הבעטלירש הנ"ל כולם חזרו ובאו על החתונה, ונתנו במתנה לדרשה. מה שבתחילה ברכו אותם שיהיו כמותם ועכשו נתנו זאת במתנה לדרשה): הראשון נתן להם במתנה חיים ארוכים, והשני נתן להם במתנה חיים טובים.
ביום השלישי חזרו ונזכרו הזוג הזה. והיו בוכים ומתגעגעים: איך לוקחין בכאן את הבעטליר השלישי, שהיה כבד פה? בתוך כך והנה הוא בא, ויאמר: הנני! ונפל עליהם, ונשק אותם. ואמר להם גם-כן כנ"ל: בתחילה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, עתה אני נותן לכם במתנה לדרשה שתהיו כמוני. ואתם סבורים שאני כבד פה? אין אני כבד פה כלל, רק שהדיבורים של העולם, שאינם שבחים להשם יתברך, אין בהם שלמות. (ועל כן הוא נראה ככבד פה. כי הוא ככבד פה מאלו הדיבורים של העולם שאין בהם שלימות) אבל באמת אין אני כבד פה כלל, אדרבא אני מליץ ודברן נפלא מאד. ואני יכול לדבר חידות ושירים (שקורין "לידער") נפלאים, עד שאין נמצא שום נברא בעולם שלא ירצה לשמוע אותי. ובאלו החידות והשירים שאני יודע, יש בהם כל החכמות. ויש לי הסכמה על זה מאותו האיש גדול "הנקרא איש חסד האמת". (דער גרוסיר מאן דער אמתיר איש חסד. בזה הלשון סיפר רבינו זכרונו לברכה) ויש בזה מעשה שלימה.
כי פעם אחת ישבו כל החכמים, וכל אחד התפאר בחכמתו. זה היה מתפאר שהמציא בחכמתו עשיית ברזל, וזה התפאר במין מתכות אחר, וזה היה מתפאר שהמציא בחכמתו עשיית כסף שהוא חשוב ביותר, וזה התפאר שהמציא עשיית זהב, וזה היה מתפאר שהמציא כלי מלחמה. וזה היה מתפאר שהוא יודע לעשות אלו המתכות, שלא מאלו הדברים שהם עושין מהם אלו המתכות. וזה היה מתפאר בחכמות אחרות. כי יש כמה דברים שהמציאו בעולם על ידי חכמות, כגון סאליטרע [חומר גלם לעשיית מתכות] ופילוויר [חומר נפץ] וכיוצא בזה. והיה כל אחד מתפאר בחכמתו.
ענה שם אחד ואמר: אני חכם יותר מכם, כי אני חכם כמו היום. ולא הבינו שם מה זה שאומר, שהוא חכם כמו היום. ואמר להם: כי כל החכמות שלהם יכולים לקבץ אותם, ולא יהיו מהם רק שעה אחת. אף על פי שכל חכמה וחכמה היא נלקחת מיום אחר, כפי הבריאה שהיה באותו היום. כי כל החכמות הנ"ל הם הרכבות. (ועל כן החכמה נלקחת מאותו היום שהיה בו אותו הבריאה שממנו ההרכבה) אף על פי כן יכולים על ידי חכמה לקבץ כל אלו החכמות בשעה אחת. אבל אני חכם כמו יום שלם. (כל זה התפאר אותו החכם האחרון הנ"ל) עניתי ואמרתי אליו: (היינו זה הכבד פה הנ"ל אמר להחכם הנ"ל) כמו איזה יום? (היינו כמו איזה יום אתה חכם) ענה ואמר: (החכם הנ"ל) זה, (היינו זה הכבד פה) הוא חכם ממני. מאחר ששואל כמו איזה יום. אבל כמו איזה יום שתרצו אני חכם. ועתה יקשה. מפני מה זה ששואל כמו איזה יום, הוא חכם יותר ממנו, מאחר שהוא חכם כמו איזה יום שירצה. אך יש מעשה שלימה.
כי זה האיש חסד האמת הוא באמת איש גדול מאד. והוא (היינו זה הכבד פה) הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, ומביא אותם אל זה האיש חסד האמת. ועיקר התהוות הזמן (כי הזמן בעצמו הוא נברא) הוא על ידי החסדים של אמת. וזה הכבד פה הוא הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, ומביא אותם אל זה האיש חסד האמת כנ"ל.
ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב. וזה הלב של העולם הוא קומה שלימה עם פנים וידיים ורגליים וכו'. אבל הציפורן של הרגל, של אותו הלב של העולם, הוא מלובב (בלשון אשכנז הארציקר) יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעיין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעיין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעיין. וגם זה המעיין משתוקק אליו. וזה הלב, יש לו שתי חלישות. אחת כי החמה רודפת אותו ושורפת אותו, (מחמת שהוא משתוקק ורוצה לילך ולהתקרב אל המעיין) וחלישות השניה יש לו להלב מן גודל ההשתוקקות והגעגועים, שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאד, בכלות הנפש, אל אותו המעיין. וצועק וכו', כנ"ל. כי הוא עומד תמיד כנגד המעיין הנ"ל, וצועק (נא גיוואלד) [ביטוי צעקה באידיש כמו "אהה"] ומשתוקק אליו מאד כנ"ל. וכשצריך לנוח קצת, שיהיה לו אריכת הרוח קצת, (שקורין אפ סאפין) [נשימת רווחה] אזי בא ציפור גדול ופורש כנפיו עליו, ומגן עליו מן החמה. ואז יש לו נייחא קצת. וגם אז, בשעת נייחא, הוא מסתכל גם כן כנגד המעיין ומתגעגע אליו. אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל-כך, מפני מה אינו הולך אל המעיין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השיפוע, ואינו יכול להסתכל על המעיין. ואם לא יסתכל על המעיין אזי תצא נפשו, כי עיקר חיותו הוא מן המעיין. וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השיפוע של ההר, ששם עומד המעיין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר אזי נעלם מעיניו ראש השיפוע, (וזה מובן בחוש) ואזי אינו יכול לראות את המעיין, ואזי תצא נפשו, חס ושלום. וכשזה הלב היה מסתלק, חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כולו. כי הלב הוא החיות של כל דבר. ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעיין. רק עומד כנגדו, ומתגעגע וצועק כנ"ל.
וזה המעיין אין לו זמן, כי זה המעיין אינו בתוך הזמן כלל. אך עיקר הזמן של המעיין, הוא רק מה שהלב נותן לו במתנה יום אחד. וכשמגיע היום להיות נגמר ונפסק, ואזי כשיוגמר היום לא יהיה זמן להמעיין ויסתלק, חס ושלום, ואזי יסתלק הלב, חס ושלום, כנ"ל ויתבטל כל העולם, חס ושלום, כנ"ל. ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים ליטול רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) [איחולים וברכות פרידה] ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד). וזה האיש חסד האמת הנ"ל יש לו השגחה על זה. וכשמגיע היום בסופו ממש להיות נגמר ונפסק, אזי זה האיש חסד האמת הוא נותן במתנה יום אחד להלב הנ"ל, והלב נותן היום להמעיין. ואזי שוב יש זמן להמעיין. וכשזה היום הולך ממקום שהוא בא משם, אזי הוא הולך גם-כן בחידות ושירים נפלאים מאד. (שיש בהם כל החכמות) ויש שינויים בין הימים. כי יש יום אחד בשבוע ויום שני וכו'. וכן יש ראשי-חדשים וימים טובים.
וכל הזמן שיש להאיש חסד של אמת הכל על ידי. (היינו הכבד פה שמספר כל זה) כי אני הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, אשר מהם התהוות הזמן כנ"ל. (ועל כן הוא חכם יותר אפילו מהחכם הנ"ל, שהוא חכם כמו איזה יום שירצה. כי כל עיקר הזמן והימים כולם נתהוים על ידו, היינו על ידי הכבד פה, שהוא מקבץ החסדים של אמת אשר משם הזמן, ומביא אותם אל האיש חסד האמת. והוא נותן יום ללב, והלב נותן להמעיין, אשר על ידי זה נתקיים העולם כולו. נמצא שעיקר התהוות הזמן עם החידות ושירים שיש בהם כל החכמות הכל על ידי הכבד פה).
נמצא שיש לי הסכמה מזה האיש חסד האמת שאני יכול לומר חידות ושירים, שיש בהם כל החכמות. (כי כל הזמן עם החידות והשירים נתהוים על ידו כנ"ל), ועתה אני נותן לכם במתנה גמורה לדרשה שתהיו כמוני. ונעשה שם שמחה וחדוה גדולה מאד. (הילוא גיטאן) [ביטוי שמחה].
כשגמרו השמחה של אותו היום ולנו אחרי-כן, בבוקר חזרו הזוג כנ"ל והיו מתגעגעים וכו' אחרי הבעטליר שהיה צוארו עקום. בתוך כך והנה הוא בא, ואמר הנני וכו'. בתחילה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, עתה אני נותן לכם במתנה לדרשה שתהיו כמוני. ואתם סוברים שיש לי צואר עקום? אין צוארי עקום כלל. אדרבא, יש לי צואר שוה מאד, צואר יפה מאד. רק שיש הבלי עולם. ואני איני רוצה להוציא שום הבל ורוח (שקורין דוך) [נשיפת אויר החוצה] בהבלי עולם. (ומחמת זה נדמה שצוארו עקום, כי הוא מעקם צוארו מהבלי עולם ואינו רוצה להוציא שום הבל ורוח בהבלי עולם) אבל באמת יש לי צואר יפה מאד, צואר נפלא מאד. כי יש לי קול נפלא מאד. וכל מיני הקולות שבעולם, שהם קול בלא דיבור, כולם אני יכול להוציאם בקולי. כי יש לי צואר וקול נפלא מאד. ויש לי הסכמה על זה מאותה המדינה.
כי יש מדינה שהם בקיאים מאד בחכמת הנגינה (שקורין מאזיקא). וכולם עוסקים שם בחכמה זו, ואפילו בנים קטנים. ואין שם קטן שלא יוכל לנגן על איזה כלי שיר. והקטן שבאותו המדינה הוא חכם גדול במדינה אחרת באותו החכמה של נגינה. והחכמים והמלך שבאותו המדינה והקאפעלייש [מקהלות זמר] הם חכמים מופלגים מאד מאד באותו החכמה.
פעם אחת ישבו החכמים של אותו המדינה. והיה כל אחד מתפאר בנגינה שלו: זה היה מתפאר שהוא יודע לנגן על כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיודע לנגן על כלי שיר פלוני, וזה התפאר בכלי שיר פלוני. וזה היה מתפאר שיודע לנגן על כמה כלי שיר. וזה התפאר שיודע לנגן על כל כלי שיר, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי שיר פלוני. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כמה כלי שיר. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו תוף ממש, (שקורין פויק) כאילו מכין בתוף. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כאילו מורין בקני שרפה (שקורין אורמאטיס) [תותחים] ואני הייתי גם כן שם. עניתי אני ואמרתי להם: קולי טוב יותר מקולות שלכם! והא ראיה. כי אם אתם חכמים כל-כך בקול נגינה, אם כן הושיעו את אותן שתי מדינות.
ואלו השתי מדינות הם רחוקים זה מזה אלף פרסאות. ובאלו שתי המדינות, כשמגיע הלילה אין יכולין לישון. כי כשנעשה לילה אזי מתחילים הכל להיות מיללים בקול יללה, אנשים ונשים וטף. אם היה מונח שם אבן היה נימוח. כי בלילה הם שומעים קול יללה מאד, ומחמת זה כולם מיללים אנשים ונשים וכו'. (וכן מתנהג בשתי המדינות) כי במדינה זו שומעים הקול יללה, ומיללים הכל כנ"ל. וכן במדינה אחרת גם-כן כן. ושתי המדינות הם רחוקים זה מזה אלף פרסאות. ועל כן אם אתם חכמים כל-כך בנגינה, אראה אם תוכלו להושיע את אותן שתי המדינות, או שתוכלו לכוון לעשות את קולם. (היינו שהם יכוונו להוציא קול מכוון כמו קול היללה הנשמע שם) ואמרו לו: (היינו החכמים הנ"ל אמרו לזה שצוארו עקום) התוליך אותנו לשם? ואמר: הן, אני מוליך אתכם לשם. ונתעוררו כולם לילך לשם.
והלכו ובאו לשם. (היינו לאחת משתי המדינות הנ"ל) כשבאו לשם, כשהגיע הלילה, היה כנ"ל שהיו כולם מיללים מאד כנ"ל. וגם החכמים הנ"ל גם-כן היו מיללים. (וממילא ראו בודאי שאינם יכולים להושיע את אותן המדינות). ואמר להם: (היינו זה שצוארו עקום אמר אל החכמים הנ"ל) על כל פנים, תאמרו לי מהיכן בא זאת שנשמע קול יללה הנ"ל כנ"ל? אמרו לו: ואתה יודע? השיב: אני יודע בוודאי.
כי יש שני ציפורים, אחד זכר ואחת נקבה, והם רק זוג אחד בעולם. ונאבדה הנקבה. והוא הולך ומחפש אותה, והיא מחפשת אותו. והיו מחפשים הרבה זה את זה עד שנתעו, וראו שאינם יכולים למצוא אחד את חברו. ונשארו עומדים, ועשו להם קנים. זה הציפור עשה לו קן סמוך למדינה אחת משתי המדינות הנ"ל. ולא סמוך ממש, רק שבערך קול הציפור הוא סמוך, כי יכולים לשמוע הקול של הציפור באותו המדינה ממקום שעמד שם. ועשה לו קן. וכן היא עשתה לה גם-כן קן סמוך למדינה השניה (היינו גם-כן כנ"ל שהוא סמוך מחמת שיכולים לשמוע שם הקול כנ"ל). וכשמגיע הלילה, אזי אלו הזוג ציפורים מתחילים כל אחד ואחת לילל בקול יללה גדולה מאד, כי כל אחד מילל על זוגו כנ"ל. וזהו הקול יללה שנשמע באלו שתי המדינות. (אשר מחמת אותו הקול יללה כולם מיללים מאד ואינם יכולים לישון) אך לא רצו להאמין זאת. ואמרו לו: התוליך אותנו לשם? ואמר הן. (אני יכול להוליך אתכם לשם) אך אין אתם יכולים לבוא לשם. כי כשתתקרבו לשם לא תוכלו לסבול את קול היללה. מאחר שגם כאן אין אתם יכולים לסבול, ואתם מוכרחים גם-כן לילל כנ"ל, כשתגיעו לשם לא תוכלו לסבול כלל.
וביום (אי אפשר לבוא לשם כי ביום) אי אפשר לסבול השמחה שיש שם. כי ביום מתקבצים שם ציפורים אצל כל אחד ואחת מהזוג הנ"ל, והם מנחמים ומשמחים את כל אחד ואחת מהזוג הנ"ל בשמחות גדולות מאד מאד, ואומרים להם דברי תנחומין, שעדיין אפשר שתמצאו זה את זו עד שביום אי אפשר לסבול את גודל השמחה שיש שם. וקול הציפורים שמשמחים אותם אינו נשמע למרחוק, רק כשמגיעים לשם. אבל קול הזוג הנ"ל שמיללים בלילה הוא נשמע למרחוק. ואי אפשר לבוא לשם מחמת זה כנ"ל. אמרו לו: (היינו החכמים הנ"ל אמרו לזה שצוארו עקום) ואתה יכול לתקן זאת? השיב: אני יכול לתקן, כי אני יכול לעשות ולכוון כל הקולות שבעולם. (היינו שכל מיני קולות שבעולם הוא יכול להוציאם בקולו, ולכוון ממש כמו איזה קול שיהיה) גם אני יכול להשליך קולות. היינו, כי אני יכול להשליך קול, שבכאן, במקום שאני מוציא הקול, לא יהיה נשמע הקול כלל. רק ברחוק יהיה נשמע שם הקול. ועל כן אני יכול להשליך את הקול של הציפורה, שיגיע סמוך למקום הציפור. וכן להשליך קול הציפור, שיגיע סמוך למקום הציפורה. ולהמשיכם יחד על ידי זה. (ועל-ידי-זה יתתקן כל הנ"ל).
אך מי יאמין זאת?. והוליך אותם לתוך איזה יער. ושמעו כמו אחד שפותח את הדלת, וחוזר וסוגרו ונועלו בבריח (שקורין קלאמקא), ונשמע קול ההכאה של (הקלאמקא) ומורה בקני שרפה (שקורין "ביקס"), ושולח את הכלב לחטוף (את הדבר שהיה מורה). והכלב היה מתחבט וגורר את עצמו בתוך השלג (בלשון אשכנז גיגראזניט אין שנייא).וכל זה שמעו אלו החכמים והסתכלו ולא ראו דבר. גם לא שמעו ממנו (היינו מן זה שצוארו עקום) שום קול כלל. (רק שזה שצוארו עקום היה משליך קולות כאלו, ועל כן שמעו אלו הקולות. וממילא ראו שהוא יכול לעשות כל הקולות ולכוונם ממש. וגם להשליך קולות. ועל כן יוכל לתקן את כל הנ"ל. ולא סיפר יותר בזה העניין ומובן שדילג בכאן). נמצא שיש לי הסכמה מאותו המדינה שקולי נפלא מאד. ואני יכול לעשות כל מיני קולות שבעולם כנ"ל. ועתה אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה שתהיו כמוני. ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד.
ביום החמישי גם-כן היו שמחים. וזכרו הזוג את הבעטליר שהיה לו חטוטרות, (שקורין הוקיר). והיו מתגעגעים מאד: איך לוקחים בכאן את אותו הבעטליר ההוקיר, כי אם היה הוא בכאן היתה השמחה גדולה מאד! והנה הוא בא, ואמר: הנני! הנה באתי על החתונה. ונפל עליהם, וחיבק ונשק אותם, ואמר להם: בתחילה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, ועתה אני נותן לכם. במתנה לדרשה שתהיו כמוני. ואין אני בעל חטוטרות (היינו הוקיר) כלל. רק אדרבא יש לי כתפים כאלו (שקורין פלייציס), שהם בחינת "מועט מחזיק את המרובה". ויש לי הסכמה על זה.
כי פעם אחת היה שיחה וסיפור, שהיו אנשים מפארים עצמם בבחינה זו. שכל אחד ואחד היה מתפאר שיש לו בחינה זו של מועט מחזיק את המרובה. ומאחד מהם היו מחייכים ושוחקים ממנו, והשאר שהתפארו בבחינה זו, של מועט מחזיק את המרובה, נתקבלו דבריהם. אבל בחינת מועט מחזיק את המרובה שיש לי, הוא גדול מכולם. כי אחד מהנ"ל התפאר שהמוח שלו הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה, כי הוא נושא במוח שלו אלפים ורבבות אנשים עם כל ההצטרכות שלהם, (וכל התנהגות שלהם), וכל ההוויות והתנועות שלהם, הכל כאשר לכל הוא נושא במוחו, ועל-כן הוא מועט מחזיק את המרובה, כי מוחו נושא כל-כך אנשים עם וכו' כנ"ל. ושחקו ממנו, ואמרו, כי האנשים אינם כלום, והוא אינו כלום. ונענה אחד ואמר: אני ראיתי מועט מחזיק את המרובה כזה.
כי פעם אחת ראיתי הר שהיה מונח עליו הרבה זבל וטינוף. והיה חידוש אצלי: מהיכן בא על הר הזה כל-כך זבל וטינוף? והיה שם אדם אחד אצל אותו ההר, ואמר: כל זה ממני. כי אותו האדם היה יושב שם אצל אותו ההר. והשליך שם תמיד על אותו ההר זבל ופרש שלו מאכילה ושתיה שלו, וטינף שם. עד שעל ידו נתרבה הזבל והטינוף שם על אותו ההר. נמצא שזה האיש הוא מועט מחזיק את המרובה, כי על ידו נתרבה הזבל כל-כך. (כן הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה של האיש הנ"ל שהתפאר במוחו שמחזיק כמה אנשים כנ"ל).
ואחד התפאר שיש לו בחינת מועט מחזיק את המרובה. כי יש (לו) חתיכת מדינה, שהיא מוציאה פירות הרבה. ואחר-כך כשמחשבין את הפירות שהוציאה המדינה, רואין שהמדינה אינה מחזקת מקום כל כך כמו הפירות. כי אין בה מקום כל-כך להחזיק כל כך פירות. נמצא שהיא בחינת מועט מחזיק את המרובה. והוטבו דבריו. כי באמת, בודאי הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה.
ואחד אמר שיש (לו) פרדס נפלא מאד, שיש שם פירות וכו'. ונוסעים לשם כמה וכמה בני אדם ושררות, כי הוא פרדס נאה מאד. ובקיץ נוסעים לשם כמה בני אדם ושררות לטייל שם. ובאמת אין בהפרדס מקום כל-כך שיחזיק כל-כך אנשים. ועל כן הוא מועט מחזיק את המרובה. והוטבו דבריו גם-כן.
ואחד אמר שהדיבור שלו הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה. כי הוא בעל סוד (שקורין סעקרטיר) [מזכיר] אצל מלך גדול. ובאין אצלו כמה וכמה בני אדם זה בא עם שבחים להמלך, וזה בא עם בקשות וכיוצא בזה. ובודאי אי אפשר להמלך לשמוע את כולם. ואני יכול לקבץ את כל דבריהם בתוך איזה דיבורים מועטים, ולספר לפני המלך אלו הדיבורים מועטים, ויהיה כלול בהם כל השבחים והבקשות שלהם. וכל דבריהם כולם, בתוך איזה דיבורים מועטים שלי. נמצא שהדיבור שלי הוא מועט מחזיק את המרובה.
ואחד אמר שהשתיקה שלו היא בחינת מועט מחזיק את המרובה. כי יש עליו מקטרגים הרבה ובעלי לשון הרע שמלשינים עליו הרבה מאד. וכל מה שמלשינים ודוברים ומקטרגים עליו בלשון הרע הרבה, הוא בשתיקתו מתרץ הכל על ידי מה שהוא שותק לבד. (כי הוא עושה רק איזה שתיקה והוא תרוץ על הכל) נמצא, ששתיקתו הוא מועט מחזיק את המרובה.
ואחד אמר שהוא בחינת מועט מחזיק את המרובה, כי יש עני אחד והוא סגי נהור [עיוור], והוא (היינו העני) גדול מאד. והוא (היינו זה שהתפאר וספר זאת) קטן לגמרי, ומוליך אותו. היינו שזה שהתפאר בזה הוא קטן ומוליך את העני הסגי נהור, שהוא גדול מאד. נמצא שהוא מועט מחזיק את המרובה, כי הסגי נהור היה יכול להחליק, והיה יכול ליפול, והוא מחזיק אותו על-ידי שמוליכו. ועל כן הוא מועט מחזיק את המרובה. כי הוא קטן ומחזיק את הסגי נהור הגדול כנ"ל. ואני (היינו זה ההוקיר שמספר כל זה) הייתי גם-כן שם. ואמרתי: האמת הוא, שיש לכם בחינת מועט מחזיק את המרובה ואני יודע כל מה שכוונתם בדבריכם. (היינו שהוא יודע כוונת כל הנ"ל שהתפארו בבחינת מועט מחזיק את המרובה שלהם) וזה האחרון שהתפאר שהוא מוליך את הסגי נהור הגדול, הוא גדול מכולכם. אבל אני למעלה למעלה מכולכם בכלל. כי זה שהתפאר שהוא מוליך את הסגי נהור הגדול, כוונתו שהוא מוליך את גלגל הירח, שהוא בחינת סגי נהור. כי אין לה אור מעצמה כלל, ולית לה מגרמה כלום. והוא (היינו זה שהתפאר בזה) מוליך את הירח אף על פי שהוא קטן וגלגל הירח גדול מאד. והוא קיום כל העולם כי העולם צריך את הירח. נמצא שהוא בחינת מועט מחזיק את המרובה באמת. אבל בחינת מועט מחזיק את המרובה שיש לי הוא למעלה מכולם בכלל.
והא ראיה. כי פעם אחת היו כת אחת שהיו חוקרים: באשר שכל חיה יש לה צל מיוחד, שבזה הצל דייקא היא רוצה לנוח שם. וכן יש צל מיוחד לכל חיה וחיה. כי כל חיה וחיה בוחרת לה איזה צל, ובאותו הצל דייקא היא רוצה לשכון שם, כפי הצל המיוחד לה. וכן יש לכל עוף ועוף ענף מיוחד, שבאותו הענף דייקא הוא רוצה לשכון. ועל כן חקרו אם יכולים למצוא אילן כזה, אשר בצילו ישכנו כל החיות. שכל החיות יהיו בוחרים ויתרצו לשכון בצל אותו האילן, ועל ענפיו (של אותו האילן) ישכנו כל צפורי שמיא. וחקרו שנמצא אילן כזה, ורצו לילך לשם אל אותו האילן. כי העונג המופלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער. כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום הזק משום חיה. וכל החיות וכו' מעורבים שם, וכולם משחקים שם, ובודאי הוא תענוג מופלג מאד להיות שם אצל אותו האילן. וחקרו לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן. ונפל מחלוקת ביניהם על זה, ולא היה מכריע ביניהם. כי זה אמר שצריכים לילך לצד פלוני למזרח, וזה אמר למערב, וזה אמר לכאן וזה אמר לכאן וכו'. עד שלא היו יכולים להכריע לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן.
ובא חכם אחד, ואמר להם: למה אתם חוקרים באיזה צד לילך אל האילן, חיקרו מתחילה מי ומי האנשים שיכולים לבוא אל אותו האילן. כי אל אותו האילן לאו כל אדם יכול לבוא אצלו, כי אם מי שיש לו המידות של האילן. כי זה האילן יש לו שלושה שורשים: שורש אחד הוא אמונה, והשני הוא יראה, והשלישי הוא עניוות. ואמת הוא גוף האילן. ומשם יוצאים ענפים. ועל-כן אי אפשר לבוא אל האילן, כי אם מי שיש בו מידות הללו הנ"ל. ואלו הכת הנ"ל היה ביניהם אחדות גדול מאד, ולא רצו להתפרד זה מזה שקצתם ילכו אל האילן וקצתם ישארו. כי לא היו כולם ראויים לבוא אל האילן, כי לא נמצא ביניהם כי אם קצתם שהיו בהם מידות הנ"ל. אבל השאר לא היו בהם אלו המידות. ועל כן נתעכבו כולם, עד שיהיו יגעים וטורחים שאר אנשי הכת הנ"ל, עד שיהיו בהם גם-כן המידות הנ"ל. כדי שיהיו כולם ראויים לבוא אל האילן. וכן עשו. ויגעו וטרחו עד שבאו כולם לאלו המידות הנ"ל. ואזי, כשבאו כולם לאלו המידות הנ"ל, אזי באו כולם על דעת אחת, והסכימו כולם על דרך אחת לילך באותו דרך אל האילן הנ"ל, והלכו כולם.
והלכו איזה זמן עד שהיו רואים (מרחוק) את האילן. והסתכלו וראו, והנה אין האילן עומד במקום כלל. כי אין לאילן מקום כלל. ומאחר שאין לו מקום, איך אפשר לבוא אליו? ואני (היינו זה ההוקיר) הייתי גם כן שם עמהם. ואמרתי להם: אני יכול להביא אתכם אל האילן. כי זה האילן אין לו מקום כלל, כי הוא למעלה מהמקום לגמרי, ובחינת מועט מחזיק את המרובה הוא עדיין במקום. כי על כל פנים יש לו מקום מועט רק שהוא מועט מחזיק את המרובה. אבל עדיין יש לו מקום מועט על כל פנים, ובחינת מועט מחזיק את המרובה שיש לי, (היינו לבעל החטוטרות) היא בחינת סוף המקום לגמרי, שמשם ולמעלה אין מקום כלל. על כן אני יכול לשא את כולכם אל האילן שהוא למעלה מהמקום לגמרי. (כי זה בעל החטוטרות הוא כמו בחינת ממוצע בין המקום ובין למעלה מן המקום לגמרי. כי יש לו בחינה עליונה של בחינת מועט מחזיק את המרובה, שהיא בחינת סוף המקום ממש, שמשם והלאה אין נמצא תבת מקום כלל. כי משם ולמעלה היא בחינת למעלה מן המקום לגמרי. ועל כן הוא יכול לשא אותם מתוך המקום, לבחינת למעלה מן המקום. והבן) ולקחתי אותם, ונשאתי אותם לשם אל האילן הנ"ל.
נמצא שיש לי הסכמה מהנ"ל, שיש לי בחינה עליונה של מועט מחזיק את המרובה. (בשביל זה היה נדמה כבעל חטוטרות, כי הוא נושא עליו הרבה, כי הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה כנ"ל) ועתה אני נותן לכם זאת במתנה שתהיו כמוני. ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד.
ביום השישי היו גם-כן שמחים. והיו מתגעגעים: איך לוקחין בכאן את אותו שהיה בלא ידיים? והנה הוא בא, ואמר הנני! הנה באתי אצלכם על החתונה. ואמר להם גם-כן כנ"ל, ונשק אותם ואמר להם: (אתם סבורים שאני בעל מום בידיי). אין אני בעל מום כלל על ידי. רק באמת יש לי כח בידיי, רק שאין אני משתמש עם הכוח שבידיי בזה העולם. כי אני צריך את הכוח לעניין אחר. ויש לי הסכמה על זה מן המבצר. (שקורין שלאס), של מים (פון דעם ואשיריקן שלאס).
כי פעם אחת ישבנו יחד איזה אנשים. והיה כל אחד ואחד מתפאר בכוח שבידיו: זה התפאר שיש לו גבורה זו בידיו, וזה התפאר שיש לו גבורה פלונית בידיו. וכן כל אחד התפאר בגבורה שיש לו בידיו. (היינו) כי אחד היה מתפאר שיש לו כח וגבורה כזו בידיו, שכשהוא מורה חץ הוא יכול לחזור ולמשכה אליו. כי יש לו כוח כזה בידיו, שאף על פי שהורה כבר החץ, עדיין יכול להחזירה לחזור ולמשכה אליו. ושאלתי אותו: איזה חץ אתה יכול להחזיר? כי יש עשרה מיני חיצים, כי יש עשרה מיני סמים. היינו, כי כשרוצין לירות חץ מושחין אותה באיזה סם. ויש עשרה מיני סמים. שכשמושחין אותה בסם זה היא מזקת כך, וכשמושחין בסם שני היא מזקת יותר, וכן יש עשרה מיני סמים, שכל אחד גרוע יותר. (היינו שמזיק יותר) וזהו בעצמו עשרה מיני חיצים. כי החיצים הן מין אחד, רק מחמת שינוי הסמים שמושחין את החץ בהם, שהם עשרה מינים כנ"ל, על כן נקראים עשרה מיני חיצים. ועל כן שאל אותו איזה מין חץ אתה יכול להחזיר. גם שאל אותו, אם קודם שהגיע החץ לאותו שזרקה לו הוא יכול להחזירה, ואם גם אחר שהגיע החץ עדיין יכול להחזירה. ועל זה השיב: אפילו כשהגיע החץ, עדיין יכול להחזירה. אך איזה מין חץ הוא יכול להחזיר וכו' כנ"ל, השיב: מין חץ פלוני הוא יכול להחזיר. אמרתי לו: (היינו זה שהוא בלא ידיים שמספר כל זה, אמר לזה שהתפאר בענין החץ כנ"ל) אם-כן, אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה, מאחר שאין אתה יכול לחזור ולמשוך כי אם מין חץ אחד. על כן אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה.
אחד היה מתפאר שיש לו כח כזה בידיו. שאצל מי שהוא לוקח ומקבל ממנו, הוא נותן לו. (פירוש שבזה בעצמו שהוא לוקח ומקבל בזה הוא נותן כי קבלתו היא נתינה) וממילא הוא בעל צדקה. ושאלתי אותו, איזה צדקה הוא נותן? (כי יש עשרה מיני צדקה). השיב, שהוא נותן מעשר. אמרתי לו: אם-כן, אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה, כי אין אתה יכול כלל לבוא למקומה. כי אין אתה יכול ליכנס כי אם בחומה אחת. (במקום שהיא יושבת שם) ועל כן אינך יכול לבוא למקומה.
אחד התפאר שיש לו כוח כזה בידיו. כי יש ממונים בעולם, וכל אחד צריך חכמה ויש לו כוח בידיו, שעל-ידי ידיו הוא יכול ליתן להם חכמה, על-ידי שמסמיך אותם בידיו. שאלתי אותו, איזה חכמה אתה יכול ליתן בידיך? כי יש עשרה קבין חכמה. השיב: חכמה פלונית. אמרתי לו: אם-כן אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה. כי אין אתה יכול לידע הדופק שלה, כי אינך יכול לידע כי אם דופק אחד. כי יש עשרה מיני דפיקין (ואתה אינך יכול לידע כי אם דופק אחד מאחר שאינו יכול ליתן בידיו רק חכמה אחת).
אחד התפאר שיש לו כוח כזה בידיו, כשיש רוח סערה הוא יכול לעכבו בידיו, ולעשות בידיו לרוח משקל, שיהיה הרוח במשקל כראוי. שאלתי אותו: איזה רוח אתה יכול לאחוז בידיך? כי יש עשרה מיני רוחות. השיב: רוח פלוני. אמרתי לו: אם-כן, אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה. כי אינך יכול לנגן לפניה כי אם ניגון אחד. כי יש יוד (עשרה) מיני נגינה, והנגינה היא הרפואה שלה, ואתה אינך יכול לנגן כי אם ניגון אחד מהעשרה הנ"ל. ענו ואמרו הם. מהו היכולת שלך? השיב: אני יכול מה שאין אתם יכולים. היינו, כל התשעה חלקים הנ"ל (מכל הנ"ל) שאין אתם יכולים אני יכול הכל.
כי יש מעשה. כי פעם אחת חשק מלך אחד בבת מלכה, והשתדל בתחבולות לתפסה, עד אשר עלתה בידו ותפסה.
פעם אחת חלם לו לאותו המלך, שהיא עמדה עליו והרגה אותו. והקיץ ונכנס החלום בליבו, וקרא לכל פותרי החלומות ופתרו לו כפשוטו. שיתקיים החלום כפשוטו, שהיא תהרוג אותו. ולא יכול המלך לתת עצה לנפשו מה לעשות לה. יהרוג אותה צר לו. ישלחה מעל פניו זה חרה לו, כי איש אחר יקחנה. וזה חרה לו מאד. כי הוא השתדל אחריה כל-כך, ועתה תבוא ליד אחר. וגם אם ישלחה ותבוא ליד אחר, עתה בודאי יכול להתקיים החלום שהיא תהרוג אותו, מאחר שהיא אצל אחר. יחזיקה אצלו הוא מתיירא מחמת החלום כנ"ל. ולא ידע המלך מה לעשות לה. בין כך נתקלקל האהבה שלה אצלו קצת קצת, מחמת החלום, ובכל פעם נתקלקל יותר ויותר. וכן היא גם היא נתקלקל גם-כן האהבה אצלה בכל פעם יותר ויותר, עד שנעשה אצלה שנאה עליו, וברחה מפניו.
ושלח המלך אחריה לבקשה. ובאו והגידו לו שהיא נמצאת אצל המבצר של מים. כי יש מבצר של מים. ושם הם עשר חומות זו לפנים מזו, וכולן של מים. וגם הקרקע שהולכין עליה שם בתוך המבצר היא גם כן של מים. וכן יש שם אילנות ופירות, הכל של מים. ויופי המבצר וגודל החידוש של זה המבצר אין צורך לספר. כי בודאי הוא חידוש נפלא מאד, מאחר שהוא מבצר של מים. ולכנוס בתוך זה המבצר אי אפשר. כי יהיה נטבע במים מי שיכנוס בו, מאחר שהוא כולו של מים.
והבת מלכה הנ"ל כשברחה, באתה עד אותו המבצר. והיתה הולכת שם סביב אותו המבצר של מים. והגידו למלך שהיא הולכת שם סביב אותו המבצר כנ"ל. והלך המלך וחיילו לתפסה. כשראתה זאת הבת מלכה, ישבה עצמה שתרוץ לתוך המבצר. כי היא רוצה יותר לטבוע במים משיתפוס אותה המלך, ותהיה אצלו. וגם, אולי אף על פי כן תנצל, ותוכל לכנוס לתוך המבצר של מים הנ"ל. כשראה המלך כך שהיא בורחת אל המים, אמר: מאחר שהוא כן, על כן ציוה לירות אותה. ואם תמות תמות. והיו מורים אותה, והגיעו אליה כל העשרה מיני חיצים שמשוחים בעשרה מיני סמים כנ"ל. והיא ברחה לתוך המבצר הנ"ל, ונכנסה לתוכו, ועברה דרך השערים של החומות של מים. כי יש שם שערים באלו החומות של מים הנ"ל. והיא עברה ונכנסה לתוך כל העשרה חומות של המבצר של מים, עד שבאתה לפנים ונפלה שם ונשארה חלשות. ואני רופא אותה. (היינו זה שהוא בלא ידיים הנ"ל).
כי מי שאין בידו כל העשרה מיני צדקות הנ"ל אינו יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות הנ"ל, כי יטבע שם במים. והמלך וחיילו הנ"ל רדפו אחריה ונטבעו במים. ואני יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות של מים הנ"ל. ואלו החומות של מים הם גלי הים שעמדו כחומה. והרוחות הם מעמידים גלי הים ומנשאין אותם. ואלו הגלים שהם העשרה חומות הנ"ל, הם עומדים תמיד שם. אך הרוחות הם המעמידין ומנשאין את הגלים. ואני יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות כנ"ל, ואני יכול לחזור ולמשוך ממנה, היינו מן הבת מלכה הנ"ל, כל העשרה מיני חיצים. ואני יודע כל העשרה מיני דפיקין על ידי העשר אצבעות. כי בכל אצבע ואצבע מעשרה אצבעות יודעין דופק מיוחד מהעשרה מיני דפיקין, ואני יכול לרפאות אותה על ידי כל העשרה מיני נגינה. ועל כן אני רופא אותה. נמצא שיש לי כוח כזה בידיי כנ"ל. ועתה אני נותן לכם זאת במתנה. ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד.
זאת המעשה קשה לי מאד לספר. אך מאחר שהתחלתי לספרה, אני מוכרח לגמרה.
בזאת המעשה, אין שום תיבה שלא יהיה בה כוונה. ומי שבקי בספרים יוכל להבין קצת רמזים. והנה, עניין החיצים הנ"ל, שיש לו כוח בהידיים להחזיר החיצים כנ"ל, זה בחינת (דברים לב): "ותאחז במשפט ידי". וכמו שפרש רש"י בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להחזירה, והקדוש ברוך הוא זורק חץ ומחזירה".
ובחינת הצדקה הנ"ל, שהיא כנגד החומות של מים שהם גלי הים, זה בחינת (ישעיה מח): "וצדקתך כגלי הים". והרוח הנ"ל שיכול לאחוז בידיו, זה בחינת (משלי ל): "מי אסף רוח בחפניו". (שזה בחינת נגינה כמבואר במקום אחר) (ועיין ליקוטי מוהר"ן סימן נד').
ועשרה מיני נגינה, ועשרה מיני דפקין זה מבואר כבר. (ועיין בליקוטי תנינא סימן כד' בדף ל"ב). כל זה שמענו בפירוש. אך מי ומה ואימת, זה עמוק עמוק. היינו שגוף עניין המעשה, מי הם כל הנ"ל, ומה הוא ואימת היה כל הנ"ל, זה עמוק מלהשיג.
גמר המעשה, היינו מה שהיה ביום השביעי, היינו עניין הבעטליר שהיה בלא רגליים, וגם סיום התחלת המעשה מעניין המלך הנ"ל לא זכינו לשמעה. ואמר שלא יספרה עוד. והוא הפסד גדול, כי לא נזכה לשמעה עוד עד שיבוא משיח במהרה בימינו אמן.
גם אמר: "אילו לא ידעתי שום עניין אחר, כי אם זאת המעשה, היה גם כן חידוש גדול מאד!" כך אמר בפירוש.
כי זאת המעשה היא חידוש נפלא מאד. ויש בה מוסר הרבה מאד, ותורה הרבה. כי יש בה כמה תורות. גם מדברת מהרבה צדקים קדמונים, מדוד המלך, עליו השלום. כי דוד המלך, עליו השלום, עמד בקצה הארץ וצעק אל המעיין היוצא מן האבן שעל ההר, כנ"ל. כמו שכתוב (תהלים סא): "מקצה הארץ אליך אקרא, בעטוף ליבי בצור ירום ממני תנחני".
(כל זה שמענו מפיו בפירוש. והמובן מדבריו. כי דוד המלך, עליו השלום, הוא בחינת לב כמובא (עיין זוהר שמות קח). ועליו מרומז במעשה עניין הלב של העולם, שעומד בקצה הארץ כנגד המעיין, וצועק ומשתוקק אליו תמיד וכו'. ועדיין הדברים סתומים. אשרי מי שיזכה להשיג סודות המעשה).
עניין דוד המלך והמקרא הנ"ל מקצה הארץ שמרומז בהמעשה, זה שייך ליום שלישי. כי שם מדבר מעניין הלב והמעיין. עיין שם ותראה נפלאות איך בכל עניין מרומז דברים נפלאים. ובגדולת נוראות מעשה זו אי אפשר לדבר כלל, כי היא עולה על כולם. אשרי אשרי מי שיזכה אפילו בעולם הבא לידע בה קצת קצת. ומי שיש לו מוח בקדקדו, תסמרנה שערות בשרו ויבין קצת גדולת הבורא יתברך וגדולת הצדיקים האמיתיים, כשיסתכל היטב במעשה נוראה הזאת. אשר לא ישמע כזאת.
עניין פסוק מקצה הארץ הנ"ל השייך להמעשה של יום שלישי כנ"ל. זה שמעתי מפורש מפיו הקדוש והנורא, זכרונו לברכה. עוד ראה זה מצאתי אחר-כך שרוב דברי הקפיטל תהלים שכתוב שם זה הפסוק, שהוא קפיטל ס"א, רובו ככולו מבואר שם רמזי סודות נשגבות של המעשה של יום שלישי הנ"ל. "ימים על ימי מלך תוסיף" וכו', כי הוא צריך תמיד שיוסיפו לו ימים על ימיו וכו' כנ"ל. חסד ואמת מן ינצרוהו. זהו איש חסד האמת וכו' דער גרוסיר מאן דער אמתיר איש חסד. כי כל הזמן והימים נעשה על ידי האיש גדול, שהוא איש חסד האמת וכו', כנ"ל שם במעשה הנ"ל. והוא נותן ומוסיף בכל פעם, ימים על ימי מלך, שהוא הלב הנ"ל שהוא בחינת דוד המלך, עליו השלום, כנ"ל. וזהו ינצרוהו, כי הוא שומר ונוצר. שתכף כשמגיע סמוך מאד שיסתלק היום, ואז היה מסתלק המעיין, והלב, וכל העולם כולו, חס ושלום. אזי איש חסד האמת נוצר ושומר זאת, ובא ונותן יום להלב וכו'. וזהו: "כן אזמרה שמך לעולם לשלמי נדרי יום יום". כי כל יום ויום שהוא נותן לו, הוא בא בזמירות ושירות וכו' כנ"ל: אחסה בסתר כנפיך סלה, כי כשהלב הנ"ל צריך לנוח בא ציפור גדול ופורש כנפיו עליו וכו'. וזהו אחסה בסתר כנפיך וכו'.
שייך ליום ראשון,
עניין הזקנים שהתפארו כל אחד ואחד מה שהוא זוכר, שזה זוכר אפילו כשחתכו לו את הטבור וכו', וזה היה הזקן הקטן שבכולם וכו'. אמר רבינו זכרונו לברכה, שבגמרא (ירושלמי) איתה מעין זה: ששמואל התפאר בעצמו שהוא זוכר את כאב המילה וכו' עיין שם.
מי יפאר מי יספר. מי יוכל להעריך מי יוכל לשער אפס קצה אחד מאלפי אלפים ורבי רבבות מהתנוצצות קצת רמזי פלאי פלאות מסודות נוראות ונשגבות מאד מאד של המעשה הנוראה הזאת. אשר היא מלאה סודי סודות מתחילה ועד סוף, ומשכיל על דבר ימצא טוב התנוצצות איזה רמזים לפי ערכו.
(סיפורי מעשיות - מעשה יג' - מהשבעה בעטלירס)
נ נח נחמ נחמן מאומן בירושלים
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~;
רמזים נוספים מספרי רבינו:
אבל באמת אינו כבד פה כלל, רק אדרבא הוא מליץ ודברן נפלא בשלמות גדול שאין שלמות אחריו, רק מחמת גודל הפלגת שלמות מעלתו ומדרגתו הגבוה והעצומה והנוראה מאד, וכן מחמת תוקף התגברות ההעלמה והסתרה של זה העולם, על כן הוא נראה בעיני העולם ככבד פה. וכשמתחילים בני העולם לפקח על עסקיהם, היינו לחשוב מחשבות לתקן החיים טובים שנתקלקלו אצלם, אז כולם מודים על האמת שכל התיקון של כל הצדיקים וכן התיקון של כל באי עולם תלוי רק בהצדיק הכבד פה הזה!
(אב"י הנחל - מכתב כו')
יש שני צפרים אחד זכר ואחד נקבה, והם רק זוג אחד בעולם, והשני צפרים הנ"ל נתעו ונתרחקו זה מזה עד שאין יכולים למצוא אחד את חברו וכשמגיע הלילה אז מיללין בקול יללה גדולה מאד, כי כל אחד מייל על זוגו והשני צפרים אלו מרמזים בשרשם על יחוד קודשא בריך הוא וכנסת ישראל. ויש צדיק אחד שיש לו צואר יפה ונפלא מאד, וקול נפלא מאד, וכל מיני קולות שבעולם כולם הוא יכול להוציא בקולו, היינו כי הוא יכול לכוון לעשות בקולו כמו כל מיני הקולות שיש בעולם של כל מיני חיות, ועופות ושל כל מיני כלי שיר וכיוצא בזה, וגם הוא יכול להשליך קולות, היינו שבמקום שהוא מוציא הקול לא יהיה נשמע הקול כלל, רק ברחוק יהיה נשמע שם הקול: וע"יז הוא יכול להמשיך ולחבר השתי צפרים הרחוקים שנתעו זה מזה וליחדם זע"ז ולהשקיט יללתם ולגמור התקון בשלימות כי עיקר הגאולה תלוי בחיבור שני הצפרים הנ"ל.
אך מחמת שיש הבלי עולם, וזה הצדיק הנ"ל אינו רוצה להוציא שום הבל ורוח ונשימה בהבלי העולם, ע"כ הוא דייקא נראה בעיני העולם כמו שצוארו עקום, כי הוא באמת מעקם צוארו לגמרי מהבלי העולם, ואינו רוצה להוציא שום הבל ורוח בהבלי העולם, אבל באמת אין צוארו עקום כלל רק אדרבא יש לו צואר שוה ויפה מאד כנ"ל.
{אב"י הנחל השלם - חלק ב' - מכתב קלז'}
עיקר חיבור שני הצפרים הנזכרים לעיל הוא על ידי שיודעין איך להשליך
קולות מזה לזו ומזו לזה, עד שעל ידי זה ממשיכין אותם זה אצל זה ומחברין
אותם, כמובן בסיפורי מעשיות, במעשה של יום רביעי מהשבעה בעטלירס. וכל זה
ממשיכין ישראל על ידי השופר, כי השופר כלול מכל הקולות שבעולם, מעלא לתתא
ומתתא לעלא, כי מעוררין על ידו רחמי השם יתברך לרחם על כנסת ישראל, וכן
השופר מעורר את לב ישראל, שישובו אליו יתברך באמת
(אוצר היראה - תשובת השנה - חלק ד' - עמוד שא'-שב')
