מעשה פעם אחד היה בעל תפילה, שהיה עוסק תמיד בתפילות ושירות ותשבחות להשם יתברך. והיה יושב חוץ לישוב, והיה רגיל ליכנס לישוב. והיה נכנס אצל איזה אדם מסתמא היה נכנס להקטנים במעלה, כגון עניים וכיוצא והיה מדבר על ליבו מהתכלית של כל העולם, היות שבאמת אין שום תכלית כי אם לעסוק בעבודת השם כל ימי חייו ולבלות ימיו בתפילה להשם יתברך ושירות ותשבחות וכו'. והיה מרבה לדבר עימו דברי התעוררות כאלו, עד שנכנסו דבריו באזניו, עד שנתרצה אותו האדם להתחבר עימו. ותכף כשנתרצה עימו, היה לוקחו ומוליכו למקומו, שהיה לו חוץ לישוב, כי אותו הבעל-תפילה הנ"ל בחר לו מקום חוץ לישוב, כנ"ל. ובאותו המקום היה שם נהר לפניו, גם היה שם אילנות ופירות. והיו אוכלים מן הפירות, ועל בגדים לא היה מקפיד כלל.
וכן היה רגיל תמיד ליכנוס לישוב ולפתות ולרצות בני-אדם לעבודת השם יתברך לילך בדרכו לעסוק בתפילות וכו', וכל מי שהיה מרוצה עימו, היה לוקחו ומוליכו למקומו חוץ לישוב, כנ"ל. והם היו עוסקים שם רק בתפילות ושירות ותשבחות להשם יתברך ווידויים ותעניתים וסיגופים ותשובה וכיוצא בזה. והיה נותן להם חיבורים, שהיו לו בענייני תפילות ושירות ותשבחות, ווידויים, והיו עוסקים בזה תמיד, עד שהיו נמצאים גם באותן האנשים, שהביאם לשם, שהיו ראויים גם-כן לקרב בני-אדם לעבודת השם יתברך, עד שהיה נותן לאחד רשות, שגם הוא יכנוס לישוב לעסוק בעניין הנ"ל, דהיינו לקרב בני-אדם להשם יתברך, כנ"ל.
וכן היה הבעל-תפילה הנ"ל עוסק בענין זה תמיד והיה מקרב בכל פעם אנשים ומוציאם מן הישוב, כנ"ל, עד שנעשה רושם בעולם, והתחיל הדבר להתפרסם, כי פתאום נמלטו איזה אנשים מן המדינה, ולא נודע איים. וכן נזדמן, שפתאום נאבד אצל אחד בנו וכיוצא בו, ולא נודע איפה הם, עד שנודע. היות שנמצא הבעל-תפילה הנ"ל, שהוא הולך ומפתה בני אדם לעבודת השם יתברך, כנ"ל, אך לא היה אפשר להכירו ולתפסו, כי הבעל-תפילה הזה היה מתנהג בחכמה, והיה משנה ומחליף עצמו אצל כל אחד ואחד בשינוי אחר, שאצל זה היה נדמה כעני, ואצל זה כסוחר, ואצל זה-בעניין אחר וכיוצא בזה. גם כשהיה נכנס לדבר עם בני-אדם, כשהיה רואה, שאינו יכול לפעול אצלם כוונתו, היה מרמה אותם בדברים עד שלא היו מבינים כלל כוונתו הטובה, וכאילו אין כוונתו כלל לעניין הנ"ל, דהיינו לקרב להשם יתברך, ולא היה אפשר כלל להבין, שכוונתו לזה, אף-על-פי שבאמת כל עיקר כוונתו כשהיה מדבר עם בני-אדם, היה רק לזה לקרב להשם יתברך, כנ"ל, כי כל כוונתו היה רק זאת, רק כשהיה מבין, שאינו פועל אצלו, היה מסבבו ומעקמו ומרמהו, עד שלא היה יכול כלל להבין כוונתו הטובה. והיה הבעל-תפילה עוסק בעניין זה, עד שנעשה רושם ופירסום בעולם, והיו מצפים לתפסו, אך לא היה אפשר, כנ"ל.
והיה הבעל-תפילה הנ"ל עם אנשיו יושבים חוץ לישוב, כנ"ל, ועוסקים רק בעניינים הנ"ל בתפילה ושירות, ותשבחות להשם יתברך ווידויים ותעניתים וסיגופים ותשובות, כנ"ל. גם היה עניין הבעל תפילה הנ"ל, שהיה יכול להספיק לכל אחד ואחד מה שצריך. ואם היה מבין באחד מאנשיו, שלפי מוחו הוא צריך לעבודת ה', שיהא הולך מלובש במלבושי זהב, (שקורין גילדין גישטיק) היה מספיק לו, וכן להפך, שלפעמים נתקרב אליו איזה עשיר, והיה מוציאו מן הישוב, כנ"ל, והיה מבין שזה העשיר צריך לילך בבגדים קרועים ונבזים היה מנהיגו כך. הכל כפי שהיה יודע צורך הספקת כל אחד ואחד היה מספיק לו. ואצל אלו האנשים, שקרבם להשם יתברך, היה תענית או סיגוף גדול, יקר יותר מכל התענוגים שבעולם, כי היה להם תענוג מן הסיגוף גדול או מתענית יותר מכל התענוגים שבעולם.
ויהי היום, והיה מדינה, שהיה שם עשירות גדול, שהיו כולם עשירים, אך היה דרכם והנהגתם זר ומשונה מאד, כי הכל היה מתנהג אצלם כפי העשירות, שהיה ערך מעלת כל אחד ואחד כפי העשירות שלו, שמי שיש לו כך וכך אלפים או רבבות יש לו מעלה זו, ומי שיש לו כך וכך ממון יש לו מעלה אחרת, וכן כיוצא בזה. כל סדר המעלות היה אצלם כפי הממון של כל אחד ואחד, ומי שיש לו כך וכך אלפים ורבבות כפי הסכום שהיה קצוב אצלם הוא מלך.
וכן היה להם דגלים, שמי שיש לו כך וכך ממון הוא בדגל זה, ויש לו אותו המעלה פלונית באותו הדגל. ומי שיש לו כך וכך ממון הוא בדגל אחר, ויש לו שם איזה מעלה באותו הדגל לפי ערך ממונו. והיה קצוב אצלם. כמה ממון יהיה לו, ויהיה נחשב באותו הדגל במעלה פלונית, וכמה ממון יהיה לו, ויהיה נחשב בדגל אחר באיזה מעלה, וכן הדרגא והמעלה של כל אחד ואחד היה הכל כפי הממון, כפי מה שהיה קצוב אצלם.
וכן היה קצוב אצלם, כשיש לו כך וכך ממון הוא סתם בן אדם. ואם יש לו עוד פחות מזה הוא חיה או עוף וכיוצא. והיה אצלם חיות רעות ועופות, דהיינו כשיש לו רק כך וכך הוא נקרא אריה אנושי. (בלשון אשכנז איין מענטשליכר לייב) וכן כיוצא בזה שאר חיות רעות ועופות וכו', דהיינו שלפי מיעוט ממונו הוא רק חיה או עוף וכו', כי עיקר היה אצלם הממון, ומעלה ודרגא של כל אחד היה רק לפי הממון.
ונשמע בעולם, שיש מדינה כזו, והיה הבעל-תפילה מתאנח על זה, והיה אומר: מי יודע עד היכן הם יכולים לילך ולתעות על ידי זה?! ונמצאו אנשים מאנשיו של הבעל תפילה הנ"ל, ולא שאלו את דעתו כלל, והלכו לשם, אל המדינה הנ"ל, להחזירם למוטב, כי היה להם רחמנות גדול עליהם על שנתעו כל-כך בתאות ממון, ובפרט שהבעל תפילה הנ"ל אמר שהם יכולים לילך ולתעות יותר ויותר, כנ"ל, על כן הלכו אלו האנשים הנ"ל אל אותו המדינה הנ"ל, אולי יחזירו אותם למוטב.
והלכו לשם, ובאו אל המדינה הנ"ל, ונכנסו לאחד מהם, מסתמא נכנסו לאיזה חיה (דהיינו לאדם, שהוא קטן במעלה, כי יש לו סך מועט, שהיה נקרא אצלם חיה, כנ"ל). והתחילו לדבר עימו כדרכם, אשר באמת אין זה תכלית כלל, ועיקר התכלית הוא רק עבודת ה' וכו' ולא שמע להם כלל, כי כבר נשתרש אצלם, שעיקר הוא רק הממון. וכן היה מדבר עוד עם אחר ולא שמע אליו גם-כן. והוא (היינו אחד מאנשי הבעל-תפילה הנ"ל) היה מרבה לדבר עימו; והשיב לו זה האיש, שדיבר עימו. ויתר מזה אין לי פנאי כלל לדבר עימך. שאלו: מפני מה? השיב לו: היות שאנחנו כולנו מוכנים עתה לעקור מן המדינה לילך למדינה אחרת באשר שראינו שעיקר התכלית הוא רק הממון, על כן נסכם אצלנו לילך למדינה, ששם יכולין לעשות ממון, דהיינו שיש שם עפר, שעושין ממנו זהב וכסף, על כן אנו צריכין עתה לילך כולנו אל אותה המדינה.
גם נסכם אצלם, שהם רוצים שיהיו אצלם כוכבים ומזלות גם-כן, דהיינו שמי שיהיה לו כל-כך ממון כפי הסכום שקצבו על זה הוא יהיה כוכב, כי מאחר שיש לו כל-כך ממון יש לו הכוח של אותו הכוכב, כי הכוכב מגדל הזהב, כי מה שיש עפר, שעושין ממנה זהב, זהו מחמת הכוכב שמגדל באותו המקום עפרות זהב. נמצא שהזהב הוא נמשך מן הכוכבים, ומאחר שיש לאחד כל-כך זהב, נמצא שיש לו כח אותו הכוכב, ועל כן הוא בעצמו כוכב. וכן אמרו, שיהיו אצלם מזלות גם כן, דהיינו כשיהיה לאחד כך וכך כפי הסכום שקצבו על זה הוא יהיה מזל. וכן עשו להם מלאכים, הכל כפי ריבוי הממון, כנ"ל, עד שהסכימו ביניהם, שיהיו להם גם כן אלוקות, שמי שיהיה לו ריבוי ממון הרבה כך וכך אלפים ורבבות כפי מה שקצבו על זה הוא יהיה אלוק, כי מאחר שהאלוקים שופע בו כל-כך ממון, על כן הוא בעצמו אלוק. וכן קיימו ועשו ככל הנ"ל.
גם אמרו, שאין ראוי להם לישב כלל באוירא דהאי עלמא, ואין ראוי להם להתערב עם בני העולם, שלא יטמאו אותן, כי שאר בני העולם הם טמאים כנגדם, על כן ישבו עצמן, שיבקשו להם הרים הגבוהים ביותר מכל העולם וישבו שם, כדי שיהיו מרוממים מאוירא דעלמא. ושלחו אנשים לבקש ולחפש הרים הגבוהים, כנ"ל, והלכו ובקשו ומצאו הרים גבוהים מאד. והלכו כל בני המדינה וישבו שם, על ההרים הגבוהים, היינו שעל כל הר והר ישבו שם איזה קיבוץ מאנשי המדינה הנ"ל, ועשו סביב ההר חזקת גדול, והיה שם חפירות גדולות וכיוצא סביב ההר, עד שלא היה אפשר בשום אופן, שיבוא אליהם שום אדם, כי לא היה רק שביל נעלם אל ההר באופן שאדם אחר לא היה יכול כלל לבוא אליהם, וכן בהר השני וכן בכל ההרים עשו חזקת וכו', כנ"ל. והעמידו שומרים בריחוק מן ההר, כדי שלא יתקרב להם זר, והם היו יושבים שם, על ההרים, והיו מתנהגים במנהג הנ"ל. והיו להם אלוהות רבים דהיינו לפי הממון, כנ"ל.
ומאחר שהיה העיקר אצלם הממון, עד שעל-ידי ממון הרבה היו נעשים אלוק, על כן היה להם חשש מרציחה וגזילה, כי כל אחד יהיה רוצח וגזלן כדי שיהיה נעשה אלוק על ידי הממון שיגזול, אך אמרו, שמאחר שהוא אלוק (דהיינו העשיר בעל הממון הוא אלוק), הוא ישמור מגזילות ורציחות. ותיקנו עבודות וקרבנות, שיהיו מקריבים ומתפללים אל האלוקות הנ"ל. גם היו מקריבים בני-אדם, והיו מקריבין את עצמן אל האלוקות הנ"ל, כדי שיהיה נכלל בו ואחר-כך יתגלגל ויהיה עשיר, כי עיקר האמונה היה אצלם הממון, כנ"ל. והיה להם עבודות וקורבנות וקטורת, שהיו עובדים בהם את האלוקות הנ"ל (דהיינו בעלי הממון הרבה כנ"ל), ובודאי אף-על-פי-כן היתה המדינה מלאה מרציחה וגזילה, כי מי שלא היה מאמין בעבודות הנ"ל, היה רוצח וגזלן, כדי שיהיה לו ממון, כי עיקר היה אצלם הממון כנ"ל, כי על-ידי הממון יכולים לקנות כל דבר אכילה ומלבושים, ועיקר חיות האדם על-ידי הממון (כן היתה סברתם לפי דעתם המשובשת והנבוכה) על כן היה הממון האמונה שלהם.
והיו משתדלים, שלא יהיה נחסר אצלם ממון כלל, כי הממון הוא עיקר האמונה והאלוקות שלהם, כנ"ל, אדרבא, צריכים להשתדל להוסיף ולהכניס ממון ממקומות אחרים לתוך המדינה. והיו יוצאים מהם סוחרים לסחור במדינות אחרים כדי להשתכר ממון, להכניס ממון יותר לתוך המדינה. וצדקה בודאי הוא איסור גדול לפי דעתם, כי הוא מחסיר שפע ממונו אשר נתן לו האלוקים, אשר זה הוא העיקר, שיהיה לו ממון, והוא פוגם ומחסיר ממונו, על כן בודאי היה אסור אצלם ליתן צדקה.
גם היה אצלם ממונים, שהיו ממונים להשגיח על כל אחד אם יש לו כל-כך ממון כמו שהוא אומר, כי כל אחד היה צריך להראות עושרו בכל פעם, כדי שיהיה נשאר באותו המעלה, שהיה לו לפי ממונו, כנ"ל. ולפעמים היה נעשה מחיה אדם, ומאדם-חיה, דהיינו כשאחד איבד ממונו, אזי נעשה מאדם חיה אחר שאין לו ממון, וכן להפך: כשאחד הרויח ממון, אזי נעשה מחיה אדם. וכן בשאר המעלות כפי הממון, כנ"ל. והיו להם צורות ופאטרעטין [דמות דיוקן] של אותן האלוקות (דהיינו בעלי הממון), והיו אצל כל אחד ואחד צורות הללו, והיו מחבקים ומנשקים אותם, כי זה היה העבודה והאמונה שלהם, כנ"ל.
והאנשים הנ"ל, דהיינו האנשים הכשרים של הבעל-תפילה הנ"ל, חזרו למקומם וסיפרו להבעל-תפילה מגודל הטעות והשטות של אותה המדינה איך הם נבוכים מאד בתאות ממון, ושהם רוצים לעקור למדינה אחרת ולעשות להם כוכבים ומזלות ענה ואמר הבעל-תפילה הנ"ל, שהוא מתירא, שלא יתעו יותר ויותר, אחר-כך נשמע, שעשו לעצמן אלקות, כנ"ל. ענה ואמר הבעל-תפילה הנ"ל, שעל דבר זה היה מתירא ודואג מתחילה.
והיה לו להבעל-תפילה רחמנות גדול עליהם, ונתישב לילך בעצמו לשם, אולי ישיב אותם מטעותם. והלך לשם הבעל תפילה ובא אל השומרים, שעומדים סביב ההר. והשומרים מסתמא היו אנשים קטנים במעלה, שהם רשאים לעמוד באוירא דהאי עלמא, כי אנשים, שיש להם מעלות מחמת הממון, כנ"ל, הם אינם יכולים כלל להתערב עם בני העולם ולעמוד באוירא דהאי עלמא, שלא יטמאו עצמן, כנ"ל, ולא היו יכולים לדבר כלל עם בני העולם, שלא יטמאו אותם בהבל פיהם (על כן בודאי השומרים שעמדו חוץ לעיר, היו קטנים במעלה כנ"ל), אך גם השומרים היה להם הצורות הנ"ל, והיו מחבקים ומנשקים אותם בכל פעם, כי גם אצלם היה עיקר האמונה הממון, כנ"ל.
ובא הבעל-תפילה הנ"ל אצל שומר אחד, והתחיל לדבר עימו מהתכלית: באשר שעיקר התכלית הוא רק עבודת ה' תורה ותפילה ומעשים טובים וכו', והממון הוא שטות ואינו תכלית כלל וכו'. ולא שמע אליו כלל השומר הנ"ל, כי כבר נשקע אצלם מימים רבים, שעיקר הוא רק הממון, כנ"ל. וכן הלך הבעל-תפילה לשומר שני ודיבר עימו גם-כן כנ"ל ולא שמע אליו גם-כן. וכן הלך אל כל השומרים ולא שמעו אליו כלל. וישב עצמו הבעל-תפילה ונכנס לתוך העיר, שהיתה על ההר, כנ"ל, כשבא לשם, היה אצלם פליאה, ושאלו אותו: איך נכנסת לכאן. כי לא היה אפשר לשום אדם ליכנס אצלם כנ"ל. השיב להם: מאחר שכבר נכנסתי, יהיה איך שיהיה, מה אתם שואלים על זה? והתחיל הבעל-תפילה לדבר עם אחד מהתכלית וכו', כנ"ל, ולא שמע אליו כלל, וכן השני וכן כולם, כי כבר נשקעו בטעותם הנ"ל. והיה הדבר תמוה בין אנשי העיר על שבא אדם אצלם ומדבר אליהם כדברים האלה הפך אמונתם, והרגישו בעצמן, אולי האדם הזה הוא הבעל-תפילה, כי כבר נשמע אצלם, שיש בעל-תפילה כזה בעולם, כי כבר נתפרסם הדבר של הבעל-תפילה בעולם, כנ"ל, והיו קורין אותו בעולם דער פרומר בעל-תפילה) [בעל תפילה וחסיד], אך לא היה אפשר להם להכירו ולתפסו, כי היה משנה עצמו אצל כל אחד ואחד. אצל זה היה נדמה כסוחר ואצל זה כעני וכו', כנ"ל, ותכף נמלט משם.
ויהי היום, והיה גיבור, שנתקבצו אליו כמה גיבורים. והיה הגיבור עם גיבוריו הולך וכובש מדינות, ולא היה רוצה כי אם הכנעה. וכשהיו בני מדינה מכניעים עצמן תחתיו היה מניחם; ואם לאו היה מחריבם. והיה הולך וכובש, ולא היה רוצה שום ממון רק הכנעה שיהיו תחתיו. והיה דרכו של הגיבור שהיה שולח למדינה גיבוריו, כשהיה עדיין רחוק ממנה הרבה חמישים פרסאות שיכניעו עצמן תחתיו, והיה כובש מדינות, כנ"ל.
והסוחרים של המדינה של עשירות הנ"ל, שהיו סוחרים במדינות אחרות, כנ"ל, באו למדינתם, וסיפרו מהגיבור הנ"ל, ונפל עליהם פחד גדול. ואף-על-פי שהיו מרוצים להכניע עצמן תחתיו, אך ששמעו, שהוא ממאס בממון, ואינו רוצה ממון כלל, וזה היה הפך אמונתם, על כן היה בלתי אפשר אצלם להיכנע תחתיו, כי היה אצלם כמו שמד, מאחר שאינו מאמין כלל באמונתם דהיינו בממון, ונתיראו מאד מלפניו. והתחילו לעשות עבודות ולהקריב קרבנות לאלקותם הנ"ל, והיו לוקחים חיה (דהיינו מי שיש לו ממון מעט, שהוא חיה אצלם) והקריבו לקרבן לאלקות הנ"ל וכיוצא באלו העבודות כנ"ל.
והגיבור הנ"ל היה הולך ומתקרב אליהם בכל פעם, והתחיל לשלוח אליהם גבוריו מה הם רוצים, כדרכו כנ"ל. והיה עליהם פחד גדול, ולא היו יודעים מה לעשות. ויעצו אותם אנשים סוחרים שלהם. היות שהיו במדינה, שכל בני המדינה הם כולם אלוקות, ונוסעים עם מלאכים, דהיינו שכל אנשי אותה המדינה מקטן ועד גדול הם כולם עשירים מופלגים, עד שהקטן שבהם הוא גם-כן אלוק לפי טעותם (כי הקטן שבהם הוא עשיר מופלג ויש לו כל-כך כשיעור הקצוב לאלוק אצלם וכנ"ל), וגם נוסעים עם מלאכים, כי הסוסים שלהם הם מכוסים בעשירות גדול בזהב וכיוצא, עד שכיסוי של סוס אחד עולה לסך של מלאך שלהם, נמצא שנוסעים עם מלאכים, שקושרים שלושה זוגות מלאכים אל העגלה ונוסעים עמהם בכן צריכין לשלוח אל אותה המדינה, ומשם יהיה להם עזרה בודאי, מאחר שכל המדינה הם כולם אלוקות. (כל זה היתה עצת הסוחרים שלהם). והוטב הדבר בעיניהם מאד, כי היו מאמינים, שבודאי יהיה להם ישועה משם, מאחר שהם כולם אלוקות, כנ"ל.
והבעל תפילה הנ"ל יישב עצמו, שילך עוד הפעם אל אותו המדינה הנ"ל, אולי אף-על-פי-כן ישיב אותם מטעותם זה. והלך לשם, ובא אל השומרים, והתחיל לדבר עם שומר אחד כדרכו. וסיפר לו השומר מהגיבור הנ"ל, שיש להם פחד גדול מפניו וכו', כנ"ל. ושאל אותו הבעל תפילה: ומה אתם רוצים לעשות? וסיפר לו השומר עניין הנ"ל, שהם רוצים לשלוח אל המדינה שהם כולם אלוקות וכו' כנ"ל. ושחק ממנו מאד הבעל תפילה ואמר לו: הלא הכל שטות גדול, כי גם בני אותה המדינה הם כולם רק בני אדם כמונו, וגם אתם כולכם ואלוקים שלכם, כולם הם רק בני-אדם ולא אלוק, רק שיש יחיד בעולם, שהוא הבורא יתברך שמו, ואותו לבד ראוי לעבוד, ולו ראוי להתפלל, וזהו עיקר התכלית. וכיוצא בדברים אלו דיבר הבעל-תפילה אל השומר הנ"ל. ולא שמע אליו השומר, כי כבר נשקע אצלם טעותם מימים רבים, כנ"ל. אך אף-על-פי-כן הבעל תפילה הרבה עליו דברים, עד שלבסוף השיב לו השומר: ויתר מזה מה אני יכול לעשות? הלא אני רק יחיד בעלמא (ויש כנגדי בני המדינה, שהם רבים) וזאת התשובה היתה קצת נחמה להבעל-תפילה, כי הבין, שהתחילו דבריו קצת ליכנס באוזני השומר, כי הדברים שדיבר הבעל-תפילה מקודם, בפעם הראשונה עם אותו השומר, והדברים שדיבר עתה נתקבצו יחד, עד שעשו איזה רושם בליבו, עד שהתחיל מעט להסתפק ולנטות אליו קצת, כנראה מתוך התשובה הנ"ל. וכן הלך הבעל-תפילה אל השומר השני ודיבר עימו גם-כן כנ"ל, ולא שמע אליו גם-כן, ובסוף השיב לו גם-כן, כנ"ל: הלא אני יחיד כנגד בני המדינה וכו', כנ"ל, וכן כל השומרים כולם השיבו לו תשובה זו בסוף.
אחר-כך נכנס הבעל-תפילה אל העיר והתחיל שוב לדבר עימם כדרכו, באשר שכולם בטעות גדול, ואין זה תכלית כלל, רק עיקר התכלית, לעסוק בתורה ותפילה וכו'. ולא שמעו אליו, כי כולם נשקעו מאד בזה מימים רבים. וסיפרו לו מהגיבור, ושהם רוצים לשלוח אל המדינה, שהם כולם אלוקות וכו', כנ"ל ושחק מהם גם-כן. ואמר להם, שהוא שטות, ושכולם רק בני-אדם וכו', והם לא יוכלו לעזור לכם כלל, כי אתם בני-אדם, והם בני-אדם, ואינם אלוק כלל, רק שיש יחיד יתברך שמו וכו'. ועל עניין הגיבור אמר להם (בלשון תמה, כדרך שמתמיה אדם ואומר): האם אינו זה הגיבור (הידוע לי)? ולא הבינו דבריו אלו. וכן היה הולך מאחד לחברו ומדבר עמהם כנ"ל. ועל עניין הגיבור אמר לכל אחד כנ"ל, אם אינו זה הגיבור וכו' כנ"ל. ולא הבינו דבריו.
ונעשה רעש בעיר, באשר שנמצא אחד, שמדבר כזאת, שעושה שחוק מאמונתם ואומר, שיש יחיד וכו', ובעניין הגיבור הוא אומר כנ"ל; והבינו, שבודאי הוא הבעל-תפילה, כי כבר היה נתפרסם אצלם כנ"ל. וציוו לחפש אחריו ולתפסו, אף-על-פי שהוא משנה עצמו אצלם בכל פעם כנ"ל (היינו פעם נדמה כסוחר, ופעם כעני וכו,' כנ"ל), אך הם ידעו מזה גם-כן שהבעל-תפילה הנ"ל הוא משנה עצמו בכל פעם, וציוו לחקור אחריו ולתפסו. וחיפשו אחריו ותפסוהו והביאוהו אל השרים. והתחילו לדבר עימו, ואמר להם גם-כן כנ"ל; באשר שכולם בטעות ושטות גדול, ואין זה תכלית כלל (היינו שהממון אינו התכלית כלל), רק שיש יחיד, שהוא הבורא יתברך שמו וכו', ובני אותה מדינה שאתם אומרים, שהם כולם אלוקות, לא יוכלו לעזור לכם כלל, כי הם רק בני-אדם וכו'. ונחשב אצלם למשוגע, כי כל בני המדינה היו שקועים בטעות של הממון כל-כך, כנ"ל, עד שזה שדיבר כנגד דעתם וטעותם, היה נחשב למשוגע.
ושאלו אותו: מה זה שאתה אומר על עניין הגיבור (בלשון תמה) אם אינו זה הגיבור, כנ"ל? השיב להם: שאני הייתי אצל מלך אחד, ונאבד אצלו גיבור. ואם הגיבור הנ"ל הוא אותו הגיבור, יש לי הכרות עימו ויתר מזה: מה שאתם בטוחים במדינה הנ"ל, שהם כולם אלוקות, זהו שטות, כי הם לא יוכלו לעזור לכם; ולדעתי, אם תהיו בטוחים עליהם אדרבא, זה יהיה מפלה שלכם. אמרו לו: מנין אתה יודע זאת? השיב להם: היות שאצל המלך הנ"ל, שהוא היה אצלו, כנ"ל, היה לו יד, דהיינו שהיה אצל אותו המלך תמונת יד עם חמש אצבעות ועם כל השרטוטין שיש על היד, וזאת היד היתה הלאנד-קארט (היינו מפת העולם) של כל העולמות וכל מה שהיה מן בריאת שמים וארץ עד הסוף ומה שיהיה אחר-כך הכל היה מצויר על אותו היד, כי היה מצויר בשרטוטי היד ציור עמידת כל עולם ועולם עם כל פרטיו כמו שמצויר על הלאנד-קארט (כידוע לבקיאים בעניין ציור מפת העולם, שקורין לאנד-קארט). והיה בהשרטוטין כמו אותיות כמו שבלאנד-קארט כתובים אותיות אצל כל דבר ודבר כדי לידע מה הוא הדבר הזה, דהיינו לידע, שכאן הוא עיר פלוני, וכאן-נהר פלוני וכיוצא כמו כן ממש היה נרשם בשרטוטי היד הנ"ל כמו אותיות, שהיו האותיות נרשמים אצל כל דבר ודבר, שהיה נרשם על היד, כדי לידע מהות הדבר.
וגם פרטי כל המדינות ועיירות ונהרות וגשרים והרים ושאר דברים פרטיים הכל היה נרשם על היד בשרטוטין הנ"ל, ואצל כל דבר היו כתובים אותיות, שזהו דבר פלוני, וזה דבר פלוני. וגם כל בני-אדם שהולכים בתוך המדינה וכל המאורעות שלהם הכל היה נרשם שם. והיה כתוב שם גם כל הדרכים ממדינה למדינה וממקום למקום, ומחמת זה הייתי יודע ליכנס אל העיר הזאת. מה שאי-אפשר לשום אדם ליכנס לכאן. וכן אם אתם רוצים לשלוח אותי לעיר אחרת, אני יודע הדרך גם-כן הכל על-ידי היד הנ"ל.
וכן היה נרשם בה הדרך מעולם לעולם, כי יש דרך ונתיב, שעל-ידו יכולין לעלות מארץ לשמים (כי אי-אפשר לעלות לשמים, מחמת שאין יודעין הדרך, ושם היה נרשם הדרך לעלות לשמים), והיה נרשם שם כל הדרכים שיש מעולם לעולם, כי אליהו עלה לשמים בדרך פלוני, והיה כתוב שם אותו הדרך, ומשה רבנו עלה לשמים בדרך אחר, והיה כתוב שם אותו הדרך גם-כן, וכן חנוך עלה לשמים בדרך אחר, והיה כתוב שם גם אותו הדרך. וכן מעולם לעולם הכל היה נרשם בשרטוטי היד הנ"ל. גם היה נרשם על היד כל דבר ודבר כפי מה שהיה בעת בריאת העולם, וכפי ההווה שלו, וכפי מה שיהיה אחר-כך, כגון סדום היה נרשם שם כפי מה שהיתה בעת ישובה, קודם שנהפכה, גם היה מצויר שם הפיכת סדום, כמו שהעיר נהפכת, וגם היה מצויר שם ציור של סדום, שיש לה אחר ההפיכה, כי היה נרשם על היד מה שהיה ומה שהווה ומה שיהיה. ושם, באותו היד, ראיתי, שאותו המדינה הנ"ל, שאתם אומרים עליהם, שהם כולם אלוקות עם כל האנשים הבאים אליהם לקבל עזר מהם כולם יהיו נכלין ואובדין.(כל זה השיב להם הבעל-תפילה).
ונפלא בעיניהם הדבר מאד, כי היו נכרים דברי אמת, כי זה ידוע, שעל הלאנד-קארט מצויר כל הדברים. והבינו שגם דבריו נראין דברי אמת, כי זה רואין, שאפשר לקבץ ולחבר שני שרטטין של היד, ויהיה מהם אות (על כן הבינו, שדברים אלו הנ"ל, אי-אפשר לבדות זאת מליבו ונפלא בעיניהם מאד). ושאלו אותו. היכן הוא המלך הנ"ל? אולי יגלה לנו דרך איך למצוא ממון? השיב להם: עדיין אתם רוצים ממון (בלשון תמה)? מממון לא תדברו כלל. שאלו אותו: אף-על-פי-כן, היכן הוא המלך הנ"ל? השיב להם: גם אני איני יודע מהמלך הנ"ל, ומעשה שהיה כך היה.
שהיה מלך ומלכה, והיה להם בת יחידה, והגיעה סמוך לפרקה, והושיבו יועצים ליעץ את מי ראוי להשיאה לו. וגם אני הייתי שם בין בעלי העצה, כי המלך היה אוהב אותי. והיתה עצתי שיתנו לה את הגיבור, באשר שהגיבור עשה לנו כמה טובות, שכבש כמה מדינות, על כן ראוי שיתנו לו את הבת-מלכה לאישה. והוטבה עצתי מאד, והסכימו כולם לזה. והיתה שמחה גדולה שם על שמצאו חתן להבת-מלכה. והשיאו אותה עם הגיבור, וילדה הבת-מלכה ולד. ואותו התינוק היה יפה-תואר מאד מאד שלא היה יופי של מין אנושי כלל, ושערותיו היו של זהב, והיה להם כל הגונים, ופניו היו כפני חמה, ועיניו היו אורות אחרים, והתינוק הזה נולד עם חכמה גמורה. כי ראו בו תכף (בשעת ההולדה), שהוא חכם גמור, שכשהיו מדברים בני-אדם, במקום שצריכין לשחוק היה שוחק, וכן כיוצא בזה, כי הכירו בו, שהוא חכם גדול, רק שעדיין אין לו התנועות של גדול, כגון דיבור וכיוצא.
והיה אצל המלך מליץ, דהיינו דברן בעל לשון ומליצה, שהיה יכול לדבר ולהמליץ דברי צחות נפלאים מאד, שירות ותשבחות להמלך. והמליץ היה גם מעצמו מליץ נאה, אך המלך הנ"ל הראה לו דרך איך יעלה לקבל כוח חכמת המליצה, ועל-ידי-זה היה מליץ נפלא מאד מאד.
גם היה להמלך חכם. והחכם היה גם-כן מעצמו חכם, אך המלך הראה לו דרך, איך יעלה ויקבל חכמה, ועל-ידי-זה היה חכם נפלא מאד, וכן הגיבור היה גיבור מעצמו. והמלך הראה לו דרך איך יעלה ויקבל גבורה, ועל-ידי זה היה גיבור נפלא ונורא מאד, כי יש חרב שהיא תולה באויר העולם, ויש להחרב הזאת שלושה כוחות: כשמגביהין את החרב, אזי בורחים ונסים כל שרי החילות, וממילא יש להם מפלה, כי כשנסים השרים, אין מי שינהג המלחמה, ואזי אין תקומה במלחמה, אך אף-על-פי-כן אפשר שיתקרבו הנשארים למלחמה. ויש להחרב הנ"ל, שני פיות, ויש להם שני כוחות, שעל-ידי חוד אחד נופלים כולם, ועל-ידי חוד השני מגיע להם החולי, (שקורין דאר), דהיינו שבשרם נכחש ונמס, כידוע חולי זה, רחמנא ליצלן, היינו שרק על-ידי התנועה שעושין באותו החרב במקום שהיא, על-ידי-זה מגיע להשונאים כנ"ל, דהיינו על-ידי כל חוד וחוד הכוח שיש לה. והמלך הראה להגיבור הדרך שיש להחרב הנ"ל, ומשם קיבל גבורתו הגדולה. וגם אני, הראה לי המלך הדרך לעניין שלי, וקיבלתי משם מה שאני צריך.
וכן היה להמלך אוהב נאמן שהיה אוהב, את עצמו עם המלך באהבה נפלאה ונוראה מאד מאד, עד שלא היה אפשר להם כלל שלא יראו זה את זה איזה שעה. אך אף-על-פי-כן יש שעות, שצריכין להתפרד קצת. והיו להם צורות, שהיו מצוירין צורת שניהם, והיו משעשעין עצמן באלו הצורות בעת שנפרדו אחד מחברו. והצורות האלו היו מצוירין איך המלך עם האוהב נאמן אוהבים עצמן ומחבקים ומנשקים עצמן באהבה גדולה. והיה סגולה לאלו הצורות, שמי שהיה מסתכל באלו הצורות היה מגיע לו אהבה גדולה מאד (היינו שמידת האהבה באה למי שהיה מסתכל באלו הצורות). וגם האוהב נאמן קיבל האהבה מן המקום שהראה לו המלך. והגיע העת שהלכו כל הנ"ל, כל אחד ואחד למקומו לקבל משם כוחו, דהיינו המליץ והגיבור וכל אנשי המלך הנ"ל, כל אחד ואחד עלה למקומו הנ"ל לחדש שם כוחו.
ויהי היום, והיה רוח סערה גדולה בעולם. והרוח סערה הזה בלבל את כל העולם כולו, והפך מים ליבשה, ומיבשה לים. וממדבר ישוב, ומישוב מדבר והפך את כל העולם כולו. ובא הרוח סערה הזה לתוך בית המלך ולא עשה שם שום הזק, רק שנכנס הרוח סערה וחטף את הולד של הבת מלכה הנ"ל. ובתוך הרעש, (שקורין אומפיט), תכף כשחטף את התינוק היקר הנ"ל, רדפה הבת מלכה אחריו. וכן המלכה וכן המלך, עד שנתפזרו כולם, ולא נודע מקומם אים ואנחנו כולנו לא היינו בכל זה, כי היינו עולים כל אחד ואחד למקומו לחדש כוחו כנ"ל, וכשחזרנו ובאנו לא מצאנו אותם כולם, כנ"ל, וגם היד הנ"ל נאבדה אז, ומאז נתפזרנו כולנו, ומאז אין יכולים עוד לעלות כל אחד ואחד למקומו לחדש כוחו, כי אחר שנהפך ונתבלבל העולם כולו ונחלפו כל מקומות העולם מים ליבשה וכו', כנ"ל בודאי אי-אפשר עתה לעלות בדרכים הראשונים, כי עתה צריכים דרכים אחרים לפי חילוף ושינוי המקומות, ועל כן לא היינו יכולים עוד לחזור ולעלות כל אחד ואחד למקומו לחדש כוחו הנ"ל, אך הרשימה שנשאר אצל כל אחד ואחד היא גם-כן גדולה מאד, ואם הגיבור הזה הוא הגיבור של המלך הנ"ל, הוא בודאי גיבור גדול מאד (כל זה השיב הבעל-תפילה להאנשים הנ"ל). והם שמעו דבריו, ותמהו מאד, והחזיקו את הבעל-תפילה, ולא הניחו אותו לילך מאיתם (כי אולי הגיבור שבא עליהם הוא הגיבור הנ"ל, שיש להבעל-תפילה הכרות עימו).
והגיבור הנ"ל היה הולך ומתקרב ושולח בכל פעם שלוחיו, עד שנתקרב ובא אליהם, ועמד חוץ לעיר ושלח להם שלוחיו. ונתיראו מאד, וביקשו מהבעל-תפילה הנ"ל, שיתן להם עצה. ואמר הבעל-תפילה, שצריכין לחקור הדרך וההנהגה של אותו הגיבור כדי שיכיר על-ידי-זה אם הוא אותו הגיבור (דהיינו הגיבור של המלך הנ"ל). והלך הבעל-תפילה, ויצא אל הגיבור הנ"ל, ובא אל המחנה של הגיבור, והתחיל לדבר עם גיבור אחד מגיבוריו של הגיבור, (היינו עם אחד מהשומרים כדי לחקור אם הוא אותו הגיבור הנ"ל) ושאל אותו הבעל-תפילה: מה מעשיכם ואיך נתחברתם עם הגיבור הזה? השיב לו. (היינו אחד מהגיבורים הנ"ל השיב להבעל-תפילה) מעשה שהיה, כך היה.
היות שנמצא כתוב בספרי דברי-הימים שלהם (שקורין קראויניקיש), איך שהיה רוח סערה גדולה בעולם, והרוח סערה הפך את כל העולם כולו, שהפך מים ליבשה ומיבשה לים, וממדבר ישוב וכו', ובלבל את כל העולם כולו, ואחר הרעש והבלבול שנתבלבלו כל העולם, יישבו עצמן בני העולם לעשות להם מלך. וחקרו מי ראוי לעשותו מלך עליהם, וחקרו ואמרו. באשר שעיקר הוא התכלית, על כן מי שהוא משתדל ביותר בהתכלית, הוא ראוי להיות מלך. והתחילו לחקור מהו התכלית, והיה ביניהם כיתות כיתות.
כת אחת אמרו, שעיקר התכלית הוא כבוד, כי אנו רואים שהכבוד הוא העיקר אצל העולם, כי כשאין נותנין לאדם כבודו, דהיינו שמדברים לו איזה דיבור כנגד כבודו, יש לו שפיכות דמים, כי העיקר הוא הכבוד אצל כל העולם, ואפילו לאחר מיתה מקפידים ליתן להמת כבודו, לקברו בכבוד וכיוצא. (ואומרים לו, שכל מה שעושין הכל עושין לך בשביל כבודך) אף-על-פי שאחר מיתה אין שייך ממון ושום תאוה אצל המת, אף-על-פי-כן על כבוד המת מקפידים. נמצא שהכבוד הוא העיקר התכלית. וכיוצא בסברות כאלו. (של מבוכה ושטות. וכן כל הכיתות המבוארים למטה, כולם היו להם סברות הרבה לדעתם הנבוכה והסכלה. וקצתם מבוארים למטה, אך רבנו ז"ל לא רצה לבאר כל הסברות הנבוכות שיש באלו הדעות, כי יש בזה סברות נבוכות כל-כך, עד שאפשר חס ושלום לטעות באמת באלו הסברות של שקר, רחמנא ליצלן). עד שנסכם אצלם, שעיקר התכלית הוא כבוד. על-כן צריכין לבקש איש מכובד, וגם שיהיה רודף אחר הכבוד, היינו שיהיה רודף אחר הכבוד וישיג את הכבוד (שזהו איש מכובד, שיש לו כבוד), כי מאחר שהוא איש מכובד, שיש לו כבוד, והוא רודף אחר כבוד, ומסייע את הטבע שהיא רוצה בכבוד כנ"ל, נמצא שזה האיש משתדל אחר התכלית ומשיגו, כי התכלית הוא כבוד (כל זה היה דעתם הסכלה והנבוכה), כנ"ל, על כן זה האיש ראוי להיות מלך. והלכו לבקש איש כזה, והלכו ומצאו שהיו נושאים את "בעטליר" [קבצן] זקן אחד, והלכו אחריו לערך חמישה מאות אנשים, כולם "ציגיינירס" [צוענים], וגם הוא היה "ציגייניר". והבעטליר הזה היה עיור ועקום ואילם, והאנשים הנ"ל הלכו אחריו, כי כולם היו אנשי המשפחה שלו, כי היו לו אחיות ואחים וזרע מרעים שלו, עד שנעשה מהם קיבוץ הנ"ל, שהלכו אחריו ונשאו אותו. והוא הקפיד מאד על כבודו, כי היה כעסן גדול וכועס בכל פעם עליהם בקפידות גדולות, וציוה בכל פעם שינשאו אותו אנשים אחרים וכעס בכל פעם עליהם. נמצא שזה הבעטליר הזקן הוא איש מכובד גדול, שיש לו כבוד כזה. וגם רודף אחר הכבוד, כי הוא מקפיד כל-כך על כבודו כנ"ל. על כן הוטב בעיני הכת הזאת הבעטליר הזה וקיבלו אותו למלך. ולהיות גם ארץ גורמת, כי יש ארץ שגורמת ומסוגלת לכבוד, וכן יש ארץ גורמת למידה אחרת, על-כן אלו הכת (שחקרו לעצמם שעיקר התכלית הוא כבוד) ביקשו ארץ גורמת לכבוד, ומצאו מדינה שמסוגלת לזה וישבו שם.
כת אחרת אמרו, שאין הכבוד עיקר התכלית, וחקרו שעיקר התכלית הוא רציחה. כי אנו רואים שכל הדברים נכלים ונפסדים, וכל מה שיש בעולם, עשבים וצמחים ובני-אדם וכל מה שיש בעולם, הכל צריך לבוא לכליון והפסד, נמצא שתכלית הכל הוא הכליון וההפסד, על-כן הרוצח, שהוא הורג ומכלה בנ- אדם, נמצא שהוא מרבה להביא את העולם אל התכלית, על כן נסכם ביניהם שהתכלית הוא רציחה. וביקשו איזה איש שיהיה רוצח וכעסן ובעל קנאה ביותר, כי איש כזה הוא קרוב יותר אל התכלית (לפי דעתם הנבוכה), והוא ראוי להיות מלך. והלכו לבקש, ושמעו קול צעקה. ושאלו: מהו קול הצעקה הזאת. והשיבו להם, שקול הצעקה היא, היות שאחד שחט את אביו ואת אימו. ענו ואמרו: וכי יש רוצח אביר-לב וכעסן יותר מזה שיהרוג את אביו ואת אימו, האיש הזה השיג את התכלית. והוטב בעיניהם, וקיבלו אותו עליהם למלך. וביקשו להם ארץ גורמת לרציחה, ובחרו להם במקום הרים וגבעות שהוא מקום הרוצחים, והלכו לשם וישבו שם עם מלכם.
כת אחרת אמרו, שראוי למלוך מי שיש לו שפע מזונות הרבה, ואינו ניזון ממזונות של שאר בני-אדם, רק ממזונות דקים (כגון חלב, כדי שלא יתגשם שיכלו), ואיש כזה ראוי למלוך. אך לא מצאו תכף איש כזה שלא יהיה ניזון ממזונות של שאר בני-אדם, ובחרו להם לפי שעה איש עשיר שיש לו שפע מזונות הרבה, עד אשר ימצאו איש כרצונם, דהיינו שלא יהיה ניזון וכו' כנ"ל, ולפי שעה עשו את העשיר למלך, עד אשר ימצאו איש כנ"ל, אז ירד העשיר מן המלוכה. ויקבלו את אותו האיש למלך. ובחרו להם ארץ גורמת לזה, והלכו וישבו שם.
כת אחרת אמרו, שיפת-תואר ראויה למלוך, כי עיקר התכלית שיהיה העולם מיושב, כי לזה נברא העולם, ומאחר שהיפת-תואר מעוררת תאוה זו לישוב העולם, נמצא שהיא מביאה אל התכלית, על-כן יפת-תואר ראויה למלוך. ובחרו להם יפת-תואר ומלכה עליהם, וביקשו להם ארץ גורמת לזה, והלכו וישבו שם.
כת אחרת אמרו, שעיקר התכלית הוא הדיבור, כי מותר האדם מן הבהמה הוא הדיבור, ומאחר שזה עיקר היתרון שיש לאדם, על כן זהו עיקר התכלית. על-כן ביקשו להם איש דברן, שיהיה בעל-לשון, שידע כמה לשונות וירבה לדבר תמיד, כי איש כזה הוא אצל התכלית. והלכו ומצאו איש צרפתי משוגע, שהיה הולך ומדבר לעצמו. ושאלוהו אם יודע לשונות, והיה יודע כמה לשונות. ואיש כזה בודאי השיג התכלית (לפי דעתם הנבוכה), מאחר שהוא בעל-לשון, שיודע כמה לשונות, ומדבר הרבה מאד, כי הוא מדבר אפילו לעצמו. על כן הוטב בעיניהם איש הזה וקיבלו אותו למלך. ובחרו להם ארץ גורמת לעניין שלהם, והלכו וישבו שם עם מלכם. ובודאי הנהיג אותם בדרך הישר.
כת אחרת אמרו, שעיקר התכלית הוא שמחה. כי כשנולד בן שמחים, כשיש חתונה שמחים, כשכובשים איזה מדינה שמחים, נמצא שתכלית הכל הוא שמחה. על כן ביקשו איש שיהיה שמח תמיד, נמצא שהוא אצל התכלית, והוא יהיה מלך עליהם. והלכו ומצאו שהיה הולך ערל אחד בכותונת בזוי כדרכו, ונשא פלעשיל [בקבוק] יין שרף, והלכו אחריו כמה ערלים. וזה הערל היה שמח מאד (כי היה שיכור מאד). וראו שזה הערל הוא שמח מאד ואין לו שום דאגה, על-כן הוטב בעיניהם הערל הזה, כי השיג את התכלית שהוא שמחה, וקיבלו אותו למלך עליהם, ובודאי הנהיג אותם בדרך הישר. ובחרו להם ארץ גורמת לענין שלהם, דהיינו מקום כרמים וכיוצא, שיהיו עושין יין, ומהחרצנים יהיו עושין יין-שרף, ולא ילך שום דבר לאיבוד, כי זהו עיקר התכלית אצלם לשתות ולהשתכר ולהיות שמח תמיד, אף-על-פי שאין שום שייכות ועניין לשמחתם, כי אין להם כלל על מה לשמוח, אף-על-פי-כן זה היה עיקר התכלית אצלם להיות שמח תמיד על לא דבר. ובחרו להם ארץ גורמת כנ"ל והלכו וישבו שם.
כת אחרת אמרו, שעיקר הוא חכמה. וביקשו להם חכם גדול ועשו אותו מלך עליהם, וביקשו להם ארץ גורמת לחכמה והלכו וישבו שם.
כת אחרת אמרו, שעיקר התכלית הוא להשגיח על עצמו באכילה ושתיה, (שקורין פילווין), לגדל האיברים. וביקשו בעל איברים, שיש לו איברים גדולים ומשגיח לגדל האיברים כנ"ל, כי מאחר שיש לו איברים גדולים יש לו חלק יותר בעולם (כי הוא תופס מקום יותר בעולם), והוא סמוך יותר אל התכלית, כי זהו התכלית לגדל האיברים, על-כן איש כזה ראוי למלוך. והלכו ומצאו איש ארוך, (שקורין וויינגיר), והוטב בעיניהם, כי הוא בעל איברים וסמוך אל התכלית, וקיבלו אותו למלך. וביקשו להם ארץ גורמת לזה, והלכו וישבו שם.
והיתה כת אחרת שאמרו, שאין כל זה תכלית, רק עיקר התכלית הוא רק לעסוק בתפילה להשם יתברך ולהיות עניו ושפל ברך וכו'. וביקשו להם בעל-תפילה אחד ועשו אותו למלך עליהם. (והמעיין מאליו יבין, שכל הכיתות הנ"ל כולם טעו מאד במבוכות גדולות מאד, רק זאת הכת האחרונה כיוונו האמת, אשרי להם). כל זה סיפר אחד מהגיבורים הנ"ל להבעל-תפילה.
וסיפר לו שהם (דהיינו אלו הגיבורים שנתחברו עם הגיבור הנ"ל) הם מן הכת של בעלי האיברים, שקיבלו עליהם למלך בעל איברים כנ"ל. ויהי היום, והלכו מחנה אחת מהם עם העגלות שהולכין אחרי המחנה, (שקורין איבאז), שמוליכין אחריהם מאכל ומשתה וכיוצא. ואלו הבעלי איברים היתה בודאי אימתן מוטלת על הבריות, כי היו אנשים גדולים וגיבורים, ובודאי מי שפגע בהם נטה מהם מן הדרך. ויהי כאשר הלכו המחנה הנ"ל, בא כנגדם גיבור אחד (והוא הגיבור הנ"ל, שהולך עתה עמהם כנ"ל), והגיבור הזה כשבא כנגד המחנה לא נטה מן הדרך, ונכנס בתוך המחנה ופיזר אותם לכאן ולכאן, ונתיראו אנשי המחנה מלפניו. והוא נכנס לתוך העגלות הנ"ל שהולכין אחרי המחנה ואכל כל מה שהיה שם. ונפלא הדבר בעיניהם מאד מאד (על גודל גבורתו, שלא היה מתירא מן המחנה כלל, ונכנס בתוכם ואכל כל מה שהיה על העגלות כנ"ל). ותכף ומיד נפלו לפניו ואמרו לו: יחי המלך. כי ידעו שגיבור כזה בודאי ראוי למלוך, לפי דעתם שעיקר התכלית הוא מי שהוא בעל איברים כנ"ל, ובודאי ימחול לו המלך את המלוכה, מאחר שנמצא גיבור בעל איברים כזה, כי לו ראוי המלוכה. וכן הוה, שנתקבל (זה הגיבור הנ"ל שבא כנגדם) למלך על הכת הזאת (שנחקר אצלם שעיקר הוא בעל איברים כנ"ל). והוא הוא הגיבור שאנו הולכין עתה עימו לכבוש העולם. והוא אומר (היינו זה הגיבור שנעשה עתה מלך עליהם), שיש לו בזה כוונה אחרת במה שהוא הולך לכבוש את העולם, כי אין כוונתו כלל לזה שיהיה העולם כבוש תחתיו, רק שיש לו כוונה אחרת בזה (כל זה הם דברי אחד מהגיבורים, שסיפר כל זה להבעל-תפילה, ששאל לו איך נתחברו עם הגיבור כנ"ל, השיב לו כל זה).
שאל לו הבעל-תפילה: ומה עניין גבורתו של זה הגיבור הנ"ל, שהוא המלך שלכם. השיב לו: היות שמדינה אחת לא רצו להכניע עצמן תחתיו, ולקח הגיבור הזה החרב שיש לו, והחרב שלו יש לה ג' כוחות: כשמגביהין אותה בורחין כל שרי החיילים וכו' (היינו שלושה כוחות המבוארים למעלה). כששמע זאת הבעל-תפילה, הבין שזהו בודאי הגיבור של המלך הנ"ל. וביקש הבעל-תפילה, אם אפשר שיתראה פנים עם זה הגיבור שהוא המלך שלהם. השיבו לו, שיודיעו הדבר להגיבור וישאלו אותו אם יתן רשות, (שקורין מעלדיווין), והלכו ושאלו אותו, ונתן רשות שיבוא אליו. כשבא הבעל-תפילה אל הגיבור, הכירו זה את זה, והיה ביניהם שמחות גדולות מאד מאד על שזכו להתועד יחד. והיה ביניהם שמחות ובכיות, כי זכרו את המלך ואנשיו ובכו על זה, על כן היה ביניהם שמחות ובכיות.
ודיברו יחד הבעל-תפילה עם הגיבור איך נתגלגלו ובאו לכאן. וסיפר הגיבור להבעל-תפילה, שמאז שהיה הרוח סערה הנ"ל, שאז נתפזרו כולם כנ"ל, אז, כשחזר ממקום שעלה לשם לחדש כוחו כנ"ל, כשחזר ולא מצא את המלך עם כל האנשים שלו הנ"ל, אז הלך באשר הלך, ועבר על כל האנשים הנ"ל, היינו שהבין שהיה במקום כולם, היינו שעבר באיזה מקום, והבין ששם הוא בודאי המלך, אך לא היה יכול לבקשו ולמצאו; וכן עבר במקום אחר, שהבין ששם היא המלכה, אך לא היה יכול לבקשה ולמצאה. וכן עבר על כל האנשים הנ"ל, אך אותך לא עברתי (היינו שהגיבור לא עבר על מקום שהיה שם הבעל-תפילה). ענה ואמר הבעל-תפילה: אני עברתי על מקום כולם וגם על מקום שלך (היינו שהבעל-תפילה עבר גם על מקום הגיבור), כי הייתי עובר במקום אחד וראיתי שעומד כתר המלך, והבנתי שכאן יש בודאי המלך, אך לא הייתי יכול לבקשו ולמצאו. וכן הלכתי יותר ועברתי על ים של דם, והבנתי שזה הים נעשה בודאי מהדמעות של המלכה, שהיא בוכה על כל הנ"ל, ובודאי המלכה היא כאן, אך לא היה אפשר לבקשה ולמצאה. וכן עברתי על ים של חלב, והבנתי שזה הים נעשה בודאי מהחלב של הבת-מלכה, שנאבד בנה כנ"ל, והיה דוחק אותה ריבוי החלב, ומזה נעשה הים הזה של חלב; ובודאי בכאן היא הבת-מלכה, אך לא היה אפשר לבקשה ולמצאה. וכן עברתי יותר, וראיתי שהיו מונחים השערות של זהב של התינוק הנ"ל, ולא לקחתי מהם כלל; וידעתי שכאן הוא בודאי התינוק הנ"ל, אך לא היה אפשר לבקשו ולמצאו. וכן עברתי יותר, והייתי עובר על ים של יין, וידעתי שזה הים נעשה בודאי מהדיבורים של המליץ, שהוא עומד ומדבר תנחומין לפני המלך והמלכה, ואחר-כך הוא חוזר פניו ומדבר תנחומין להבת-מלכה, ומאלו הדיבורים נעשה הים של יין (כמו שכתוב שיר-השירים ז): "וחכך כיין הטוב"); אך לא הייתי יכול למצאו. וכן עברתי יותר, וראיתי שעומד אבן שחקוק עליו תמונת היד הנ"ל עם שרטוטין, והבנתי שכאן הוא בודאי החכם (של המלך הנ"ל), והוא חקק לו תמונת היד על האבן, אך לא היה אפשר למצאו. וכן עברתי יותר, וראיתי שעומד מסודר על הר אחד השולחנות של זהב וה"קרידענצין [חפצים יקרי ערך] ושאר אוצרות המלך, והבנתי שכאן הוא בודאי הממונה על האוצרות (של המלך הנ"ל), אך לא היה אפשר למצאו. השיב הגיבור: גם אני עברתי על כל המקומות הללו, ואני לקחתי מן השערות של זהב של התינוק הנ"ל, כי לקחתי שבעה שערות שיש להם כל מיני גונין, והם יקרים אצלי מאד. והייתי יושב במקום שישבתי, והייתי מחייה עצמי במה שאפשר, בעשבים וכיוצא, עד שלא היה לי שום דבר להחיות עצמי, והלכתי באשר אלך. וכאשר הלכתי ממקומי הנ"ל, שכחתי את הקשת שלי שם. השיב הבעל-תפילה: אני ראיתי את הקשת הזה, וידעתי שבודאי הוא קשת שלך, אך לא הייתי יכול למצוא אותך. וסיפר יותר הגיבור להבעל-תפילה, שכשהלך משם, הייתי הולך ובא עד שפגעתי בהמחנה הנ"ל ונכנסתי לתוכם, כי הייתי רעב מאד, והייתי רוצה לאכול, ותכף כשנכנסתי לתוכם קיבלו אותי למלך עליהם כנ"ל. ועתה אני הולך לכבוש העולם, וכוונתי, אולי אוכל למצוא את המלך עם האנשים שלו הנ"ל.
ודיבר הבעל-תפילה עם הגיבור: מה עושים עם האנשים הללו, דהיינו בני המדינה הנ"ל שנפלו בתאות ממון כל-כך, עד שבאו לשטותים כאלו, שבעלי הממון הם אלוקות אצלם, ושאר ענייני שטות שיש לבני מדינה זאת. ענה ואמר הגיבור להבעל-תפילה, ששמע מהמלך, שמכל התאוות אפשר להוציא את מי שנפל לתוכם, אך מי שנופל לתאוה זו של ממון, אי אפשר בשום אופן להוציאו משם, ובודאי לא תפעל כלל אצלם, כי אי אפשר להוציאם מזה כלל. רק ששמע מהמלך, שעל-ידי הדרך שיש להחרב הנ"ל שמשם קיבל גבורתו כנ"ל, על-ידי-זה יכולים להוציא מתאוה הזאת של ממון את מי שנפל ונשקע בתוכה. וישבו יחד איזה זמן הגיבור עם הבעל-תפילה, ועל עניין הנ"ל של בני המדינה הנ"ל, שביקשו מהבעל-תפילה שיצא אל הגיבור בשבילם כנ"ל, הרחיבו הזמן, היינו שהבעל-תפילה פעל אצל הגיבור להרחיב להם הזמן לבני המדינה, ונתן להם ארכא איזה זמן. ומסרו סימנים זה לזה, היינו הגיבור והבעל-תפילה מסרו סימנים זה לזה, כדי שיוכלו לידע אחד מחברו, והלך לו הבעל-תפילה לדרכו.
ובדרך הילוכו של הבעל-תפילה ראה שהולכים אנשים ומתפללים, ונושאים חיבורים של תפילות. ונתירא מהם, וגם הם נתיראו ממנו. ועמד להתפלל, וגם הם התפללו. אחר-כך שאל אותם: מי אתם. השיבו לו, שבעת שהיה רוח-סערה הנ"ל, שאז נפרדו בני העולם למיניהם, אלה בחרו בזה ואלו בזה (ככל המבואר למעלה חילוקי הכיתות הנ"ל), אז אנחנו בחרנו לנו לעסוק בתפילה תמיד להשם יתברך, וביקשנו ומצאנו בעל-תפילה אחד ועשינו אותו למלך. כששמע זאת הבעל-תפילה, הוטב הדבר בעיניו מאד, כי בזה הוא חפץ. והתחיל לדבר עמהם, וגילה להם סדר תפילותיו וחיבוריו וענייניו. כששמעו דבריו, נפתחו עיניהם, וראו גודל מעלתו של הבעל-תפילה הזה, ותכף עשו אותו למלך עליהם, כי המלך שלהם מחל לו המלוכה, מחמת שראו שהוא מופלג במעלה יתרה מאד מאד. ולמד עמהם הבעל-תפילה הזה והאיר עיניהם, ועשה אותם לצדיקים גמורים גדולים מאד. כי הם היו מתחילה גם-כן צדיקים (מאחר שעסקו רק בתפילה כנ"ל), אך זה הבעל-תפילה האיר עיניהם עד שנעשו צדיקים נוראים מאד. ושלח הבעל-תפילה אגרת להגיבור הנ"ל והודיעו איך שזכה ומצא אנשים כאלו ונעשה עליהם מלך.
ובני המדינה של ממון הנ"ל היו עוסקים יותר בענייניהם בעבודתם, ככל הנ"ל. והזמן שהגביל עמהם הגיבור הנ"ל היה ממשמש לבוא, ונתפחדו מאד. ועשו עבודתם הנ"ל, והקריבו קרבנות וקטורת ועסקו בתפילות שלהם שהיו מתפללים לאלקותם הנ"ל. ונסכם ביניהם, שהם מוכרחים (לקיים עצתם הראשונה, דהיינו) לשלוח אל המדינה שיש בה עשירות מופלג כנ"ל, אשר לפי דעתם היו כל בני אותה המדינה כולם אלוקות כנ"ל. והם יושיעו אותם בודאי כנ"ל, מאחר שכולם הם אלוקות כנ"ל. ושלחו שלוחים לשם.
ובדרך הילוכם (של השלוחים) לשם תעו והלכו, ומצאו אדם שהיה הולך עם מקל, שהמקל שלו היה עולה יותר מכל אלקותם, היינו שהמקל שלו היה עם אבנים טובות יקרים, אשר זה המקל היה שוה יותר מכל העשירות של כל אלקותם הנ"ל (היינו בין האלקות שבמדינתם ובין האלקות שהלכו אצלם, כי המקל היה שוה יותר מכל העשירות של כולם). גם היה הולך בכובע, (שקורין קאפיליש), שהיה קבוע בו אבנים טובות שהיה שוה הון רב, ותכף ומיד נפלו לפניו בכריעה והשתחויה, כי לפי דעתם היה האדם הזה אלוק על כל אלוקים שלהם, מאחר שיש לו עשירות מופלג כזה. (והאדם הזה שפגעו בו הוא היה הממונה על האוצרות של המלך הנ"ל). ואמר להם האדם הזה: זה הוא חידוש אצלכם (בלשון תמה), בואו עימי ואראה לכם עשירות. והוליך אותם אל ההר שהיה מסודר שם אוצר המלך, והראה אותם את האוצר. ותכף ומיד נפלו בכריעה והשתחויה, כי זהו אלוק על כל אלוקים, לפי דעתם (הסכלה והנבוכה, שהיה אצלם עיקר האמונה הממון והעשירות כנ"ל). אך קרבנות לא הקריבו שם (כי לפי דעתם הנ"ל שהוא אלוק על וכו', בודאי היו מקריבים את עצמן לאלוק כזה, אך וכו'), כי כשיצאו אלו השלוחים, הזהירו אותם שבדרך לא יהיו מקריבים קרבנות, כי חששו שאם ירצו בדרך להקריב קרבנות לא ישאר מהם כלום, כי אולי ימצאו איזה אוצר בדרך, אולי ילך אחד לבית-הכיסא וימצא שם אוצר (והוא אצלו אלוק כנ"ל), ויתחילו להקריב את עצמן אליו, ולא ישאר מהם אחד, על-כן הזהירו את השלוחים (היינו בני המדינה הזהירו את השלוחים) שבדרך לא יקריבו קרבנות כלל, על-כן לא הקריבו אלו השלוחים קרבנות לזה הממונה הנ"ל. אבל זה היה ברור אצלם, שהוא אלוק על כל אלוקים, מאחר שיש לו עשירות עצום ורב כזה.
ונתישבו אלו השלוחים: למה להם לילך אל האלוקות הנ"ל, דהיינו אל המדינה שהיו עשירים מופלגים מאד, שהם אצלם כולם אלקות כנ"ל, כי הלוא אצל זה האיש בודאי יוכלו לקבל ישועה, כי הלא זה האיש הוא אלוק גדול על כולם (לפי דעתם הרעה הנ"ל), מאחר שיש לו עשירות עצום ומופלג כזה (כפלי כפליים יותר מכולם), על-כן ביקשו מזה האיש שילך עימם למדינתם, ונתרצה להם והלך עימם. ובא למדינתם. והיה אצל בני המדינה שמחה גדולה שמצאו אלוק כזה, כי היו בטוחים שעל-ידו יהיה להם תשועה בודאי, מאחר שהוא אלוק כזה (לפי דעתם), כי יש לו עשירות עצום כזה. וציוה זה האיש (שהוא הממונה של המלך הנ"ל, שקיבלו אותו בני המדינה הזאת לאלוק), שקודם שיהיה סדר מתוקן ונכון במדינה לא יקריבו קרבנות כלל. (כי באמת זה הממונה של המלך היה צדיק גדול, כי היה מאנשי המלך הנ"ל שהיו כולם צדיקים גדולים מאד, ובודאי היה ממאס מאד בכל המנהגים הרעים והשטותים של אותה המדינה. אך עדיין לא היה יכול להשיב אותם מדרכם הרעה, אך ציוה לעת עתה שעל-כל-פנים לא יקריבו קרבנות).
והתחילו בני המדינה לבקש מאיתו אודות הגיבור הנ"ל שעמד עליהם. וגם הממונה ענה: אפשר הוא זה הגיבור (הידוע לו). והלך זה הממונה ויצא אל הגיבור, וביקש מאנשיו של הגיבור, אם אפשר להתראות פנים עימו. ואמרו שיודיעו לו וישאלו אותו. והלכו ושאלו אותו, ונתן רשות, ונכנס הממונה אל הגיבור. והכירו זה את זה, והיה ביניהם שמחות גדולות ובכיות כנ"ל. ואמר הגיבור להממונה: תדע, שגם הבעל-תפילה הכשר שלנו ראיתיו גם-כן, וכבר נעשה מלך (וסיפרו זה לזה איך נתגלגלו ובאו לכאן). וסיפר הממונה להגיבור, שהוא עבר על מקום המלך ועל מקום כל האנשים הנ"ל, אך על שניהם לא עבר, היינו על מקום הבעל-תפילה והגיבור, על (מקום) אותם שניהם לא עבר. ודיברו יחד הממונה עם הגיבור אודות המדינה הנ"ל, על שנתעו ונבוכו כל-כך עד שבאו לשטותים כאלו. השיב הגיבור להממונה תשובה הנ"ל שהשיב להבעל-תפילה כנ"ל, היינו ששמע מהמלך, שמי שנשקע בתאוה זו של ממון, אי אפשר לו בשום אופן לשוב ולצאת משם כי אם על-ידי הדרך שיש להחרב הנ"ל (שמשם מקבל הגיבור כוח גבורתו), על-ידי-זה יכולים להוציאם מזה. והרחיבו הזמן עוד יותר, היינו שהממונה דיבר עם הגיבור להרחיב הזמן עם בני המדינה הנ"ל עוד יותר. ונתן להם הגיבור עוד ארכא וזמן. אחר-כך מסרו סימנים זה לזה, הממונה והגיבור.
והלך הממונה מן הגיבור וחזר הממונה אל המדינה הנ"ל. (וגם הממונה הזה בודאי הוכיח אותם על דרכם הרעה, שנתעו ונבוכו כל-כך בתאות ממון, אך לא הועיל להם כלל, כי כבר נשקעו בזה מאד מאד כנ"ל. רק מחמת שכבר הוכיחו אותם הרבה, הבעל-תפילה וגם הממונה, בלבלו אותם, והיו אומרים: אדרבא, הוציאו נא אותנו מטעותנו. אף-על-פי שהם היו אוחזים בדעתם בחזקה ולא היו רוצים כלל לשוב מטעותם הרעה, אך היו אומרים למוכיחיהם הנ"ל: אדרבא, אם הוא כדעתכם, שאנחנו בטעות ובמבוכה גדולה, אם-כן הוציאו נא אותנו מטעותנו). ונתן להם עצה (היינו הממונה נתן עצה לבני המדינה הנ"ל): באשר שהוא יודע הכוח של זה הגיבו,ר מהיכן הוא מקבל כוח גבורתו; וסיפר להם עניין החרב הנ"ל שמשם מקבל הגיבור כוח גבורתו, בכן נלך אני ואתם אל מקום החרב, ועל-ידי-זה תוכלו להתגבר כנגדו. וכוונת הממונה היה, שכשיבואו לשם יוכלו לשוב ולצאת על-ידי-זה מטעותם כנ"ל (כי על-ידי אותו הדרך שיש להחרב הזאת, על-ידי-זה יכולים להוציא מתאות ממון כנ"ל). וקיבלו דבריו (היינו בני המדינה קיבלו עצת הממונה לילך עימו אל החרב הנ"ל). והלך הממונה. ובני המדינה שלחו עימו את גדולי המדינה, שהם אצלם אלקות (ובודאי היו הולכים עם תכשיטי כסף וזהב שהיו תלויים עליהם, כי זה היה העיקר אצלם) והלכו יחד.
והודיע הממונה הדבר הזה להגיבור: באשר שהוא הולך עימם לבקש מקום החרב, וכוונתו, אולי יזכה בדרך הילוכו למצוא את המלך ואנשיו. ענה ואמר הגיבור: גם אני אלך עימך. ושינה הגיבור עצמו, כדי שלא יבינו אלו האנשים שהלכו עם הממונה, שזהו הגיבור הנ"ל, על-כן שינה עצמו, והלך גם-כן עם הממונה. ונתיישבו, שיודיעו הדבר להבעל-תפילה. והודיעו לו. ואמר הבעל-תפילה שגם הוא ילך עימם, והלך אליהם הבעל-תפילה. וציוה הבעל-תפילה לאנשים שלו שיתפללו על זה שיצליח השם דרכם, שיזכו למצוא המלך עם אנשיו הנ"ל, כי תמיד היה הבעל-תפילה מתפלל על זה, והיה מצוה לאנשיו והיה מתקן להם תפילות שיתפללו על זה, ועתה הזהיר אותם ביותר, כשהלך אל הממונה והגיבור לילך עימם לבקש את המלך ואנשיו כנ"ל, שיתפללו על זה תמיד לזכות למצוא אותם. ובא הבעל-תפילה אל הממונה והגיבור הנ"ל, ובודאי היה ביניהם שמחה גדולה, שמחות ובכיות כנ"ל, והלכו שלשתן יחד, דהיינו הממונה והגיבור והבעל-תפילה והאלקות הנ"ל, דהיינו העשירים גדולי המדינה הנ"ל (שהם נקראים שם במדינתם אלוקים כנ"ל), הלכו עמהם.
ויתהלכו באשר יתהלכו, ובאו למדינה אחת. והיו שם שומרים סביב המדינה. ושאלו את השומרים על עסקי המדינה, ומי המלך שלכם. השיבו השומרים, שבעת שהיה הרוח סערה הנ"ל, שאז נפרדו בני העולם למיניהם, כנ"ל, אז בחרו להם בני המדינה שלהם, שעיקר הוא החכמה, וקיבלו עליהם חכם גדול למלך, וזה מקרוב מצאו חכם גדול, מופלג בחכמה מאד מאד, ומחל לו המלך את המלוכה, וקיבלו אותו למלך, כי אצלם היה העיקר החכמה, ומאחר שמצאו חכם מופלג כזה, על כן קיבלו אותו למלך. ואמרו אלו השלושה הנ"ל (היינו הממונה והגיבור והבעל-תפילה), שנראין הדברים, שזהו החכם שלנו (דהיינו החכם של המלך הנ"ל), וביקשו אם אפשר להתראות פנים עימו; והשיבו להם, שיודיעו לו וישאלו אותו. והלכו ושאלו, ונתן להם רשות. ובאו (אלו השלושה) אל החכם, שהוא המלך של אותה המדינה, והכירו זה את זה, כי החכם הזה היה החכם של המלך הנ"ל, ובודאי היה שם שמחה גדולה, שמחות ובכיות, כנ"ל, כי בכו איך זוכים למצוא את המלך עם כל הנ"ל, ושאלו את החכם, אם אינו יודע מן היד של המלך, והשיב להם, שהיד הוא אצלו, אך מעת שנתפזרו על ידי הרוח סערה כנ"ל, שאז נעלם מהם המלך וכו' כנ"ל, מאז הוא אינו רוצה להסתכל כלל בתוך היד, כי היא שייכה רק אל המלך, רק שחקק תבנית היד על אבן, כדי שישתמש בזה קצת לצורך עניינו, אבל בהיד אינו מסתכל כלל. ודיברו עם החכם איך נתגלגל ובא לכאן, וסיפר להם, שמעת שהיה הרוח סערה הנ"ל, הלך באשר הלך, (ובדרך הילוכו עבר על כולם, רק על אלו השלושה היינו הבעל-תפילה והגיבור והממונה לא עבר), עד שמצאו אותו בני-המדינה אלו וקיבלו אותו למלך כנ"ל, ולעת עתה הוא צריך להנהיג אותם לפי דרכם, כפי דרך חכמתם, עד אשר ברבות הזמן ישיב אותם אל האמת.
ודיברו עם החכם אודות בני המדינה הנ"ל, שנתעו ונבוכו כל-כך בשטות ועבודה זרה של ממון כנ"ל. ואמרו: אלמלא לא נתבדרנו ונתפזרנו כי אם בשביל אותה המדינה להחזיר אותה למוטב, היה די לנו בזה, כי נתטפשו ונתעו כל-כך, כי באמת כל הכיתות הנ"ל כולם נתעו ונבוכו, וצריכים לתקנם; להשיבם משטותם, ולהחזירם אל התכלית האמיתי, כי אפילו הכת שבחרו להם חכמה לתכלית, גם הם לא השיגו התכלית האמיתי, וצריכין תיקון ותשובה. כי בחרו בחכמות חיצוניות ואפיקורסית. אך מכל הטעותים הנזכרים לעיל הוא בנקל יותר להשיבם מטעותם ולהחזירם אל האמת, אבל אלו נתעו בעבודה זרה של ממון ונשקעו בה כל-כך ככל הנ"ל, עד שאי-אפשר להשיבם מזה, כנ"ל. (וגם החכם השיב להם, ששמע גם-כן מהמלך, שמכל התאוות אפשר להוציא אבל מתאוה זו של ממון אי-אפשר להוציא את מי שנפל לתוכה, כי אם על ידי הדרך שיש להחרב הנ"ל). ונתרצה החכם גם-כן לילך עמהם, והלכו ארבעתן יחד. וגם אלו האלוקות השוטים הנ"ל הלכו עמהם גם-כן כנ"ל.
והלכו ובאו למדינה אחת, ושאלו גם-כן את השומרים על עניין המדינה, ומי המלך שלהם, השיבו, שמעת שהיה הרוח סערה הנ"ל, אז בחרו להם בני מדינה זו, שהתכלית הוא הדיבור וקיבלו עליהם דברן, בעל לשון, למלך. אחר-כך מצאו איש אחד, שהיה בעל לשון ומליצה, ודברן מופלג מאד מאד, וקיבלו אותו למלך, כי המלך מחל לו את המלוכה, מאחר שהוא בעל לשון כזה. והבינו אלו הארבעה הנ"ל, שבודאי זה הוא המליץ שלנו (דהיינו המליץ של המלך הנ"ל), וביקשו גם-כן אם אפשר להתראות עם המלך הזה, ואמרו, שיודיעו לו ויקבלו רשות. והלכו ושאלו, ונתן להם רשות, ונכנסו אלו הארבעה אצל המלך של מדינה זו, והוא היה המליץ של המלך, כנ"ל, והכירו זה את זה. והיה ביניהם גם-כן שמחה גדולה ובכיות, כנ"ל. והלך המליץ עמהם גם-כן, והלכו יותר לבקש אולי ימצאו הנשארים דהיינו המלך וכו', כי ראו שה' מצליח דרכם, שהם מוצאים בכל פעם את חבריהם, ותלו כל זה בזכות הבעל-תפילה הכשר שלהם, שהוא עוסק תמיד להתפלל על זה, ועל ידי תפילותיו זכו למצוא את חבריהם הנ"ל. והלכו יותר, אולי יזכו למצוא גם השאר.
והלכו ובאו למדינה אחת. ושאלו גם כן על עניין המדינה ומי המלך שלהם. השיבו להם, שהם מן הכת שבחרו להם את השמחה ומשתה לתכלית, וקיבלו עליהם איזה שיכור אחד, שהוא בשמחה תמיד להיות מלך עליהם. ואחר-כך מצאו איש אחד, שהיה יושב בתוך ים של יין, והוטב בעיניהם ביותר, כי זה הוא בודאי שיכור מופלג מאד מאד, וקיבלו אותו למלך. וביקשו גם-כן להתראות פנים עימו, והלכו וקיבלו רשות ונכנסו (אלו החמישה חברים הנ"ל) אצל זה המלך. והוא היה האוהב נאמן של המלך, שהיה יושב בתוך הים של יין, שנעשה מדברי התנחומין של המליץ כנ"ל. (ובני המדינה זו סברו שהוא איש שיכור גדול, מאחר שיושב בים של יין. וקיבלו אותו למלך). והכירו זה את זה. והיה ביניהם גם-כן שמחה גדולה ובכיות, כנ"ל. והלך האוהב נאמן עמהם גם-כן.
והלכו יותר ובאו למדינה אחת, ושאלו את השומרים: מי המלך שלכם? השיבו, שמלך שלהם הוא יפת-תואר, מחמת שהיא מביאה אל התכלית, כי התכלית הוא ישוב העולם, כמבואר לעיל. ובתחילה היתה אצלם איזה יפת-תואר למלכה, אחר-כך מצאו יפת-תואר מופלגת ביופיה מאד מאד, וקיבלו אותה למלך. והבינו (היינו אלו החברים הנ"ל הבינו) שהיא בודאי הבת-מלכה הנ"ל, וביקשו גם כן להתראות עימה. והלכו וקיבלו רשות, ונכנסו אל המלכה, והכירו כי היא הבת-מלכה. וגודל השמחה שהיה שם, בודאי אין לשער. ושאלו אותה: איך באת לכאן וסיפרה להם, שמעת שבא הרוח סערה וחטף את התינוק היקר (מן העריסה), הנ"ל, אז יצאה בשעת הבהלה אחר התינוק ולא מצאה אותו. ודחק אותה החלב, ומזה נעשה ים של חלב. ואחר-כך מצאו אותה בני מדינה זו, וקיבלו אותה למלך עליהם. והיה שם שמחה גדולה; גם בכו מאד על התינוק היקר הנזכר-לעיל, שנאבד מהם ועל אביה ואמה שאינה יודעת מהם. והנה נמצא, שבא בעלה של המלכה הזאת, (היינו הבת-מלכה שנעשית כאן מלכה) כי הגיבור הוא בעלה כנ"ל, ועתה יש להמדינה מלך. וביקשה הבת-מלכה (שהיא מלכה במדינה זו) את הבעל תפלה, שילך במדינתה, ויטהר אותה מהזוהמא הגדולה שלה, כי מאחר שאצלם היה עיקר התכלית עניין היפת-תואר, כנ"ל, בודאי היו מזוהמים מאד מאד בתאוה זו, על כן ביקשה מהבעל-תפילה, שילך ויטהר אותם קצת לעת-עתה, שלא יתגשמו לעת-עתה, בזוהמא הזאת כל-כך, כי מלבד התגברות התאוה, היה אצלם כמו אמונה, שזהו התכלית, (כי כל הכיתות הנ"ל, שבחרו להם כל אחת ואחת איזה מידה רעה לתכלית, כנ"ל, היה אצל כל אחת ואחת כמו אמונה גמורה אותה המידה רעה) ועל כן בודאי היו משוקעים מאד בזה, על כן ביקשה ממנו, שילך ויטהר אותם קצת לעת עתה.
אחר-כך הלכו כולם לבקש השאר, דהיינו המלך וכו'. והלכו ובאו למדינה אחת, ושאלו גם כן: מי המלך שלכם? השיבו, שהמלך שלהם הוא בן שנה, כי הם מן הכת שבחרו להם שמי שיש לו שפע מזונות, ואינו ניזון ממזון של שאר בני-אדם הוא ראוי להיות מלך, וקיבלו לפי שעה עשיר אחד למלך. אחר-כך מצאו אדם שהיה יושב בים של חלב והוטב בעיניהם מאד, כי זה האדם הוא ניזון כל ימיו מחלב, ואינו ניזון ממזונות של שאר העולם, על כן קיבלו אותו למלך. ועל כן נקרא בן שנה מחמת שניזון מחלב כמו בן שנה. והבינו, שזה הוא התינוק הנ"ל, וביקשו להתראות פנים עימו. והלכו ושאלו, וקיבלו רשות. ונכנסו אצלו, והכירו זה את זה, כי גם הוא (היינו התינוק שנעשה מלך) הכיר אותם, אף-על-פי שהיה תינוק קטן כשנעלם מאיתם, אף-על-פי-כן, מאחר שהיה חכם גמור מעת היולדו, כי נולד עם חכמה גמורה, כנ"ל, על כן הכיר אותם, והם הכירו אותו בודאי, ובודאי היה שם שמחה נוראה מאד, וגם בכו עדיין על שאינם יודעים מהמלך והמלכה, ושאלו אותו: איך באת לכאן? וסיפר להם, שבעת שחטף אותו הרוח סערה נשאו למקום שנשאו, והיה שם באותו המקום, והיה מחייה עצמו במה שאפשר במה שמצא שם, עד שבא אל ים של חלב, והבין שזה הים נעשה בודאי מחלב של אימו, כי בודאי דחק אותה החלב, ומזה נעשה זה הים. וישב שם באותו הים של חלב, והיה ניזון מן החלב, עד שבאו בני המדינה זו וקיבלו אותו למלך.
אחר-כך הלכו יותר, ובאו למדינה אחת, ושאלו: מי המלך שלכם? השיבו, שהם בחרו להם, שרציחה הוא התכלית, וקיבלו עליהם למלך רוצח אחד. אחר-כך מצאו אישה אחת, שהיתה יושבת בתוך ים של דם, וקיבלו אותה למלך מחמת שראו שהיא בודאי רוצח גדול מאד מאד, מאחר שיושבת בתוך ים של דם. וביקשו גם-כן להתראות פנים עימה, והלכו וקיבלו רשות, ונכנסו אליה והיא היתה המלכה הנ"ל, שהיתה בוכה תמיד, ומהדמעות שלה נעשה הים של דם, כנ"ל. והכירו זה את זה, והיה שמחה גדולה מאד בודאי. ועדיין היו בוכים, על שאינם יודעים מן המלך עדיין.
והלכו יותר, ובאו למדינה אחת, ושאלו: מי המלך שלכם? השיבו, שהם בחרו להם למלך איש מכובד אחד, כי אצלם עיקר התכלית הוא כבוד. אחר-כך מצאו שהיה יושב בשדה זקן אחד וכתר על ראשו, והוטב בעיניהם, כי הוא מכובד גדול, מאחר שהוא יושב בשדה מוכתר בכתר, וקיבלו אותו למלך. והבינו כי בודאי זה הוא המלך, (היינו המלך שלהם הנ"ל) וביקשו גם-כן אם אפשר להתראות עימו, והלכו, וקיבלו רשות (קבלת רשות הוא מה שקורין מעלדיוין) ונכנסו אצלו. והכירו, כי הוא הוא המלך בעצמו; וגודל השמחה שהיה שם בודאי, אי-אפשר לשער במוח. ואלו האלוקות השוטים הנ"ל, (היינו העשירים, גדולי המדינה של עשירות, שהיו במדינתם אלוקות), הלכו עמהם, ולא ידעו כלל מחיותם מהו השמחות הללו.
והנה עתה חזרו ונתקבצו כל הקיבוץ הקדוש יחד, ושלחו את הבעל-תפילה אל המדינות הנ"ל (היינו המדינות של הכיתות הנ"ל, שבחרו להם מידות רעות הנ"ל לתכלית) לתקן אותם ולטהר אותם להשיבם משטותם, כל מדינה ומדינה משטות וטעות שלה, כי כולם תעו ונבוכו כנ"ל, ועתה היה בודאי כוח ביד הבעל-תפילה לילך אליהם ולהשיבם, כי קיבל כח ורשות מן המלכים של כל המדינות הנ"ל, כי כאן היו כל המלכים שלהם, כנ"ל (כי הקיבוץ הקדוש הזה של המלך שחזרו עתה ונתקבצו, כולם היו מלכים על כל המדינות של הכיתות הנ"ל כנ"ל). והלך הבעל-תפילה בכוחם לטהרם ולהחזירם בתשובה.
ודיבר הגיבור עם המלך אודות בני המדינה, שנפלו אל העבודה זרה של ממון, כנ"ל, ואמר הגיבור להמלך: איך ששמעתי מפיכם, שעל-ידי הדרך שיש לי אל החרב הנ"ל, על-ידי-זה יכולים להוציא את מי שנשקע בעבודה זרה של תאות ממון. השיב לו המלך: כן הדבר. והודיע המלך להגיבור; היות שבדרך, שהוא עולה אל החרב הנ"ל, יש דרך מן הצד, ובאים באותו הדרך אל הר של אש, ועל ההר רבוץ אריה, והאריה, כשהוא צריך לאכול, הוא הולך ונופל על העדרים ולוקח לו צאן ובהמות ואוכלם, והרועים יודעים מזה, ושומרים מאד את הצאן מפניו, אבל האריה אינו משגיח כלל על זה, רק כשהוא רוצה לאכול, הוא נופל על העדרים, והרועים הם מכים ומרעישים עליו, אבל האריה אינו שומע זאת כלל, רק הוא לוקח לעצמו צאן ובהמות והומה ואוכלם. ואותו ההר של אש הנ"ל אינו נראה כלל.
ועוד מן הצד יש עוד דרך אחר, ובאים באותו הדרך אל מקום, הנקרא קעך [מטבח] (היינו בית הבישול), ושם באותו הקעך, יש כל מיני מאכלים, ובאותו הקעך אין שום אש כלל, רק המאכלים מתבשלים על-ידי ההר של אש הנ"ל, וההר של אש הוא רחוק משם הרבה, רק שהולכים שבילים וצינורות מן ההר של אש אל הקעך הנ"ל, ועל-ידי-זה מתבשלים שם כל המאכלים הנ"ל. וגם הקעך הזאת אינה נראה כלל, רק שיש סימן, שעומדים שם ציפורים על אותה הקעך, ועל-ידי-זה יודעים, ששם הוא הקעך, ואלו הציפורים הם מרחפים בכנפיהם, ועל-ידי-זה הם מבעירים האש ומכבים האש, היינו, על-ידי הרחיפה של הציפורים הם מבעירים ומלהיבים האש וגם על-ידי-זה בעצמו הם מכבים האש שלא יתלהב יותר מדי. והם מלהיבים האש כפי המאכלים; שלצורך מאכל פלוני צריכים להלהיב האש כך, ולצורך מאכל אחר צריכים להלהיב האש כך הכל כפי המאכל, כן הם מלהיבים את האש (כל זה הוא דברי המלך אל הגיבור). בכן תוליך אותם (היינו את אלו האנשים הנ"ל שנפלו בעבודה זרה של ממון, שהם האלוקות של המדינה של עשירות הנ"ל, שהלכו עמהם, כנ"ל) תחילה נגד הרוח, כדי שיגיע אליהם ריח המאכלים הנ"ל, אחר-כך, כשתיתן להם מן המאכלים הנ"ל, בודאי ישליכו תאוה זו של ממון.
וכן עשה הגיבור, ולקח את האנשים הנ"ל, דהיינו גדולי המדינה של עשירות, שהם אלוקות במדינתם, כנ"ל, כי אלו האלוקות היו בכאן, כי באו עם הממונה על האוצרות לכאן, ככל המבואר למעלה. וכשיצאו ממדינתם עם הממונה, כנ"ל, נתנו להם בני המדינה כוח והרשאה, שכל מה שיעשו אלו השלוחים, יהיה עשוי. וכל בני המדינה מוכרחים להתרצות לכל מה שיעשו אלו השלוחים, (שהם גדולי המדינה אלוקות שלהם) ולא יוכלו לשנות. ולקח הגיבור את אלו האנשים, שהם נקראים אלוקות במדינתם מחמת עושרם, כנ"ל, והוליך אותם בדרך הנ"ל, והביא אותם עד הקעך של המאכלים הנ"ל ובתחילה הוליך אותם כנגד הרוח, והגיע להם הריח של המאכלים, והתחילו לבקשו מאד, שיתן להם מהמאכלים הטובים הללו. אחר-כך הוליך אותם מכנגד הרוח, והתחילו לצעוק שיש סירחה גדולה, חזר והביא אותם כנגד הרוח, ושוב הגיע להם הריח הטוב של המאכלים, וחזרו וביקשו אותו, שיתן להם מן המאכלים. חזר והוליך אותם מכנגד הרוח, וחזרו וצעקו, שיש סירחה גדולה מאד. ענה ואמר להם הגיבור להאנשים הנ"ל: הלא אתם רואים, שאין כאן שום דבר שיסריח, בהכרח צריכים לומר בודאי שאתם בעצמכם מסריחים, כי בכאן אין שום דבר שיסריח. אחר-כך נתן להם מן המאכלים הנ"ל ותכף כשאכלו מאלו המאכלים, התחילו תכף להשליך ולזרוק מהם את כספם וזהבם, וכל אחד חפר לעצמו חפירה וקבר, וקבר את עצמו בתוך החפירה מחמת גודל הבושה, שנתביישו על-ידי שהרגישו גודל הסרחון של הממון (שהוא מסריח כמו צואה ממש) מחמת שטעמו מן המאכלים הנ"ל, וקרעו את פניהם, וקברו את עצמן, ולא היו יכולים להרים פניהם כלל. ונתבייש אחד מחברו, כי שם באותו המקום, הממון הוא הבושה הגדולה מכל הבושות, ומי שרוצה לדבר דברי ביזוי לחברו, הוא אומר לו שיש לו ממון, כי ממון הוא בושה גדולה מאד שם, וכל מי שיש לו ממון יותר מתבייש יותר. על כן קברו את עצמן מגודל הבושה, וכל-אחד לא היה יכול להרים פניו אפילו בפני חברו, מכל-שכן בפני הגיבור הנ"ל. וכל מי שהיה מוצא אצלו עוד איזה דינר או גדול, היה מבער אותו מיד ומשליכו ממנו למרחוק בחיפזון גדול.
אחר-כך בא אליהם הגיבור, והוציא אותם (מן החפירות והקברים הנ"ל) ואמר להם: בואו עימי! כי עתה אינכם צריכים להתירא עוד מן הגיבור, (שהיו כל בני המדינה של עשירות מתיראים ממנו כנ"ל) כי אני אני הוא הגיבור (כנ"ל). וביקשו מן הגיבור שיתן להם מן המאכלים הללו, כדי להוליך למדינתם. כי הם בודאי יהיו ממאסים מאד בממון, אך רצו שגם כל בני המדינה יצאו מתאוה זו של ממון. ונתן להם מאלו המאכלים, והוליכו אל המדינה שלהם, ותכף כשנתנו להם מאלו המאכלים התחילו תכף להשליך את כספם וזהבם כנ"ל, וטמנו עצמן במחילות עפר מגודל הבושה. והעשירים הגדולים והאלוקות הנ"ל, נתביישו ביותר. וגם הקטנים שהיו נקראים אצלם "חיות רעות" כנ"ל, נתביישו בעצמן גם-כן, על שהיו עד הנה קטנים בעיני עצמן מחמת שאין להם ממון. כי עתה נתגלה שאדרבא, הממון הוא עיקר הבושה. כי אלו המאכלים הנ"ל יש להם סגולה זו שמי שאוכל מהם ממאס בממון מאד. כי מרגיש סירחון הממון כמו צואה וטינוף ממש. ואזי השליכו אלילי כספם ואלילי זהבם. ואחר-כך שלחו לשם את הבעל תפילה הנ"ל, ונתן להם תשובות ותיקונים, וטיהר אותם. והמלך הנ"ל מלך בכיפה, וכל העולם שבו אל השם יתברך, ועסקו רק בתורה ותפילה ותשובה ומעשים טובים. אמן כן יהי רצון.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן:
וכן היה רגיל תמיד ליכנוס לישוב ולפתות ולרצות בני-אדם לעבודת השם יתברך לילך בדרכו לעסוק בתפילות וכו', וכל מי שהיה מרוצה עימו, היה לוקחו ומוליכו למקומו חוץ לישוב, כנ"ל. והם היו עוסקים שם רק בתפילות ושירות ותשבחות להשם יתברך ווידויים ותעניתים וסיגופים ותשובה וכיוצא בזה. והיה נותן להם חיבורים, שהיו לו בענייני תפילות ושירות ותשבחות, ווידויים, והיו עוסקים בזה תמיד, עד שהיו נמצאים גם באותן האנשים, שהביאם לשם, שהיו ראויים גם-כן לקרב בני-אדם לעבודת השם יתברך, עד שהיה נותן לאחד רשות, שגם הוא יכנוס לישוב לעסוק בעניין הנ"ל, דהיינו לקרב בני-אדם להשם יתברך, כנ"ל.
וכן היה הבעל-תפילה הנ"ל עוסק בענין זה תמיד והיה מקרב בכל פעם אנשים ומוציאם מן הישוב, כנ"ל, עד שנעשה רושם בעולם, והתחיל הדבר להתפרסם, כי פתאום נמלטו איזה אנשים מן המדינה, ולא נודע איים. וכן נזדמן, שפתאום נאבד אצל אחד בנו וכיוצא בו, ולא נודע איפה הם, עד שנודע. היות שנמצא הבעל-תפילה הנ"ל, שהוא הולך ומפתה בני אדם לעבודת השם יתברך, כנ"ל, אך לא היה אפשר להכירו ולתפסו, כי הבעל-תפילה הזה היה מתנהג בחכמה, והיה משנה ומחליף עצמו אצל כל אחד ואחד בשינוי אחר, שאצל זה היה נדמה כעני, ואצל זה כסוחר, ואצל זה-בעניין אחר וכיוצא בזה. גם כשהיה נכנס לדבר עם בני-אדם, כשהיה רואה, שאינו יכול לפעול אצלם כוונתו, היה מרמה אותם בדברים עד שלא היו מבינים כלל כוונתו הטובה, וכאילו אין כוונתו כלל לעניין הנ"ל, דהיינו לקרב להשם יתברך, ולא היה אפשר כלל להבין, שכוונתו לזה, אף-על-פי שבאמת כל עיקר כוונתו כשהיה מדבר עם בני-אדם, היה רק לזה לקרב להשם יתברך, כנ"ל, כי כל כוונתו היה רק זאת, רק כשהיה מבין, שאינו פועל אצלו, היה מסבבו ומעקמו ומרמהו, עד שלא היה יכול כלל להבין כוונתו הטובה. והיה הבעל-תפילה עוסק בעניין זה, עד שנעשה רושם ופירסום בעולם, והיו מצפים לתפסו, אך לא היה אפשר, כנ"ל.
והיה הבעל-תפילה הנ"ל עם אנשיו יושבים חוץ לישוב, כנ"ל, ועוסקים רק בעניינים הנ"ל בתפילה ושירות, ותשבחות להשם יתברך ווידויים ותעניתים וסיגופים ותשובות, כנ"ל. גם היה עניין הבעל תפילה הנ"ל, שהיה יכול להספיק לכל אחד ואחד מה שצריך. ואם היה מבין באחד מאנשיו, שלפי מוחו הוא צריך לעבודת ה', שיהא הולך מלובש במלבושי זהב, (שקורין גילדין גישטיק) היה מספיק לו, וכן להפך, שלפעמים נתקרב אליו איזה עשיר, והיה מוציאו מן הישוב, כנ"ל, והיה מבין שזה העשיר צריך לילך בבגדים קרועים ונבזים היה מנהיגו כך. הכל כפי שהיה יודע צורך הספקת כל אחד ואחד היה מספיק לו. ואצל אלו האנשים, שקרבם להשם יתברך, היה תענית או סיגוף גדול, יקר יותר מכל התענוגים שבעולם, כי היה להם תענוג מן הסיגוף גדול או מתענית יותר מכל התענוגים שבעולם.
ויהי היום, והיה מדינה, שהיה שם עשירות גדול, שהיו כולם עשירים, אך היה דרכם והנהגתם זר ומשונה מאד, כי הכל היה מתנהג אצלם כפי העשירות, שהיה ערך מעלת כל אחד ואחד כפי העשירות שלו, שמי שיש לו כך וכך אלפים או רבבות יש לו מעלה זו, ומי שיש לו כך וכך ממון יש לו מעלה אחרת, וכן כיוצא בזה. כל סדר המעלות היה אצלם כפי הממון של כל אחד ואחד, ומי שיש לו כך וכך אלפים ורבבות כפי הסכום שהיה קצוב אצלם הוא מלך.
וכן היה להם דגלים, שמי שיש לו כך וכך ממון הוא בדגל זה, ויש לו אותו המעלה פלונית באותו הדגל. ומי שיש לו כך וכך ממון הוא בדגל אחר, ויש לו שם איזה מעלה באותו הדגל לפי ערך ממונו. והיה קצוב אצלם. כמה ממון יהיה לו, ויהיה נחשב באותו הדגל במעלה פלונית, וכמה ממון יהיה לו, ויהיה נחשב בדגל אחר באיזה מעלה, וכן הדרגא והמעלה של כל אחד ואחד היה הכל כפי הממון, כפי מה שהיה קצוב אצלם.
וכן היה קצוב אצלם, כשיש לו כך וכך ממון הוא סתם בן אדם. ואם יש לו עוד פחות מזה הוא חיה או עוף וכיוצא. והיה אצלם חיות רעות ועופות, דהיינו כשיש לו רק כך וכך הוא נקרא אריה אנושי. (בלשון אשכנז איין מענטשליכר לייב) וכן כיוצא בזה שאר חיות רעות ועופות וכו', דהיינו שלפי מיעוט ממונו הוא רק חיה או עוף וכו', כי עיקר היה אצלם הממון, ומעלה ודרגא של כל אחד היה רק לפי הממון.
ונשמע בעולם, שיש מדינה כזו, והיה הבעל-תפילה מתאנח על זה, והיה אומר: מי יודע עד היכן הם יכולים לילך ולתעות על ידי זה?! ונמצאו אנשים מאנשיו של הבעל תפילה הנ"ל, ולא שאלו את דעתו כלל, והלכו לשם, אל המדינה הנ"ל, להחזירם למוטב, כי היה להם רחמנות גדול עליהם על שנתעו כל-כך בתאות ממון, ובפרט שהבעל תפילה הנ"ל אמר שהם יכולים לילך ולתעות יותר ויותר, כנ"ל, על כן הלכו אלו האנשים הנ"ל אל אותו המדינה הנ"ל, אולי יחזירו אותם למוטב.
והלכו לשם, ובאו אל המדינה הנ"ל, ונכנסו לאחד מהם, מסתמא נכנסו לאיזה חיה (דהיינו לאדם, שהוא קטן במעלה, כי יש לו סך מועט, שהיה נקרא אצלם חיה, כנ"ל). והתחילו לדבר עימו כדרכם, אשר באמת אין זה תכלית כלל, ועיקר התכלית הוא רק עבודת ה' וכו' ולא שמע להם כלל, כי כבר נשתרש אצלם, שעיקר הוא רק הממון. וכן היה מדבר עוד עם אחר ולא שמע אליו גם-כן. והוא (היינו אחד מאנשי הבעל-תפילה הנ"ל) היה מרבה לדבר עימו; והשיב לו זה האיש, שדיבר עימו. ויתר מזה אין לי פנאי כלל לדבר עימך. שאלו: מפני מה? השיב לו: היות שאנחנו כולנו מוכנים עתה לעקור מן המדינה לילך למדינה אחרת באשר שראינו שעיקר התכלית הוא רק הממון, על כן נסכם אצלנו לילך למדינה, ששם יכולין לעשות ממון, דהיינו שיש שם עפר, שעושין ממנו זהב וכסף, על כן אנו צריכין עתה לילך כולנו אל אותה המדינה.
גם נסכם אצלם, שהם רוצים שיהיו אצלם כוכבים ומזלות גם-כן, דהיינו שמי שיהיה לו כל-כך ממון כפי הסכום שקצבו על זה הוא יהיה כוכב, כי מאחר שיש לו כל-כך ממון יש לו הכוח של אותו הכוכב, כי הכוכב מגדל הזהב, כי מה שיש עפר, שעושין ממנה זהב, זהו מחמת הכוכב שמגדל באותו המקום עפרות זהב. נמצא שהזהב הוא נמשך מן הכוכבים, ומאחר שיש לאחד כל-כך זהב, נמצא שיש לו כח אותו הכוכב, ועל כן הוא בעצמו כוכב. וכן אמרו, שיהיו אצלם מזלות גם כן, דהיינו כשיהיה לאחד כך וכך כפי הסכום שקצבו על זה הוא יהיה מזל. וכן עשו להם מלאכים, הכל כפי ריבוי הממון, כנ"ל, עד שהסכימו ביניהם, שיהיו להם גם כן אלוקות, שמי שיהיה לו ריבוי ממון הרבה כך וכך אלפים ורבבות כפי מה שקצבו על זה הוא יהיה אלוק, כי מאחר שהאלוקים שופע בו כל-כך ממון, על כן הוא בעצמו אלוק. וכן קיימו ועשו ככל הנ"ל.
גם אמרו, שאין ראוי להם לישב כלל באוירא דהאי עלמא, ואין ראוי להם להתערב עם בני העולם, שלא יטמאו אותן, כי שאר בני העולם הם טמאים כנגדם, על כן ישבו עצמן, שיבקשו להם הרים הגבוהים ביותר מכל העולם וישבו שם, כדי שיהיו מרוממים מאוירא דעלמא. ושלחו אנשים לבקש ולחפש הרים הגבוהים, כנ"ל, והלכו ובקשו ומצאו הרים גבוהים מאד. והלכו כל בני המדינה וישבו שם, על ההרים הגבוהים, היינו שעל כל הר והר ישבו שם איזה קיבוץ מאנשי המדינה הנ"ל, ועשו סביב ההר חזקת גדול, והיה שם חפירות גדולות וכיוצא סביב ההר, עד שלא היה אפשר בשום אופן, שיבוא אליהם שום אדם, כי לא היה רק שביל נעלם אל ההר באופן שאדם אחר לא היה יכול כלל לבוא אליהם, וכן בהר השני וכן בכל ההרים עשו חזקת וכו', כנ"ל. והעמידו שומרים בריחוק מן ההר, כדי שלא יתקרב להם זר, והם היו יושבים שם, על ההרים, והיו מתנהגים במנהג הנ"ל. והיו להם אלוהות רבים דהיינו לפי הממון, כנ"ל.
ומאחר שהיה העיקר אצלם הממון, עד שעל-ידי ממון הרבה היו נעשים אלוק, על כן היה להם חשש מרציחה וגזילה, כי כל אחד יהיה רוצח וגזלן כדי שיהיה נעשה אלוק על ידי הממון שיגזול, אך אמרו, שמאחר שהוא אלוק (דהיינו העשיר בעל הממון הוא אלוק), הוא ישמור מגזילות ורציחות. ותיקנו עבודות וקרבנות, שיהיו מקריבים ומתפללים אל האלוקות הנ"ל. גם היו מקריבים בני-אדם, והיו מקריבין את עצמן אל האלוקות הנ"ל, כדי שיהיה נכלל בו ואחר-כך יתגלגל ויהיה עשיר, כי עיקר האמונה היה אצלם הממון, כנ"ל. והיה להם עבודות וקורבנות וקטורת, שהיו עובדים בהם את האלוקות הנ"ל (דהיינו בעלי הממון הרבה כנ"ל), ובודאי אף-על-פי-כן היתה המדינה מלאה מרציחה וגזילה, כי מי שלא היה מאמין בעבודות הנ"ל, היה רוצח וגזלן, כדי שיהיה לו ממון, כי עיקר היה אצלם הממון כנ"ל, כי על-ידי הממון יכולים לקנות כל דבר אכילה ומלבושים, ועיקר חיות האדם על-ידי הממון (כן היתה סברתם לפי דעתם המשובשת והנבוכה) על כן היה הממון האמונה שלהם.
והיו משתדלים, שלא יהיה נחסר אצלם ממון כלל, כי הממון הוא עיקר האמונה והאלוקות שלהם, כנ"ל, אדרבא, צריכים להשתדל להוסיף ולהכניס ממון ממקומות אחרים לתוך המדינה. והיו יוצאים מהם סוחרים לסחור במדינות אחרים כדי להשתכר ממון, להכניס ממון יותר לתוך המדינה. וצדקה בודאי הוא איסור גדול לפי דעתם, כי הוא מחסיר שפע ממונו אשר נתן לו האלוקים, אשר זה הוא העיקר, שיהיה לו ממון, והוא פוגם ומחסיר ממונו, על כן בודאי היה אסור אצלם ליתן צדקה.
גם היה אצלם ממונים, שהיו ממונים להשגיח על כל אחד אם יש לו כל-כך ממון כמו שהוא אומר, כי כל אחד היה צריך להראות עושרו בכל פעם, כדי שיהיה נשאר באותו המעלה, שהיה לו לפי ממונו, כנ"ל. ולפעמים היה נעשה מחיה אדם, ומאדם-חיה, דהיינו כשאחד איבד ממונו, אזי נעשה מאדם חיה אחר שאין לו ממון, וכן להפך: כשאחד הרויח ממון, אזי נעשה מחיה אדם. וכן בשאר המעלות כפי הממון, כנ"ל. והיו להם צורות ופאטרעטין [דמות דיוקן] של אותן האלוקות (דהיינו בעלי הממון), והיו אצל כל אחד ואחד צורות הללו, והיו מחבקים ומנשקים אותם, כי זה היה העבודה והאמונה שלהם, כנ"ל.
והאנשים הנ"ל, דהיינו האנשים הכשרים של הבעל-תפילה הנ"ל, חזרו למקומם וסיפרו להבעל-תפילה מגודל הטעות והשטות של אותה המדינה איך הם נבוכים מאד בתאות ממון, ושהם רוצים לעקור למדינה אחרת ולעשות להם כוכבים ומזלות ענה ואמר הבעל-תפילה הנ"ל, שהוא מתירא, שלא יתעו יותר ויותר, אחר-כך נשמע, שעשו לעצמן אלקות, כנ"ל. ענה ואמר הבעל-תפילה הנ"ל, שעל דבר זה היה מתירא ודואג מתחילה.
והיה לו להבעל-תפילה רחמנות גדול עליהם, ונתישב לילך בעצמו לשם, אולי ישיב אותם מטעותם. והלך לשם הבעל תפילה ובא אל השומרים, שעומדים סביב ההר. והשומרים מסתמא היו אנשים קטנים במעלה, שהם רשאים לעמוד באוירא דהאי עלמא, כי אנשים, שיש להם מעלות מחמת הממון, כנ"ל, הם אינם יכולים כלל להתערב עם בני העולם ולעמוד באוירא דהאי עלמא, שלא יטמאו עצמן, כנ"ל, ולא היו יכולים לדבר כלל עם בני העולם, שלא יטמאו אותם בהבל פיהם (על כן בודאי השומרים שעמדו חוץ לעיר, היו קטנים במעלה כנ"ל), אך גם השומרים היה להם הצורות הנ"ל, והיו מחבקים ומנשקים אותם בכל פעם, כי גם אצלם היה עיקר האמונה הממון, כנ"ל.
ובא הבעל-תפילה הנ"ל אצל שומר אחד, והתחיל לדבר עימו מהתכלית: באשר שעיקר התכלית הוא רק עבודת ה' תורה ותפילה ומעשים טובים וכו', והממון הוא שטות ואינו תכלית כלל וכו'. ולא שמע אליו כלל השומר הנ"ל, כי כבר נשקע אצלם מימים רבים, שעיקר הוא רק הממון, כנ"ל. וכן הלך הבעל-תפילה לשומר שני ודיבר עימו גם-כן כנ"ל ולא שמע אליו גם-כן. וכן הלך אל כל השומרים ולא שמעו אליו כלל. וישב עצמו הבעל-תפילה ונכנס לתוך העיר, שהיתה על ההר, כנ"ל, כשבא לשם, היה אצלם פליאה, ושאלו אותו: איך נכנסת לכאן. כי לא היה אפשר לשום אדם ליכנס אצלם כנ"ל. השיב להם: מאחר שכבר נכנסתי, יהיה איך שיהיה, מה אתם שואלים על זה? והתחיל הבעל-תפילה לדבר עם אחד מהתכלית וכו', כנ"ל, ולא שמע אליו כלל, וכן השני וכן כולם, כי כבר נשקעו בטעותם הנ"ל. והיה הדבר תמוה בין אנשי העיר על שבא אדם אצלם ומדבר אליהם כדברים האלה הפך אמונתם, והרגישו בעצמן, אולי האדם הזה הוא הבעל-תפילה, כי כבר נשמע אצלם, שיש בעל-תפילה כזה בעולם, כי כבר נתפרסם הדבר של הבעל-תפילה בעולם, כנ"ל, והיו קורין אותו בעולם דער פרומר בעל-תפילה) [בעל תפילה וחסיד], אך לא היה אפשר להם להכירו ולתפסו, כי היה משנה עצמו אצל כל אחד ואחד. אצל זה היה נדמה כסוחר ואצל זה כעני וכו', כנ"ל, ותכף נמלט משם.
ויהי היום, והיה גיבור, שנתקבצו אליו כמה גיבורים. והיה הגיבור עם גיבוריו הולך וכובש מדינות, ולא היה רוצה כי אם הכנעה. וכשהיו בני מדינה מכניעים עצמן תחתיו היה מניחם; ואם לאו היה מחריבם. והיה הולך וכובש, ולא היה רוצה שום ממון רק הכנעה שיהיו תחתיו. והיה דרכו של הגיבור שהיה שולח למדינה גיבוריו, כשהיה עדיין רחוק ממנה הרבה חמישים פרסאות שיכניעו עצמן תחתיו, והיה כובש מדינות, כנ"ל.
והסוחרים של המדינה של עשירות הנ"ל, שהיו סוחרים במדינות אחרות, כנ"ל, באו למדינתם, וסיפרו מהגיבור הנ"ל, ונפל עליהם פחד גדול. ואף-על-פי שהיו מרוצים להכניע עצמן תחתיו, אך ששמעו, שהוא ממאס בממון, ואינו רוצה ממון כלל, וזה היה הפך אמונתם, על כן היה בלתי אפשר אצלם להיכנע תחתיו, כי היה אצלם כמו שמד, מאחר שאינו מאמין כלל באמונתם דהיינו בממון, ונתיראו מאד מלפניו. והתחילו לעשות עבודות ולהקריב קרבנות לאלקותם הנ"ל, והיו לוקחים חיה (דהיינו מי שיש לו ממון מעט, שהוא חיה אצלם) והקריבו לקרבן לאלקות הנ"ל וכיוצא באלו העבודות כנ"ל.
והגיבור הנ"ל היה הולך ומתקרב אליהם בכל פעם, והתחיל לשלוח אליהם גבוריו מה הם רוצים, כדרכו כנ"ל. והיה עליהם פחד גדול, ולא היו יודעים מה לעשות. ויעצו אותם אנשים סוחרים שלהם. היות שהיו במדינה, שכל בני המדינה הם כולם אלוקות, ונוסעים עם מלאכים, דהיינו שכל אנשי אותה המדינה מקטן ועד גדול הם כולם עשירים מופלגים, עד שהקטן שבהם הוא גם-כן אלוק לפי טעותם (כי הקטן שבהם הוא עשיר מופלג ויש לו כל-כך כשיעור הקצוב לאלוק אצלם וכנ"ל), וגם נוסעים עם מלאכים, כי הסוסים שלהם הם מכוסים בעשירות גדול בזהב וכיוצא, עד שכיסוי של סוס אחד עולה לסך של מלאך שלהם, נמצא שנוסעים עם מלאכים, שקושרים שלושה זוגות מלאכים אל העגלה ונוסעים עמהם בכן צריכין לשלוח אל אותה המדינה, ומשם יהיה להם עזרה בודאי, מאחר שכל המדינה הם כולם אלוקות. (כל זה היתה עצת הסוחרים שלהם). והוטב הדבר בעיניהם מאד, כי היו מאמינים, שבודאי יהיה להם ישועה משם, מאחר שהם כולם אלוקות, כנ"ל.
והבעל תפילה הנ"ל יישב עצמו, שילך עוד הפעם אל אותו המדינה הנ"ל, אולי אף-על-פי-כן ישיב אותם מטעותם זה. והלך לשם, ובא אל השומרים, והתחיל לדבר עם שומר אחד כדרכו. וסיפר לו השומר מהגיבור הנ"ל, שיש להם פחד גדול מפניו וכו', כנ"ל. ושאל אותו הבעל תפילה: ומה אתם רוצים לעשות? וסיפר לו השומר עניין הנ"ל, שהם רוצים לשלוח אל המדינה שהם כולם אלוקות וכו' כנ"ל. ושחק ממנו מאד הבעל תפילה ואמר לו: הלא הכל שטות גדול, כי גם בני אותה המדינה הם כולם רק בני אדם כמונו, וגם אתם כולכם ואלוקים שלכם, כולם הם רק בני-אדם ולא אלוק, רק שיש יחיד בעולם, שהוא הבורא יתברך שמו, ואותו לבד ראוי לעבוד, ולו ראוי להתפלל, וזהו עיקר התכלית. וכיוצא בדברים אלו דיבר הבעל-תפילה אל השומר הנ"ל. ולא שמע אליו השומר, כי כבר נשקע אצלם טעותם מימים רבים, כנ"ל. אך אף-על-פי-כן הבעל תפילה הרבה עליו דברים, עד שלבסוף השיב לו השומר: ויתר מזה מה אני יכול לעשות? הלא אני רק יחיד בעלמא (ויש כנגדי בני המדינה, שהם רבים) וזאת התשובה היתה קצת נחמה להבעל-תפילה, כי הבין, שהתחילו דבריו קצת ליכנס באוזני השומר, כי הדברים שדיבר הבעל-תפילה מקודם, בפעם הראשונה עם אותו השומר, והדברים שדיבר עתה נתקבצו יחד, עד שעשו איזה רושם בליבו, עד שהתחיל מעט להסתפק ולנטות אליו קצת, כנראה מתוך התשובה הנ"ל. וכן הלך הבעל-תפילה אל השומר השני ודיבר עימו גם-כן כנ"ל, ולא שמע אליו גם-כן, ובסוף השיב לו גם-כן, כנ"ל: הלא אני יחיד כנגד בני המדינה וכו', כנ"ל, וכן כל השומרים כולם השיבו לו תשובה זו בסוף.
אחר-כך נכנס הבעל-תפילה אל העיר והתחיל שוב לדבר עימם כדרכו, באשר שכולם בטעות גדול, ואין זה תכלית כלל, רק עיקר התכלית, לעסוק בתורה ותפילה וכו'. ולא שמעו אליו, כי כולם נשקעו מאד בזה מימים רבים. וסיפרו לו מהגיבור, ושהם רוצים לשלוח אל המדינה, שהם כולם אלוקות וכו', כנ"ל ושחק מהם גם-כן. ואמר להם, שהוא שטות, ושכולם רק בני-אדם וכו', והם לא יוכלו לעזור לכם כלל, כי אתם בני-אדם, והם בני-אדם, ואינם אלוק כלל, רק שיש יחיד יתברך שמו וכו'. ועל עניין הגיבור אמר להם (בלשון תמה, כדרך שמתמיה אדם ואומר): האם אינו זה הגיבור (הידוע לי)? ולא הבינו דבריו אלו. וכן היה הולך מאחד לחברו ומדבר עמהם כנ"ל. ועל עניין הגיבור אמר לכל אחד כנ"ל, אם אינו זה הגיבור וכו' כנ"ל. ולא הבינו דבריו.
ונעשה רעש בעיר, באשר שנמצא אחד, שמדבר כזאת, שעושה שחוק מאמונתם ואומר, שיש יחיד וכו', ובעניין הגיבור הוא אומר כנ"ל; והבינו, שבודאי הוא הבעל-תפילה, כי כבר היה נתפרסם אצלם כנ"ל. וציוו לחפש אחריו ולתפסו, אף-על-פי שהוא משנה עצמו אצלם בכל פעם כנ"ל (היינו פעם נדמה כסוחר, ופעם כעני וכו,' כנ"ל), אך הם ידעו מזה גם-כן שהבעל-תפילה הנ"ל הוא משנה עצמו בכל פעם, וציוו לחקור אחריו ולתפסו. וחיפשו אחריו ותפסוהו והביאוהו אל השרים. והתחילו לדבר עימו, ואמר להם גם-כן כנ"ל; באשר שכולם בטעות ושטות גדול, ואין זה תכלית כלל (היינו שהממון אינו התכלית כלל), רק שיש יחיד, שהוא הבורא יתברך שמו וכו', ובני אותה מדינה שאתם אומרים, שהם כולם אלוקות, לא יוכלו לעזור לכם כלל, כי הם רק בני-אדם וכו'. ונחשב אצלם למשוגע, כי כל בני המדינה היו שקועים בטעות של הממון כל-כך, כנ"ל, עד שזה שדיבר כנגד דעתם וטעותם, היה נחשב למשוגע.
ושאלו אותו: מה זה שאתה אומר על עניין הגיבור (בלשון תמה) אם אינו זה הגיבור, כנ"ל? השיב להם: שאני הייתי אצל מלך אחד, ונאבד אצלו גיבור. ואם הגיבור הנ"ל הוא אותו הגיבור, יש לי הכרות עימו ויתר מזה: מה שאתם בטוחים במדינה הנ"ל, שהם כולם אלוקות, זהו שטות, כי הם לא יוכלו לעזור לכם; ולדעתי, אם תהיו בטוחים עליהם אדרבא, זה יהיה מפלה שלכם. אמרו לו: מנין אתה יודע זאת? השיב להם: היות שאצל המלך הנ"ל, שהוא היה אצלו, כנ"ל, היה לו יד, דהיינו שהיה אצל אותו המלך תמונת יד עם חמש אצבעות ועם כל השרטוטין שיש על היד, וזאת היד היתה הלאנד-קארט (היינו מפת העולם) של כל העולמות וכל מה שהיה מן בריאת שמים וארץ עד הסוף ומה שיהיה אחר-כך הכל היה מצויר על אותו היד, כי היה מצויר בשרטוטי היד ציור עמידת כל עולם ועולם עם כל פרטיו כמו שמצויר על הלאנד-קארט (כידוע לבקיאים בעניין ציור מפת העולם, שקורין לאנד-קארט). והיה בהשרטוטין כמו אותיות כמו שבלאנד-קארט כתובים אותיות אצל כל דבר ודבר כדי לידע מה הוא הדבר הזה, דהיינו לידע, שכאן הוא עיר פלוני, וכאן-נהר פלוני וכיוצא כמו כן ממש היה נרשם בשרטוטי היד הנ"ל כמו אותיות, שהיו האותיות נרשמים אצל כל דבר ודבר, שהיה נרשם על היד, כדי לידע מהות הדבר.
וגם פרטי כל המדינות ועיירות ונהרות וגשרים והרים ושאר דברים פרטיים הכל היה נרשם על היד בשרטוטין הנ"ל, ואצל כל דבר היו כתובים אותיות, שזהו דבר פלוני, וזה דבר פלוני. וגם כל בני-אדם שהולכים בתוך המדינה וכל המאורעות שלהם הכל היה נרשם שם. והיה כתוב שם גם כל הדרכים ממדינה למדינה וממקום למקום, ומחמת זה הייתי יודע ליכנס אל העיר הזאת. מה שאי-אפשר לשום אדם ליכנס לכאן. וכן אם אתם רוצים לשלוח אותי לעיר אחרת, אני יודע הדרך גם-כן הכל על-ידי היד הנ"ל.
וכן היה נרשם בה הדרך מעולם לעולם, כי יש דרך ונתיב, שעל-ידו יכולין לעלות מארץ לשמים (כי אי-אפשר לעלות לשמים, מחמת שאין יודעין הדרך, ושם היה נרשם הדרך לעלות לשמים), והיה נרשם שם כל הדרכים שיש מעולם לעולם, כי אליהו עלה לשמים בדרך פלוני, והיה כתוב שם אותו הדרך, ומשה רבנו עלה לשמים בדרך אחר, והיה כתוב שם אותו הדרך גם-כן, וכן חנוך עלה לשמים בדרך אחר, והיה כתוב שם גם אותו הדרך. וכן מעולם לעולם הכל היה נרשם בשרטוטי היד הנ"ל. גם היה נרשם על היד כל דבר ודבר כפי מה שהיה בעת בריאת העולם, וכפי ההווה שלו, וכפי מה שיהיה אחר-כך, כגון סדום היה נרשם שם כפי מה שהיתה בעת ישובה, קודם שנהפכה, גם היה מצויר שם הפיכת סדום, כמו שהעיר נהפכת, וגם היה מצויר שם ציור של סדום, שיש לה אחר ההפיכה, כי היה נרשם על היד מה שהיה ומה שהווה ומה שיהיה. ושם, באותו היד, ראיתי, שאותו המדינה הנ"ל, שאתם אומרים עליהם, שהם כולם אלוקות עם כל האנשים הבאים אליהם לקבל עזר מהם כולם יהיו נכלין ואובדין.(כל זה השיב להם הבעל-תפילה).
ונפלא בעיניהם הדבר מאד, כי היו נכרים דברי אמת, כי זה ידוע, שעל הלאנד-קארט מצויר כל הדברים. והבינו שגם דבריו נראין דברי אמת, כי זה רואין, שאפשר לקבץ ולחבר שני שרטטין של היד, ויהיה מהם אות (על כן הבינו, שדברים אלו הנ"ל, אי-אפשר לבדות זאת מליבו ונפלא בעיניהם מאד). ושאלו אותו. היכן הוא המלך הנ"ל? אולי יגלה לנו דרך איך למצוא ממון? השיב להם: עדיין אתם רוצים ממון (בלשון תמה)? מממון לא תדברו כלל. שאלו אותו: אף-על-פי-כן, היכן הוא המלך הנ"ל? השיב להם: גם אני איני יודע מהמלך הנ"ל, ומעשה שהיה כך היה.
שהיה מלך ומלכה, והיה להם בת יחידה, והגיעה סמוך לפרקה, והושיבו יועצים ליעץ את מי ראוי להשיאה לו. וגם אני הייתי שם בין בעלי העצה, כי המלך היה אוהב אותי. והיתה עצתי שיתנו לה את הגיבור, באשר שהגיבור עשה לנו כמה טובות, שכבש כמה מדינות, על כן ראוי שיתנו לו את הבת-מלכה לאישה. והוטבה עצתי מאד, והסכימו כולם לזה. והיתה שמחה גדולה שם על שמצאו חתן להבת-מלכה. והשיאו אותה עם הגיבור, וילדה הבת-מלכה ולד. ואותו התינוק היה יפה-תואר מאד מאד שלא היה יופי של מין אנושי כלל, ושערותיו היו של זהב, והיה להם כל הגונים, ופניו היו כפני חמה, ועיניו היו אורות אחרים, והתינוק הזה נולד עם חכמה גמורה. כי ראו בו תכף (בשעת ההולדה), שהוא חכם גמור, שכשהיו מדברים בני-אדם, במקום שצריכין לשחוק היה שוחק, וכן כיוצא בזה, כי הכירו בו, שהוא חכם גדול, רק שעדיין אין לו התנועות של גדול, כגון דיבור וכיוצא.
והיה אצל המלך מליץ, דהיינו דברן בעל לשון ומליצה, שהיה יכול לדבר ולהמליץ דברי צחות נפלאים מאד, שירות ותשבחות להמלך. והמליץ היה גם מעצמו מליץ נאה, אך המלך הנ"ל הראה לו דרך איך יעלה לקבל כוח חכמת המליצה, ועל-ידי-זה היה מליץ נפלא מאד מאד.
גם היה להמלך חכם. והחכם היה גם-כן מעצמו חכם, אך המלך הראה לו דרך, איך יעלה ויקבל חכמה, ועל-ידי-זה היה חכם נפלא מאד, וכן הגיבור היה גיבור מעצמו. והמלך הראה לו דרך איך יעלה ויקבל גבורה, ועל-ידי זה היה גיבור נפלא ונורא מאד, כי יש חרב שהיא תולה באויר העולם, ויש להחרב הזאת שלושה כוחות: כשמגביהין את החרב, אזי בורחים ונסים כל שרי החילות, וממילא יש להם מפלה, כי כשנסים השרים, אין מי שינהג המלחמה, ואזי אין תקומה במלחמה, אך אף-על-פי-כן אפשר שיתקרבו הנשארים למלחמה. ויש להחרב הנ"ל, שני פיות, ויש להם שני כוחות, שעל-ידי חוד אחד נופלים כולם, ועל-ידי חוד השני מגיע להם החולי, (שקורין דאר), דהיינו שבשרם נכחש ונמס, כידוע חולי זה, רחמנא ליצלן, היינו שרק על-ידי התנועה שעושין באותו החרב במקום שהיא, על-ידי-זה מגיע להשונאים כנ"ל, דהיינו על-ידי כל חוד וחוד הכוח שיש לה. והמלך הראה להגיבור הדרך שיש להחרב הנ"ל, ומשם קיבל גבורתו הגדולה. וגם אני, הראה לי המלך הדרך לעניין שלי, וקיבלתי משם מה שאני צריך.
וכן היה להמלך אוהב נאמן שהיה אוהב, את עצמו עם המלך באהבה נפלאה ונוראה מאד מאד, עד שלא היה אפשר להם כלל שלא יראו זה את זה איזה שעה. אך אף-על-פי-כן יש שעות, שצריכין להתפרד קצת. והיו להם צורות, שהיו מצוירין צורת שניהם, והיו משעשעין עצמן באלו הצורות בעת שנפרדו אחד מחברו. והצורות האלו היו מצוירין איך המלך עם האוהב נאמן אוהבים עצמן ומחבקים ומנשקים עצמן באהבה גדולה. והיה סגולה לאלו הצורות, שמי שהיה מסתכל באלו הצורות היה מגיע לו אהבה גדולה מאד (היינו שמידת האהבה באה למי שהיה מסתכל באלו הצורות). וגם האוהב נאמן קיבל האהבה מן המקום שהראה לו המלך. והגיע העת שהלכו כל הנ"ל, כל אחד ואחד למקומו לקבל משם כוחו, דהיינו המליץ והגיבור וכל אנשי המלך הנ"ל, כל אחד ואחד עלה למקומו הנ"ל לחדש שם כוחו.
ויהי היום, והיה רוח סערה גדולה בעולם. והרוח סערה הזה בלבל את כל העולם כולו, והפך מים ליבשה, ומיבשה לים. וממדבר ישוב, ומישוב מדבר והפך את כל העולם כולו. ובא הרוח סערה הזה לתוך בית המלך ולא עשה שם שום הזק, רק שנכנס הרוח סערה וחטף את הולד של הבת מלכה הנ"ל. ובתוך הרעש, (שקורין אומפיט), תכף כשחטף את התינוק היקר הנ"ל, רדפה הבת מלכה אחריו. וכן המלכה וכן המלך, עד שנתפזרו כולם, ולא נודע מקומם אים ואנחנו כולנו לא היינו בכל זה, כי היינו עולים כל אחד ואחד למקומו לחדש כוחו כנ"ל, וכשחזרנו ובאנו לא מצאנו אותם כולם, כנ"ל, וגם היד הנ"ל נאבדה אז, ומאז נתפזרנו כולנו, ומאז אין יכולים עוד לעלות כל אחד ואחד למקומו לחדש כוחו, כי אחר שנהפך ונתבלבל העולם כולו ונחלפו כל מקומות העולם מים ליבשה וכו', כנ"ל בודאי אי-אפשר עתה לעלות בדרכים הראשונים, כי עתה צריכים דרכים אחרים לפי חילוף ושינוי המקומות, ועל כן לא היינו יכולים עוד לחזור ולעלות כל אחד ואחד למקומו לחדש כוחו הנ"ל, אך הרשימה שנשאר אצל כל אחד ואחד היא גם-כן גדולה מאד, ואם הגיבור הזה הוא הגיבור של המלך הנ"ל, הוא בודאי גיבור גדול מאד (כל זה השיב הבעל-תפילה להאנשים הנ"ל). והם שמעו דבריו, ותמהו מאד, והחזיקו את הבעל-תפילה, ולא הניחו אותו לילך מאיתם (כי אולי הגיבור שבא עליהם הוא הגיבור הנ"ל, שיש להבעל-תפילה הכרות עימו).
והגיבור הנ"ל היה הולך ומתקרב ושולח בכל פעם שלוחיו, עד שנתקרב ובא אליהם, ועמד חוץ לעיר ושלח להם שלוחיו. ונתיראו מאד, וביקשו מהבעל-תפילה הנ"ל, שיתן להם עצה. ואמר הבעל-תפילה, שצריכין לחקור הדרך וההנהגה של אותו הגיבור כדי שיכיר על-ידי-זה אם הוא אותו הגיבור (דהיינו הגיבור של המלך הנ"ל). והלך הבעל-תפילה, ויצא אל הגיבור הנ"ל, ובא אל המחנה של הגיבור, והתחיל לדבר עם גיבור אחד מגיבוריו של הגיבור, (היינו עם אחד מהשומרים כדי לחקור אם הוא אותו הגיבור הנ"ל) ושאל אותו הבעל-תפילה: מה מעשיכם ואיך נתחברתם עם הגיבור הזה? השיב לו. (היינו אחד מהגיבורים הנ"ל השיב להבעל-תפילה) מעשה שהיה, כך היה.
היות שנמצא כתוב בספרי דברי-הימים שלהם (שקורין קראויניקיש), איך שהיה רוח סערה גדולה בעולם, והרוח סערה הפך את כל העולם כולו, שהפך מים ליבשה ומיבשה לים, וממדבר ישוב וכו', ובלבל את כל העולם כולו, ואחר הרעש והבלבול שנתבלבלו כל העולם, יישבו עצמן בני העולם לעשות להם מלך. וחקרו מי ראוי לעשותו מלך עליהם, וחקרו ואמרו. באשר שעיקר הוא התכלית, על כן מי שהוא משתדל ביותר בהתכלית, הוא ראוי להיות מלך. והתחילו לחקור מהו התכלית, והיה ביניהם כיתות כיתות.
כת אחת אמרו, שעיקר התכלית הוא כבוד, כי אנו רואים שהכבוד הוא העיקר אצל העולם, כי כשאין נותנין לאדם כבודו, דהיינו שמדברים לו איזה דיבור כנגד כבודו, יש לו שפיכות דמים, כי העיקר הוא הכבוד אצל כל העולם, ואפילו לאחר מיתה מקפידים ליתן להמת כבודו, לקברו בכבוד וכיוצא. (ואומרים לו, שכל מה שעושין הכל עושין לך בשביל כבודך) אף-על-פי שאחר מיתה אין שייך ממון ושום תאוה אצל המת, אף-על-פי-כן על כבוד המת מקפידים. נמצא שהכבוד הוא העיקר התכלית. וכיוצא בסברות כאלו. (של מבוכה ושטות. וכן כל הכיתות המבוארים למטה, כולם היו להם סברות הרבה לדעתם הנבוכה והסכלה. וקצתם מבוארים למטה, אך רבנו ז"ל לא רצה לבאר כל הסברות הנבוכות שיש באלו הדעות, כי יש בזה סברות נבוכות כל-כך, עד שאפשר חס ושלום לטעות באמת באלו הסברות של שקר, רחמנא ליצלן). עד שנסכם אצלם, שעיקר התכלית הוא כבוד. על-כן צריכין לבקש איש מכובד, וגם שיהיה רודף אחר הכבוד, היינו שיהיה רודף אחר הכבוד וישיג את הכבוד (שזהו איש מכובד, שיש לו כבוד), כי מאחר שהוא איש מכובד, שיש לו כבוד, והוא רודף אחר כבוד, ומסייע את הטבע שהיא רוצה בכבוד כנ"ל, נמצא שזה האיש משתדל אחר התכלית ומשיגו, כי התכלית הוא כבוד (כל זה היה דעתם הסכלה והנבוכה), כנ"ל, על כן זה האיש ראוי להיות מלך. והלכו לבקש איש כזה, והלכו ומצאו שהיו נושאים את "בעטליר" [קבצן] זקן אחד, והלכו אחריו לערך חמישה מאות אנשים, כולם "ציגיינירס" [צוענים], וגם הוא היה "ציגייניר". והבעטליר הזה היה עיור ועקום ואילם, והאנשים הנ"ל הלכו אחריו, כי כולם היו אנשי המשפחה שלו, כי היו לו אחיות ואחים וזרע מרעים שלו, עד שנעשה מהם קיבוץ הנ"ל, שהלכו אחריו ונשאו אותו. והוא הקפיד מאד על כבודו, כי היה כעסן גדול וכועס בכל פעם עליהם בקפידות גדולות, וציוה בכל פעם שינשאו אותו אנשים אחרים וכעס בכל פעם עליהם. נמצא שזה הבעטליר הזקן הוא איש מכובד גדול, שיש לו כבוד כזה. וגם רודף אחר הכבוד, כי הוא מקפיד כל-כך על כבודו כנ"ל. על כן הוטב בעיני הכת הזאת הבעטליר הזה וקיבלו אותו למלך. ולהיות גם ארץ גורמת, כי יש ארץ שגורמת ומסוגלת לכבוד, וכן יש ארץ גורמת למידה אחרת, על-כן אלו הכת (שחקרו לעצמם שעיקר התכלית הוא כבוד) ביקשו ארץ גורמת לכבוד, ומצאו מדינה שמסוגלת לזה וישבו שם.
כת אחרת אמרו, שאין הכבוד עיקר התכלית, וחקרו שעיקר התכלית הוא רציחה. כי אנו רואים שכל הדברים נכלים ונפסדים, וכל מה שיש בעולם, עשבים וצמחים ובני-אדם וכל מה שיש בעולם, הכל צריך לבוא לכליון והפסד, נמצא שתכלית הכל הוא הכליון וההפסד, על-כן הרוצח, שהוא הורג ומכלה בנ- אדם, נמצא שהוא מרבה להביא את העולם אל התכלית, על כן נסכם ביניהם שהתכלית הוא רציחה. וביקשו איזה איש שיהיה רוצח וכעסן ובעל קנאה ביותר, כי איש כזה הוא קרוב יותר אל התכלית (לפי דעתם הנבוכה), והוא ראוי להיות מלך. והלכו לבקש, ושמעו קול צעקה. ושאלו: מהו קול הצעקה הזאת. והשיבו להם, שקול הצעקה היא, היות שאחד שחט את אביו ואת אימו. ענו ואמרו: וכי יש רוצח אביר-לב וכעסן יותר מזה שיהרוג את אביו ואת אימו, האיש הזה השיג את התכלית. והוטב בעיניהם, וקיבלו אותו עליהם למלך. וביקשו להם ארץ גורמת לרציחה, ובחרו להם במקום הרים וגבעות שהוא מקום הרוצחים, והלכו לשם וישבו שם עם מלכם.
כת אחרת אמרו, שראוי למלוך מי שיש לו שפע מזונות הרבה, ואינו ניזון ממזונות של שאר בני-אדם, רק ממזונות דקים (כגון חלב, כדי שלא יתגשם שיכלו), ואיש כזה ראוי למלוך. אך לא מצאו תכף איש כזה שלא יהיה ניזון ממזונות של שאר בני-אדם, ובחרו להם לפי שעה איש עשיר שיש לו שפע מזונות הרבה, עד אשר ימצאו איש כרצונם, דהיינו שלא יהיה ניזון וכו' כנ"ל, ולפי שעה עשו את העשיר למלך, עד אשר ימצאו איש כנ"ל, אז ירד העשיר מן המלוכה. ויקבלו את אותו האיש למלך. ובחרו להם ארץ גורמת לזה, והלכו וישבו שם.
כת אחרת אמרו, שיפת-תואר ראויה למלוך, כי עיקר התכלית שיהיה העולם מיושב, כי לזה נברא העולם, ומאחר שהיפת-תואר מעוררת תאוה זו לישוב העולם, נמצא שהיא מביאה אל התכלית, על-כן יפת-תואר ראויה למלוך. ובחרו להם יפת-תואר ומלכה עליהם, וביקשו להם ארץ גורמת לזה, והלכו וישבו שם.
כת אחרת אמרו, שעיקר התכלית הוא הדיבור, כי מותר האדם מן הבהמה הוא הדיבור, ומאחר שזה עיקר היתרון שיש לאדם, על כן זהו עיקר התכלית. על-כן ביקשו להם איש דברן, שיהיה בעל-לשון, שידע כמה לשונות וירבה לדבר תמיד, כי איש כזה הוא אצל התכלית. והלכו ומצאו איש צרפתי משוגע, שהיה הולך ומדבר לעצמו. ושאלוהו אם יודע לשונות, והיה יודע כמה לשונות. ואיש כזה בודאי השיג התכלית (לפי דעתם הנבוכה), מאחר שהוא בעל-לשון, שיודע כמה לשונות, ומדבר הרבה מאד, כי הוא מדבר אפילו לעצמו. על כן הוטב בעיניהם איש הזה וקיבלו אותו למלך. ובחרו להם ארץ גורמת לעניין שלהם, והלכו וישבו שם עם מלכם. ובודאי הנהיג אותם בדרך הישר.
כת אחרת אמרו, שעיקר התכלית הוא שמחה. כי כשנולד בן שמחים, כשיש חתונה שמחים, כשכובשים איזה מדינה שמחים, נמצא שתכלית הכל הוא שמחה. על כן ביקשו איש שיהיה שמח תמיד, נמצא שהוא אצל התכלית, והוא יהיה מלך עליהם. והלכו ומצאו שהיה הולך ערל אחד בכותונת בזוי כדרכו, ונשא פלעשיל [בקבוק] יין שרף, והלכו אחריו כמה ערלים. וזה הערל היה שמח מאד (כי היה שיכור מאד). וראו שזה הערל הוא שמח מאד ואין לו שום דאגה, על-כן הוטב בעיניהם הערל הזה, כי השיג את התכלית שהוא שמחה, וקיבלו אותו למלך עליהם, ובודאי הנהיג אותם בדרך הישר. ובחרו להם ארץ גורמת לענין שלהם, דהיינו מקום כרמים וכיוצא, שיהיו עושין יין, ומהחרצנים יהיו עושין יין-שרף, ולא ילך שום דבר לאיבוד, כי זהו עיקר התכלית אצלם לשתות ולהשתכר ולהיות שמח תמיד, אף-על-פי שאין שום שייכות ועניין לשמחתם, כי אין להם כלל על מה לשמוח, אף-על-פי-כן זה היה עיקר התכלית אצלם להיות שמח תמיד על לא דבר. ובחרו להם ארץ גורמת כנ"ל והלכו וישבו שם.
כת אחרת אמרו, שעיקר הוא חכמה. וביקשו להם חכם גדול ועשו אותו מלך עליהם, וביקשו להם ארץ גורמת לחכמה והלכו וישבו שם.
כת אחרת אמרו, שעיקר התכלית הוא להשגיח על עצמו באכילה ושתיה, (שקורין פילווין), לגדל האיברים. וביקשו בעל איברים, שיש לו איברים גדולים ומשגיח לגדל האיברים כנ"ל, כי מאחר שיש לו איברים גדולים יש לו חלק יותר בעולם (כי הוא תופס מקום יותר בעולם), והוא סמוך יותר אל התכלית, כי זהו התכלית לגדל האיברים, על-כן איש כזה ראוי למלוך. והלכו ומצאו איש ארוך, (שקורין וויינגיר), והוטב בעיניהם, כי הוא בעל איברים וסמוך אל התכלית, וקיבלו אותו למלך. וביקשו להם ארץ גורמת לזה, והלכו וישבו שם.
והיתה כת אחרת שאמרו, שאין כל זה תכלית, רק עיקר התכלית הוא רק לעסוק בתפילה להשם יתברך ולהיות עניו ושפל ברך וכו'. וביקשו להם בעל-תפילה אחד ועשו אותו למלך עליהם. (והמעיין מאליו יבין, שכל הכיתות הנ"ל כולם טעו מאד במבוכות גדולות מאד, רק זאת הכת האחרונה כיוונו האמת, אשרי להם). כל זה סיפר אחד מהגיבורים הנ"ל להבעל-תפילה.
וסיפר לו שהם (דהיינו אלו הגיבורים שנתחברו עם הגיבור הנ"ל) הם מן הכת של בעלי האיברים, שקיבלו עליהם למלך בעל איברים כנ"ל. ויהי היום, והלכו מחנה אחת מהם עם העגלות שהולכין אחרי המחנה, (שקורין איבאז), שמוליכין אחריהם מאכל ומשתה וכיוצא. ואלו הבעלי איברים היתה בודאי אימתן מוטלת על הבריות, כי היו אנשים גדולים וגיבורים, ובודאי מי שפגע בהם נטה מהם מן הדרך. ויהי כאשר הלכו המחנה הנ"ל, בא כנגדם גיבור אחד (והוא הגיבור הנ"ל, שהולך עתה עמהם כנ"ל), והגיבור הזה כשבא כנגד המחנה לא נטה מן הדרך, ונכנס בתוך המחנה ופיזר אותם לכאן ולכאן, ונתיראו אנשי המחנה מלפניו. והוא נכנס לתוך העגלות הנ"ל שהולכין אחרי המחנה ואכל כל מה שהיה שם. ונפלא הדבר בעיניהם מאד מאד (על גודל גבורתו, שלא היה מתירא מן המחנה כלל, ונכנס בתוכם ואכל כל מה שהיה על העגלות כנ"ל). ותכף ומיד נפלו לפניו ואמרו לו: יחי המלך. כי ידעו שגיבור כזה בודאי ראוי למלוך, לפי דעתם שעיקר התכלית הוא מי שהוא בעל איברים כנ"ל, ובודאי ימחול לו המלך את המלוכה, מאחר שנמצא גיבור בעל איברים כזה, כי לו ראוי המלוכה. וכן הוה, שנתקבל (זה הגיבור הנ"ל שבא כנגדם) למלך על הכת הזאת (שנחקר אצלם שעיקר הוא בעל איברים כנ"ל). והוא הוא הגיבור שאנו הולכין עתה עימו לכבוש העולם. והוא אומר (היינו זה הגיבור שנעשה עתה מלך עליהם), שיש לו בזה כוונה אחרת במה שהוא הולך לכבוש את העולם, כי אין כוונתו כלל לזה שיהיה העולם כבוש תחתיו, רק שיש לו כוונה אחרת בזה (כל זה הם דברי אחד מהגיבורים, שסיפר כל זה להבעל-תפילה, ששאל לו איך נתחברו עם הגיבור כנ"ל, השיב לו כל זה).
שאל לו הבעל-תפילה: ומה עניין גבורתו של זה הגיבור הנ"ל, שהוא המלך שלכם. השיב לו: היות שמדינה אחת לא רצו להכניע עצמן תחתיו, ולקח הגיבור הזה החרב שיש לו, והחרב שלו יש לה ג' כוחות: כשמגביהין אותה בורחין כל שרי החיילים וכו' (היינו שלושה כוחות המבוארים למעלה). כששמע זאת הבעל-תפילה, הבין שזהו בודאי הגיבור של המלך הנ"ל. וביקש הבעל-תפילה, אם אפשר שיתראה פנים עם זה הגיבור שהוא המלך שלהם. השיבו לו, שיודיעו הדבר להגיבור וישאלו אותו אם יתן רשות, (שקורין מעלדיווין), והלכו ושאלו אותו, ונתן רשות שיבוא אליו. כשבא הבעל-תפילה אל הגיבור, הכירו זה את זה, והיה ביניהם שמחות גדולות מאד מאד על שזכו להתועד יחד. והיה ביניהם שמחות ובכיות, כי זכרו את המלך ואנשיו ובכו על זה, על כן היה ביניהם שמחות ובכיות.
ודיברו יחד הבעל-תפילה עם הגיבור איך נתגלגלו ובאו לכאן. וסיפר הגיבור להבעל-תפילה, שמאז שהיה הרוח סערה הנ"ל, שאז נתפזרו כולם כנ"ל, אז, כשחזר ממקום שעלה לשם לחדש כוחו כנ"ל, כשחזר ולא מצא את המלך עם כל האנשים שלו הנ"ל, אז הלך באשר הלך, ועבר על כל האנשים הנ"ל, היינו שהבין שהיה במקום כולם, היינו שעבר באיזה מקום, והבין ששם הוא בודאי המלך, אך לא היה יכול לבקשו ולמצאו; וכן עבר במקום אחר, שהבין ששם היא המלכה, אך לא היה יכול לבקשה ולמצאה. וכן עבר על כל האנשים הנ"ל, אך אותך לא עברתי (היינו שהגיבור לא עבר על מקום שהיה שם הבעל-תפילה). ענה ואמר הבעל-תפילה: אני עברתי על מקום כולם וגם על מקום שלך (היינו שהבעל-תפילה עבר גם על מקום הגיבור), כי הייתי עובר במקום אחד וראיתי שעומד כתר המלך, והבנתי שכאן יש בודאי המלך, אך לא הייתי יכול לבקשו ולמצאו. וכן הלכתי יותר ועברתי על ים של דם, והבנתי שזה הים נעשה בודאי מהדמעות של המלכה, שהיא בוכה על כל הנ"ל, ובודאי המלכה היא כאן, אך לא היה אפשר לבקשה ולמצאה. וכן עברתי על ים של חלב, והבנתי שזה הים נעשה בודאי מהחלב של הבת-מלכה, שנאבד בנה כנ"ל, והיה דוחק אותה ריבוי החלב, ומזה נעשה הים הזה של חלב; ובודאי בכאן היא הבת-מלכה, אך לא היה אפשר לבקשה ולמצאה. וכן עברתי יותר, וראיתי שהיו מונחים השערות של זהב של התינוק הנ"ל, ולא לקחתי מהם כלל; וידעתי שכאן הוא בודאי התינוק הנ"ל, אך לא היה אפשר לבקשו ולמצאו. וכן עברתי יותר, והייתי עובר על ים של יין, וידעתי שזה הים נעשה בודאי מהדיבורים של המליץ, שהוא עומד ומדבר תנחומין לפני המלך והמלכה, ואחר-כך הוא חוזר פניו ומדבר תנחומין להבת-מלכה, ומאלו הדיבורים נעשה הים של יין (כמו שכתוב שיר-השירים ז): "וחכך כיין הטוב"); אך לא הייתי יכול למצאו. וכן עברתי יותר, וראיתי שעומד אבן שחקוק עליו תמונת היד הנ"ל עם שרטוטין, והבנתי שכאן הוא בודאי החכם (של המלך הנ"ל), והוא חקק לו תמונת היד על האבן, אך לא היה אפשר למצאו. וכן עברתי יותר, וראיתי שעומד מסודר על הר אחד השולחנות של זהב וה"קרידענצין [חפצים יקרי ערך] ושאר אוצרות המלך, והבנתי שכאן הוא בודאי הממונה על האוצרות (של המלך הנ"ל), אך לא היה אפשר למצאו. השיב הגיבור: גם אני עברתי על כל המקומות הללו, ואני לקחתי מן השערות של זהב של התינוק הנ"ל, כי לקחתי שבעה שערות שיש להם כל מיני גונין, והם יקרים אצלי מאד. והייתי יושב במקום שישבתי, והייתי מחייה עצמי במה שאפשר, בעשבים וכיוצא, עד שלא היה לי שום דבר להחיות עצמי, והלכתי באשר אלך. וכאשר הלכתי ממקומי הנ"ל, שכחתי את הקשת שלי שם. השיב הבעל-תפילה: אני ראיתי את הקשת הזה, וידעתי שבודאי הוא קשת שלך, אך לא הייתי יכול למצוא אותך. וסיפר יותר הגיבור להבעל-תפילה, שכשהלך משם, הייתי הולך ובא עד שפגעתי בהמחנה הנ"ל ונכנסתי לתוכם, כי הייתי רעב מאד, והייתי רוצה לאכול, ותכף כשנכנסתי לתוכם קיבלו אותי למלך עליהם כנ"ל. ועתה אני הולך לכבוש העולם, וכוונתי, אולי אוכל למצוא את המלך עם האנשים שלו הנ"ל.
ודיבר הבעל-תפילה עם הגיבור: מה עושים עם האנשים הללו, דהיינו בני המדינה הנ"ל שנפלו בתאות ממון כל-כך, עד שבאו לשטותים כאלו, שבעלי הממון הם אלוקות אצלם, ושאר ענייני שטות שיש לבני מדינה זאת. ענה ואמר הגיבור להבעל-תפילה, ששמע מהמלך, שמכל התאוות אפשר להוציא את מי שנפל לתוכם, אך מי שנופל לתאוה זו של ממון, אי אפשר בשום אופן להוציאו משם, ובודאי לא תפעל כלל אצלם, כי אי אפשר להוציאם מזה כלל. רק ששמע מהמלך, שעל-ידי הדרך שיש להחרב הנ"ל שמשם קיבל גבורתו כנ"ל, על-ידי-זה יכולים להוציא מתאוה הזאת של ממון את מי שנפל ונשקע בתוכה. וישבו יחד איזה זמן הגיבור עם הבעל-תפילה, ועל עניין הנ"ל של בני המדינה הנ"ל, שביקשו מהבעל-תפילה שיצא אל הגיבור בשבילם כנ"ל, הרחיבו הזמן, היינו שהבעל-תפילה פעל אצל הגיבור להרחיב להם הזמן לבני המדינה, ונתן להם ארכא איזה זמן. ומסרו סימנים זה לזה, היינו הגיבור והבעל-תפילה מסרו סימנים זה לזה, כדי שיוכלו לידע אחד מחברו, והלך לו הבעל-תפילה לדרכו.
ובדרך הילוכו של הבעל-תפילה ראה שהולכים אנשים ומתפללים, ונושאים חיבורים של תפילות. ונתירא מהם, וגם הם נתיראו ממנו. ועמד להתפלל, וגם הם התפללו. אחר-כך שאל אותם: מי אתם. השיבו לו, שבעת שהיה רוח-סערה הנ"ל, שאז נפרדו בני העולם למיניהם, אלה בחרו בזה ואלו בזה (ככל המבואר למעלה חילוקי הכיתות הנ"ל), אז אנחנו בחרנו לנו לעסוק בתפילה תמיד להשם יתברך, וביקשנו ומצאנו בעל-תפילה אחד ועשינו אותו למלך. כששמע זאת הבעל-תפילה, הוטב הדבר בעיניו מאד, כי בזה הוא חפץ. והתחיל לדבר עמהם, וגילה להם סדר תפילותיו וחיבוריו וענייניו. כששמעו דבריו, נפתחו עיניהם, וראו גודל מעלתו של הבעל-תפילה הזה, ותכף עשו אותו למלך עליהם, כי המלך שלהם מחל לו המלוכה, מחמת שראו שהוא מופלג במעלה יתרה מאד מאד. ולמד עמהם הבעל-תפילה הזה והאיר עיניהם, ועשה אותם לצדיקים גמורים גדולים מאד. כי הם היו מתחילה גם-כן צדיקים (מאחר שעסקו רק בתפילה כנ"ל), אך זה הבעל-תפילה האיר עיניהם עד שנעשו צדיקים נוראים מאד. ושלח הבעל-תפילה אגרת להגיבור הנ"ל והודיעו איך שזכה ומצא אנשים כאלו ונעשה עליהם מלך.
ובני המדינה של ממון הנ"ל היו עוסקים יותר בענייניהם בעבודתם, ככל הנ"ל. והזמן שהגביל עמהם הגיבור הנ"ל היה ממשמש לבוא, ונתפחדו מאד. ועשו עבודתם הנ"ל, והקריבו קרבנות וקטורת ועסקו בתפילות שלהם שהיו מתפללים לאלקותם הנ"ל. ונסכם ביניהם, שהם מוכרחים (לקיים עצתם הראשונה, דהיינו) לשלוח אל המדינה שיש בה עשירות מופלג כנ"ל, אשר לפי דעתם היו כל בני אותה המדינה כולם אלוקות כנ"ל. והם יושיעו אותם בודאי כנ"ל, מאחר שכולם הם אלוקות כנ"ל. ושלחו שלוחים לשם.
ובדרך הילוכם (של השלוחים) לשם תעו והלכו, ומצאו אדם שהיה הולך עם מקל, שהמקל שלו היה עולה יותר מכל אלקותם, היינו שהמקל שלו היה עם אבנים טובות יקרים, אשר זה המקל היה שוה יותר מכל העשירות של כל אלקותם הנ"ל (היינו בין האלקות שבמדינתם ובין האלקות שהלכו אצלם, כי המקל היה שוה יותר מכל העשירות של כולם). גם היה הולך בכובע, (שקורין קאפיליש), שהיה קבוע בו אבנים טובות שהיה שוה הון רב, ותכף ומיד נפלו לפניו בכריעה והשתחויה, כי לפי דעתם היה האדם הזה אלוק על כל אלוקים שלהם, מאחר שיש לו עשירות מופלג כזה. (והאדם הזה שפגעו בו הוא היה הממונה על האוצרות של המלך הנ"ל). ואמר להם האדם הזה: זה הוא חידוש אצלכם (בלשון תמה), בואו עימי ואראה לכם עשירות. והוליך אותם אל ההר שהיה מסודר שם אוצר המלך, והראה אותם את האוצר. ותכף ומיד נפלו בכריעה והשתחויה, כי זהו אלוק על כל אלוקים, לפי דעתם (הסכלה והנבוכה, שהיה אצלם עיקר האמונה הממון והעשירות כנ"ל). אך קרבנות לא הקריבו שם (כי לפי דעתם הנ"ל שהוא אלוק על וכו', בודאי היו מקריבים את עצמן לאלוק כזה, אך וכו'), כי כשיצאו אלו השלוחים, הזהירו אותם שבדרך לא יהיו מקריבים קרבנות, כי חששו שאם ירצו בדרך להקריב קרבנות לא ישאר מהם כלום, כי אולי ימצאו איזה אוצר בדרך, אולי ילך אחד לבית-הכיסא וימצא שם אוצר (והוא אצלו אלוק כנ"ל), ויתחילו להקריב את עצמן אליו, ולא ישאר מהם אחד, על-כן הזהירו את השלוחים (היינו בני המדינה הזהירו את השלוחים) שבדרך לא יקריבו קרבנות כלל, על-כן לא הקריבו אלו השלוחים קרבנות לזה הממונה הנ"ל. אבל זה היה ברור אצלם, שהוא אלוק על כל אלוקים, מאחר שיש לו עשירות עצום ורב כזה.
ונתישבו אלו השלוחים: למה להם לילך אל האלוקות הנ"ל, דהיינו אל המדינה שהיו עשירים מופלגים מאד, שהם אצלם כולם אלקות כנ"ל, כי הלוא אצל זה האיש בודאי יוכלו לקבל ישועה, כי הלא זה האיש הוא אלוק גדול על כולם (לפי דעתם הרעה הנ"ל), מאחר שיש לו עשירות עצום ומופלג כזה (כפלי כפליים יותר מכולם), על-כן ביקשו מזה האיש שילך עימם למדינתם, ונתרצה להם והלך עימם. ובא למדינתם. והיה אצל בני המדינה שמחה גדולה שמצאו אלוק כזה, כי היו בטוחים שעל-ידו יהיה להם תשועה בודאי, מאחר שהוא אלוק כזה (לפי דעתם), כי יש לו עשירות עצום כזה. וציוה זה האיש (שהוא הממונה של המלך הנ"ל, שקיבלו אותו בני המדינה הזאת לאלוק), שקודם שיהיה סדר מתוקן ונכון במדינה לא יקריבו קרבנות כלל. (כי באמת זה הממונה של המלך היה צדיק גדול, כי היה מאנשי המלך הנ"ל שהיו כולם צדיקים גדולים מאד, ובודאי היה ממאס מאד בכל המנהגים הרעים והשטותים של אותה המדינה. אך עדיין לא היה יכול להשיב אותם מדרכם הרעה, אך ציוה לעת עתה שעל-כל-פנים לא יקריבו קרבנות).
והתחילו בני המדינה לבקש מאיתו אודות הגיבור הנ"ל שעמד עליהם. וגם הממונה ענה: אפשר הוא זה הגיבור (הידוע לו). והלך זה הממונה ויצא אל הגיבור, וביקש מאנשיו של הגיבור, אם אפשר להתראות פנים עימו. ואמרו שיודיעו לו וישאלו אותו. והלכו ושאלו אותו, ונתן רשות, ונכנס הממונה אל הגיבור. והכירו זה את זה, והיה ביניהם שמחות גדולות ובכיות כנ"ל. ואמר הגיבור להממונה: תדע, שגם הבעל-תפילה הכשר שלנו ראיתיו גם-כן, וכבר נעשה מלך (וסיפרו זה לזה איך נתגלגלו ובאו לכאן). וסיפר הממונה להגיבור, שהוא עבר על מקום המלך ועל מקום כל האנשים הנ"ל, אך על שניהם לא עבר, היינו על מקום הבעל-תפילה והגיבור, על (מקום) אותם שניהם לא עבר. ודיברו יחד הממונה עם הגיבור אודות המדינה הנ"ל, על שנתעו ונבוכו כל-כך עד שבאו לשטותים כאלו. השיב הגיבור להממונה תשובה הנ"ל שהשיב להבעל-תפילה כנ"ל, היינו ששמע מהמלך, שמי שנשקע בתאוה זו של ממון, אי אפשר לו בשום אופן לשוב ולצאת משם כי אם על-ידי הדרך שיש להחרב הנ"ל (שמשם מקבל הגיבור כוח גבורתו), על-ידי-זה יכולים להוציאם מזה. והרחיבו הזמן עוד יותר, היינו שהממונה דיבר עם הגיבור להרחיב הזמן עם בני המדינה הנ"ל עוד יותר. ונתן להם הגיבור עוד ארכא וזמן. אחר-כך מסרו סימנים זה לזה, הממונה והגיבור.
והלך הממונה מן הגיבור וחזר הממונה אל המדינה הנ"ל. (וגם הממונה הזה בודאי הוכיח אותם על דרכם הרעה, שנתעו ונבוכו כל-כך בתאות ממון, אך לא הועיל להם כלל, כי כבר נשקעו בזה מאד מאד כנ"ל. רק מחמת שכבר הוכיחו אותם הרבה, הבעל-תפילה וגם הממונה, בלבלו אותם, והיו אומרים: אדרבא, הוציאו נא אותנו מטעותנו. אף-על-פי שהם היו אוחזים בדעתם בחזקה ולא היו רוצים כלל לשוב מטעותם הרעה, אך היו אומרים למוכיחיהם הנ"ל: אדרבא, אם הוא כדעתכם, שאנחנו בטעות ובמבוכה גדולה, אם-כן הוציאו נא אותנו מטעותנו). ונתן להם עצה (היינו הממונה נתן עצה לבני המדינה הנ"ל): באשר שהוא יודע הכוח של זה הגיבו,ר מהיכן הוא מקבל כוח גבורתו; וסיפר להם עניין החרב הנ"ל שמשם מקבל הגיבור כוח גבורתו, בכן נלך אני ואתם אל מקום החרב, ועל-ידי-זה תוכלו להתגבר כנגדו. וכוונת הממונה היה, שכשיבואו לשם יוכלו לשוב ולצאת על-ידי-זה מטעותם כנ"ל (כי על-ידי אותו הדרך שיש להחרב הזאת, על-ידי-זה יכולים להוציא מתאות ממון כנ"ל). וקיבלו דבריו (היינו בני המדינה קיבלו עצת הממונה לילך עימו אל החרב הנ"ל). והלך הממונה. ובני המדינה שלחו עימו את גדולי המדינה, שהם אצלם אלקות (ובודאי היו הולכים עם תכשיטי כסף וזהב שהיו תלויים עליהם, כי זה היה העיקר אצלם) והלכו יחד.
והודיע הממונה הדבר הזה להגיבור: באשר שהוא הולך עימם לבקש מקום החרב, וכוונתו, אולי יזכה בדרך הילוכו למצוא את המלך ואנשיו. ענה ואמר הגיבור: גם אני אלך עימך. ושינה הגיבור עצמו, כדי שלא יבינו אלו האנשים שהלכו עם הממונה, שזהו הגיבור הנ"ל, על-כן שינה עצמו, והלך גם-כן עם הממונה. ונתיישבו, שיודיעו הדבר להבעל-תפילה. והודיעו לו. ואמר הבעל-תפילה שגם הוא ילך עימם, והלך אליהם הבעל-תפילה. וציוה הבעל-תפילה לאנשים שלו שיתפללו על זה שיצליח השם דרכם, שיזכו למצוא המלך עם אנשיו הנ"ל, כי תמיד היה הבעל-תפילה מתפלל על זה, והיה מצוה לאנשיו והיה מתקן להם תפילות שיתפללו על זה, ועתה הזהיר אותם ביותר, כשהלך אל הממונה והגיבור לילך עימם לבקש את המלך ואנשיו כנ"ל, שיתפללו על זה תמיד לזכות למצוא אותם. ובא הבעל-תפילה אל הממונה והגיבור הנ"ל, ובודאי היה ביניהם שמחה גדולה, שמחות ובכיות כנ"ל, והלכו שלשתן יחד, דהיינו הממונה והגיבור והבעל-תפילה והאלקות הנ"ל, דהיינו העשירים גדולי המדינה הנ"ל (שהם נקראים שם במדינתם אלוקים כנ"ל), הלכו עמהם.
ויתהלכו באשר יתהלכו, ובאו למדינה אחת. והיו שם שומרים סביב המדינה. ושאלו את השומרים על עסקי המדינה, ומי המלך שלכם. השיבו השומרים, שבעת שהיה הרוח סערה הנ"ל, שאז נפרדו בני העולם למיניהם, כנ"ל, אז בחרו להם בני המדינה שלהם, שעיקר הוא החכמה, וקיבלו עליהם חכם גדול למלך, וזה מקרוב מצאו חכם גדול, מופלג בחכמה מאד מאד, ומחל לו המלך את המלוכה, וקיבלו אותו למלך, כי אצלם היה העיקר החכמה, ומאחר שמצאו חכם מופלג כזה, על כן קיבלו אותו למלך. ואמרו אלו השלושה הנ"ל (היינו הממונה והגיבור והבעל-תפילה), שנראין הדברים, שזהו החכם שלנו (דהיינו החכם של המלך הנ"ל), וביקשו אם אפשר להתראות פנים עימו; והשיבו להם, שיודיעו לו וישאלו אותו. והלכו ושאלו, ונתן להם רשות. ובאו (אלו השלושה) אל החכם, שהוא המלך של אותה המדינה, והכירו זה את זה, כי החכם הזה היה החכם של המלך הנ"ל, ובודאי היה שם שמחה גדולה, שמחות ובכיות, כנ"ל, כי בכו איך זוכים למצוא את המלך עם כל הנ"ל, ושאלו את החכם, אם אינו יודע מן היד של המלך, והשיב להם, שהיד הוא אצלו, אך מעת שנתפזרו על ידי הרוח סערה כנ"ל, שאז נעלם מהם המלך וכו' כנ"ל, מאז הוא אינו רוצה להסתכל כלל בתוך היד, כי היא שייכה רק אל המלך, רק שחקק תבנית היד על אבן, כדי שישתמש בזה קצת לצורך עניינו, אבל בהיד אינו מסתכל כלל. ודיברו עם החכם איך נתגלגל ובא לכאן, וסיפר להם, שמעת שהיה הרוח סערה הנ"ל, הלך באשר הלך, (ובדרך הילוכו עבר על כולם, רק על אלו השלושה היינו הבעל-תפילה והגיבור והממונה לא עבר), עד שמצאו אותו בני-המדינה אלו וקיבלו אותו למלך כנ"ל, ולעת עתה הוא צריך להנהיג אותם לפי דרכם, כפי דרך חכמתם, עד אשר ברבות הזמן ישיב אותם אל האמת.
ודיברו עם החכם אודות בני המדינה הנ"ל, שנתעו ונבוכו כל-כך בשטות ועבודה זרה של ממון כנ"ל. ואמרו: אלמלא לא נתבדרנו ונתפזרנו כי אם בשביל אותה המדינה להחזיר אותה למוטב, היה די לנו בזה, כי נתטפשו ונתעו כל-כך, כי באמת כל הכיתות הנ"ל כולם נתעו ונבוכו, וצריכים לתקנם; להשיבם משטותם, ולהחזירם אל התכלית האמיתי, כי אפילו הכת שבחרו להם חכמה לתכלית, גם הם לא השיגו התכלית האמיתי, וצריכין תיקון ותשובה. כי בחרו בחכמות חיצוניות ואפיקורסית. אך מכל הטעותים הנזכרים לעיל הוא בנקל יותר להשיבם מטעותם ולהחזירם אל האמת, אבל אלו נתעו בעבודה זרה של ממון ונשקעו בה כל-כך ככל הנ"ל, עד שאי-אפשר להשיבם מזה, כנ"ל. (וגם החכם השיב להם, ששמע גם-כן מהמלך, שמכל התאוות אפשר להוציא אבל מתאוה זו של ממון אי-אפשר להוציא את מי שנפל לתוכה, כי אם על ידי הדרך שיש להחרב הנ"ל). ונתרצה החכם גם-כן לילך עמהם, והלכו ארבעתן יחד. וגם אלו האלוקות השוטים הנ"ל הלכו עמהם גם-כן כנ"ל.
והלכו ובאו למדינה אחת, ושאלו גם-כן את השומרים על עניין המדינה, ומי המלך שלהם, השיבו, שמעת שהיה הרוח סערה הנ"ל, אז בחרו להם בני מדינה זו, שהתכלית הוא הדיבור וקיבלו עליהם דברן, בעל לשון, למלך. אחר-כך מצאו איש אחד, שהיה בעל לשון ומליצה, ודברן מופלג מאד מאד, וקיבלו אותו למלך, כי המלך מחל לו את המלוכה, מאחר שהוא בעל לשון כזה. והבינו אלו הארבעה הנ"ל, שבודאי זה הוא המליץ שלנו (דהיינו המליץ של המלך הנ"ל), וביקשו גם-כן אם אפשר להתראות עם המלך הזה, ואמרו, שיודיעו לו ויקבלו רשות. והלכו ושאלו, ונתן להם רשות, ונכנסו אלו הארבעה אצל המלך של מדינה זו, והוא היה המליץ של המלך, כנ"ל, והכירו זה את זה. והיה ביניהם גם-כן שמחה גדולה ובכיות, כנ"ל. והלך המליץ עמהם גם-כן, והלכו יותר לבקש אולי ימצאו הנשארים דהיינו המלך וכו', כי ראו שה' מצליח דרכם, שהם מוצאים בכל פעם את חבריהם, ותלו כל זה בזכות הבעל-תפילה הכשר שלהם, שהוא עוסק תמיד להתפלל על זה, ועל ידי תפילותיו זכו למצוא את חבריהם הנ"ל. והלכו יותר, אולי יזכו למצוא גם השאר.
והלכו ובאו למדינה אחת. ושאלו גם כן על עניין המדינה ומי המלך שלהם. השיבו להם, שהם מן הכת שבחרו להם את השמחה ומשתה לתכלית, וקיבלו עליהם איזה שיכור אחד, שהוא בשמחה תמיד להיות מלך עליהם. ואחר-כך מצאו איש אחד, שהיה יושב בתוך ים של יין, והוטב בעיניהם ביותר, כי זה הוא בודאי שיכור מופלג מאד מאד, וקיבלו אותו למלך. וביקשו גם-כן להתראות פנים עימו, והלכו וקיבלו רשות ונכנסו (אלו החמישה חברים הנ"ל) אצל זה המלך. והוא היה האוהב נאמן של המלך, שהיה יושב בתוך הים של יין, שנעשה מדברי התנחומין של המליץ כנ"ל. (ובני המדינה זו סברו שהוא איש שיכור גדול, מאחר שיושב בים של יין. וקיבלו אותו למלך). והכירו זה את זה. והיה ביניהם גם-כן שמחה גדולה ובכיות, כנ"ל. והלך האוהב נאמן עמהם גם-כן.
והלכו יותר ובאו למדינה אחת, ושאלו את השומרים: מי המלך שלכם? השיבו, שמלך שלהם הוא יפת-תואר, מחמת שהיא מביאה אל התכלית, כי התכלית הוא ישוב העולם, כמבואר לעיל. ובתחילה היתה אצלם איזה יפת-תואר למלכה, אחר-כך מצאו יפת-תואר מופלגת ביופיה מאד מאד, וקיבלו אותה למלך. והבינו (היינו אלו החברים הנ"ל הבינו) שהיא בודאי הבת-מלכה הנ"ל, וביקשו גם כן להתראות עימה. והלכו וקיבלו רשות, ונכנסו אל המלכה, והכירו כי היא הבת-מלכה. וגודל השמחה שהיה שם, בודאי אין לשער. ושאלו אותה: איך באת לכאן וסיפרה להם, שמעת שבא הרוח סערה וחטף את התינוק היקר (מן העריסה), הנ"ל, אז יצאה בשעת הבהלה אחר התינוק ולא מצאה אותו. ודחק אותה החלב, ומזה נעשה ים של חלב. ואחר-כך מצאו אותה בני מדינה זו, וקיבלו אותה למלך עליהם. והיה שם שמחה גדולה; גם בכו מאד על התינוק היקר הנזכר-לעיל, שנאבד מהם ועל אביה ואמה שאינה יודעת מהם. והנה נמצא, שבא בעלה של המלכה הזאת, (היינו הבת-מלכה שנעשית כאן מלכה) כי הגיבור הוא בעלה כנ"ל, ועתה יש להמדינה מלך. וביקשה הבת-מלכה (שהיא מלכה במדינה זו) את הבעל תפלה, שילך במדינתה, ויטהר אותה מהזוהמא הגדולה שלה, כי מאחר שאצלם היה עיקר התכלית עניין היפת-תואר, כנ"ל, בודאי היו מזוהמים מאד מאד בתאוה זו, על כן ביקשה מהבעל-תפילה, שילך ויטהר אותם קצת לעת-עתה, שלא יתגשמו לעת-עתה, בזוהמא הזאת כל-כך, כי מלבד התגברות התאוה, היה אצלם כמו אמונה, שזהו התכלית, (כי כל הכיתות הנ"ל, שבחרו להם כל אחת ואחת איזה מידה רעה לתכלית, כנ"ל, היה אצל כל אחת ואחת כמו אמונה גמורה אותה המידה רעה) ועל כן בודאי היו משוקעים מאד בזה, על כן ביקשה ממנו, שילך ויטהר אותם קצת לעת עתה.
אחר-כך הלכו כולם לבקש השאר, דהיינו המלך וכו'. והלכו ובאו למדינה אחת, ושאלו גם כן: מי המלך שלכם? השיבו, שהמלך שלהם הוא בן שנה, כי הם מן הכת שבחרו להם שמי שיש לו שפע מזונות, ואינו ניזון ממזון של שאר בני-אדם הוא ראוי להיות מלך, וקיבלו לפי שעה עשיר אחד למלך. אחר-כך מצאו אדם שהיה יושב בים של חלב והוטב בעיניהם מאד, כי זה האדם הוא ניזון כל ימיו מחלב, ואינו ניזון ממזונות של שאר העולם, על כן קיבלו אותו למלך. ועל כן נקרא בן שנה מחמת שניזון מחלב כמו בן שנה. והבינו, שזה הוא התינוק הנ"ל, וביקשו להתראות פנים עימו. והלכו ושאלו, וקיבלו רשות. ונכנסו אצלו, והכירו זה את זה, כי גם הוא (היינו התינוק שנעשה מלך) הכיר אותם, אף-על-פי שהיה תינוק קטן כשנעלם מאיתם, אף-על-פי-כן, מאחר שהיה חכם גמור מעת היולדו, כי נולד עם חכמה גמורה, כנ"ל, על כן הכיר אותם, והם הכירו אותו בודאי, ובודאי היה שם שמחה נוראה מאד, וגם בכו עדיין על שאינם יודעים מהמלך והמלכה, ושאלו אותו: איך באת לכאן? וסיפר להם, שבעת שחטף אותו הרוח סערה נשאו למקום שנשאו, והיה שם באותו המקום, והיה מחייה עצמו במה שאפשר במה שמצא שם, עד שבא אל ים של חלב, והבין שזה הים נעשה בודאי מחלב של אימו, כי בודאי דחק אותה החלב, ומזה נעשה זה הים. וישב שם באותו הים של חלב, והיה ניזון מן החלב, עד שבאו בני המדינה זו וקיבלו אותו למלך.
אחר-כך הלכו יותר, ובאו למדינה אחת, ושאלו: מי המלך שלכם? השיבו, שהם בחרו להם, שרציחה הוא התכלית, וקיבלו עליהם למלך רוצח אחד. אחר-כך מצאו אישה אחת, שהיתה יושבת בתוך ים של דם, וקיבלו אותה למלך מחמת שראו שהיא בודאי רוצח גדול מאד מאד, מאחר שיושבת בתוך ים של דם. וביקשו גם-כן להתראות פנים עימה, והלכו וקיבלו רשות, ונכנסו אליה והיא היתה המלכה הנ"ל, שהיתה בוכה תמיד, ומהדמעות שלה נעשה הים של דם, כנ"ל. והכירו זה את זה, והיה שמחה גדולה מאד בודאי. ועדיין היו בוכים, על שאינם יודעים מן המלך עדיין.
והלכו יותר, ובאו למדינה אחת, ושאלו: מי המלך שלכם? השיבו, שהם בחרו להם למלך איש מכובד אחד, כי אצלם עיקר התכלית הוא כבוד. אחר-כך מצאו שהיה יושב בשדה זקן אחד וכתר על ראשו, והוטב בעיניהם, כי הוא מכובד גדול, מאחר שהוא יושב בשדה מוכתר בכתר, וקיבלו אותו למלך. והבינו כי בודאי זה הוא המלך, (היינו המלך שלהם הנ"ל) וביקשו גם-כן אם אפשר להתראות עימו, והלכו, וקיבלו רשות (קבלת רשות הוא מה שקורין מעלדיוין) ונכנסו אצלו. והכירו, כי הוא הוא המלך בעצמו; וגודל השמחה שהיה שם בודאי, אי-אפשר לשער במוח. ואלו האלוקות השוטים הנ"ל, (היינו העשירים, גדולי המדינה של עשירות, שהיו במדינתם אלוקות), הלכו עמהם, ולא ידעו כלל מחיותם מהו השמחות הללו.
והנה עתה חזרו ונתקבצו כל הקיבוץ הקדוש יחד, ושלחו את הבעל-תפילה אל המדינות הנ"ל (היינו המדינות של הכיתות הנ"ל, שבחרו להם מידות רעות הנ"ל לתכלית) לתקן אותם ולטהר אותם להשיבם משטותם, כל מדינה ומדינה משטות וטעות שלה, כי כולם תעו ונבוכו כנ"ל, ועתה היה בודאי כוח ביד הבעל-תפילה לילך אליהם ולהשיבם, כי קיבל כח ורשות מן המלכים של כל המדינות הנ"ל, כי כאן היו כל המלכים שלהם, כנ"ל (כי הקיבוץ הקדוש הזה של המלך שחזרו עתה ונתקבצו, כולם היו מלכים על כל המדינות של הכיתות הנ"ל כנ"ל). והלך הבעל-תפילה בכוחם לטהרם ולהחזירם בתשובה.
ודיבר הגיבור עם המלך אודות בני המדינה, שנפלו אל העבודה זרה של ממון, כנ"ל, ואמר הגיבור להמלך: איך ששמעתי מפיכם, שעל-ידי הדרך שיש לי אל החרב הנ"ל, על-ידי-זה יכולים להוציא את מי שנשקע בעבודה זרה של תאות ממון. השיב לו המלך: כן הדבר. והודיע המלך להגיבור; היות שבדרך, שהוא עולה אל החרב הנ"ל, יש דרך מן הצד, ובאים באותו הדרך אל הר של אש, ועל ההר רבוץ אריה, והאריה, כשהוא צריך לאכול, הוא הולך ונופל על העדרים ולוקח לו צאן ובהמות ואוכלם, והרועים יודעים מזה, ושומרים מאד את הצאן מפניו, אבל האריה אינו משגיח כלל על זה, רק כשהוא רוצה לאכול, הוא נופל על העדרים, והרועים הם מכים ומרעישים עליו, אבל האריה אינו שומע זאת כלל, רק הוא לוקח לעצמו צאן ובהמות והומה ואוכלם. ואותו ההר של אש הנ"ל אינו נראה כלל.
ועוד מן הצד יש עוד דרך אחר, ובאים באותו הדרך אל מקום, הנקרא קעך [מטבח] (היינו בית הבישול), ושם באותו הקעך, יש כל מיני מאכלים, ובאותו הקעך אין שום אש כלל, רק המאכלים מתבשלים על-ידי ההר של אש הנ"ל, וההר של אש הוא רחוק משם הרבה, רק שהולכים שבילים וצינורות מן ההר של אש אל הקעך הנ"ל, ועל-ידי-זה מתבשלים שם כל המאכלים הנ"ל. וגם הקעך הזאת אינה נראה כלל, רק שיש סימן, שעומדים שם ציפורים על אותה הקעך, ועל-ידי-זה יודעים, ששם הוא הקעך, ואלו הציפורים הם מרחפים בכנפיהם, ועל-ידי-זה הם מבעירים האש ומכבים האש, היינו, על-ידי הרחיפה של הציפורים הם מבעירים ומלהיבים האש וגם על-ידי-זה בעצמו הם מכבים האש שלא יתלהב יותר מדי. והם מלהיבים האש כפי המאכלים; שלצורך מאכל פלוני צריכים להלהיב האש כך, ולצורך מאכל אחר צריכים להלהיב האש כך הכל כפי המאכל, כן הם מלהיבים את האש (כל זה הוא דברי המלך אל הגיבור). בכן תוליך אותם (היינו את אלו האנשים הנ"ל שנפלו בעבודה זרה של ממון, שהם האלוקות של המדינה של עשירות הנ"ל, שהלכו עמהם, כנ"ל) תחילה נגד הרוח, כדי שיגיע אליהם ריח המאכלים הנ"ל, אחר-כך, כשתיתן להם מן המאכלים הנ"ל, בודאי ישליכו תאוה זו של ממון.
וכן עשה הגיבור, ולקח את האנשים הנ"ל, דהיינו גדולי המדינה של עשירות, שהם אלוקות במדינתם, כנ"ל, כי אלו האלוקות היו בכאן, כי באו עם הממונה על האוצרות לכאן, ככל המבואר למעלה. וכשיצאו ממדינתם עם הממונה, כנ"ל, נתנו להם בני המדינה כוח והרשאה, שכל מה שיעשו אלו השלוחים, יהיה עשוי. וכל בני המדינה מוכרחים להתרצות לכל מה שיעשו אלו השלוחים, (שהם גדולי המדינה אלוקות שלהם) ולא יוכלו לשנות. ולקח הגיבור את אלו האנשים, שהם נקראים אלוקות במדינתם מחמת עושרם, כנ"ל, והוליך אותם בדרך הנ"ל, והביא אותם עד הקעך של המאכלים הנ"ל ובתחילה הוליך אותם כנגד הרוח, והגיע להם הריח של המאכלים, והתחילו לבקשו מאד, שיתן להם מהמאכלים הטובים הללו. אחר-כך הוליך אותם מכנגד הרוח, והתחילו לצעוק שיש סירחה גדולה, חזר והביא אותם כנגד הרוח, ושוב הגיע להם הריח הטוב של המאכלים, וחזרו וביקשו אותו, שיתן להם מן המאכלים. חזר והוליך אותם מכנגד הרוח, וחזרו וצעקו, שיש סירחה גדולה מאד. ענה ואמר להם הגיבור להאנשים הנ"ל: הלא אתם רואים, שאין כאן שום דבר שיסריח, בהכרח צריכים לומר בודאי שאתם בעצמכם מסריחים, כי בכאן אין שום דבר שיסריח. אחר-כך נתן להם מן המאכלים הנ"ל ותכף כשאכלו מאלו המאכלים, התחילו תכף להשליך ולזרוק מהם את כספם וזהבם, וכל אחד חפר לעצמו חפירה וקבר, וקבר את עצמו בתוך החפירה מחמת גודל הבושה, שנתביישו על-ידי שהרגישו גודל הסרחון של הממון (שהוא מסריח כמו צואה ממש) מחמת שטעמו מן המאכלים הנ"ל, וקרעו את פניהם, וקברו את עצמן, ולא היו יכולים להרים פניהם כלל. ונתבייש אחד מחברו, כי שם באותו המקום, הממון הוא הבושה הגדולה מכל הבושות, ומי שרוצה לדבר דברי ביזוי לחברו, הוא אומר לו שיש לו ממון, כי ממון הוא בושה גדולה מאד שם, וכל מי שיש לו ממון יותר מתבייש יותר. על כן קברו את עצמן מגודל הבושה, וכל-אחד לא היה יכול להרים פניו אפילו בפני חברו, מכל-שכן בפני הגיבור הנ"ל. וכל מי שהיה מוצא אצלו עוד איזה דינר או גדול, היה מבער אותו מיד ומשליכו ממנו למרחוק בחיפזון גדול.
אחר-כך בא אליהם הגיבור, והוציא אותם (מן החפירות והקברים הנ"ל) ואמר להם: בואו עימי! כי עתה אינכם צריכים להתירא עוד מן הגיבור, (שהיו כל בני המדינה של עשירות מתיראים ממנו כנ"ל) כי אני אני הוא הגיבור (כנ"ל). וביקשו מן הגיבור שיתן להם מן המאכלים הללו, כדי להוליך למדינתם. כי הם בודאי יהיו ממאסים מאד בממון, אך רצו שגם כל בני המדינה יצאו מתאוה זו של ממון. ונתן להם מאלו המאכלים, והוליכו אל המדינה שלהם, ותכף כשנתנו להם מאלו המאכלים התחילו תכף להשליך את כספם וזהבם כנ"ל, וטמנו עצמן במחילות עפר מגודל הבושה. והעשירים הגדולים והאלוקות הנ"ל, נתביישו ביותר. וגם הקטנים שהיו נקראים אצלם "חיות רעות" כנ"ל, נתביישו בעצמן גם-כן, על שהיו עד הנה קטנים בעיני עצמן מחמת שאין להם ממון. כי עתה נתגלה שאדרבא, הממון הוא עיקר הבושה. כי אלו המאכלים הנ"ל יש להם סגולה זו שמי שאוכל מהם ממאס בממון מאד. כי מרגיש סירחון הממון כמו צואה וטינוף ממש. ואזי השליכו אלילי כספם ואלילי זהבם. ואחר-כך שלחו לשם את הבעל תפילה הנ"ל, ונתן להם תשובות ותיקונים, וטיהר אותם. והמלך הנ"ל מלך בכיפה, וכל העולם שבו אל השם יתברך, ועסקו רק בתורה ותפילה ותשובה ומעשים טובים. אמן כן יהי רצון.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן:
(סיפורי מעשיות - מעשה יב' - מבעל תפילה)
נ נח נחמ נחמן מאומן בירושלים
מבואר בפסוק. שיש להקדוש ברוך הוא תנור במקום זה. והאש הוא שם. במקום אחר. רחוק מן התנור. כמו שכתוב (ישעיה ל"א): "נאום ה' אשר אור לו בציון. ותנור לו בירושלים": ועיין שם כל הקפיטל הנ"ל שמדבר מעניין המעשה הנ"ל.
"הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו. ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח": היינו בחינת המדינה שסמכו עליה המדינה של עשירות שהם יושיעו אותם. כי לפי טעותם סברו שהם כולם אלוקות. וסוסיהם הם מלאכים כמבואר לעיל בתוך המעשה עיין שם. וזה שסיים הפסוק: "ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר". וכו'. והבן:
"וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור ויחדיו כולם יכליון". היינ בחינת היד הנ"ל: כי על היד ראו ששניהם יהיו נכלין, העוזר והעזור כנ"ל.
"כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלוא רועים" וכו': "כציפורים עפות" וכו': היינו בחינת האריה הנ"ל והציפורים הנ"ל עיין היטב לעיל בתוך המעשה והבן: "כי ביום ההוא ימאסון איש אלילי כספו ואלילי זהבו" וכו'.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
רמזים נוספים מספרי רבנו:
הצדיק האמת שהוא הבעל תפילה, העוסק לקרב בני אדם לה' יתברך, יושב עם אנשיו חוץ לישוב, היינו כי כל ישיבתו והנהגותיו הוא בוודאי ההיפוך ממש מדרכי הישוב אשר רוב מעשיהם תוהו, ורודפים אחר המותרות וטרודים בהבלי הזמן. אבל הצדיק עם אנשיו הם רחוקים מכל זה לגמרי ומסתפקים במה שיש להם, ובפרט על בגדים ומלבושים אינם מקפידים כלל, והם כיושבים חוץ לישוב לגמרי ממש בכל דעותיהם והנהגותיהם ועוסקים רק בתפילה ושירות ותשבחות לה' יתברך ותשובה ווידויים ותעניתים וכו'. ואצל אלו האנשים כל העבודה הגדולה שבעבודת ה', שנדמה לרוב העולם לדבר קשה מאד לקבל על עצמם עבודה כזאת, אבל אצלם כל זה יקר מכל התענוגים שבעולם, כי יש להם תענוג מן הסיגוף הגדול או מתענית וכיוצא יותר מכל התענוגים שבעולם. אך אף על פי שהם יושבים חוץ לישוב, אף על פי כן נכנסים גם כן בכל פעם אל הישוב כדי לקרב עוד בני אדם לעבודת ה' יתברך.
יש מאכלים כאלו (מסתמא הם רוחניים) שכשזוכים לאכול ולטעום מאלו המאכלים משליכין תכף תאוות ממון ומרגישים גודל הסרחון של ממון שהוא מסריח כצואה ממש עד שמתביישין מאד עם הממון, והממון הוא הבושה הגדולה מכל הבושות, וכל מי שיש לו יותר ממון הוא מתבייש ביותר, וגם הקטנים במעלה וחסרי הממון מתביישים בעצמם גם כן על שהיו קטנים כל כך בעיני עצמם מחמת חסרון הממון, כי עתה נתגלה להם שאדרבא הממון הוא עיקר הבושה. ועל כן העשירים מתביישים עוד ביותר וטומנים עצמם במחילות עפר מגודל הבושה שמתביישים אחד מחברו עד שאינם יכולים להרים פניהם כלל מפני הבושה, כי מאכלים אלו יש להם סגולה זו שעל ידם ממאסין בממון בתכלית המיאוס ומשליכין אלילי כספם ואלילי זהבם כמו שיהיה לעתיד.
(אב"י הנחל השלם מכתב יג')
והנה כת אחת טעו ואמרו שזה שאוכל מעט ואינו ניזון ממאכלים של שאר בני אדם, הוא ראוי להיות מלך. נפל אצלם האמת, עד שבחרו בצבועים ושקרנים המתדמים עצמם כקוף בפני אדם ומרגילים עצמם לאכול מעט מחמת גדלות וגסות הרוח, כדי להתכבד ולהתייקר על ידי זה, מחמת שרואים שזה הדבר חשוב עכשיו, ובשביל זה מקבלין אותם לרבי ומנהיג כשרואים שאוכל מעט, בדקות, בחן של שקר!
וכן הכת שאמרו שמליצה ודיבור הוא התכלית, דהיינו שידע כמה לשונות ויהיה מליץ נאה וכו', זה הטעות מבואר גם כן קצת, כי ידוע את כל המעשה הרע הנעשה עכשיו על ידי המליצים הפושעים, כמו שאמר רבינו, ז"ל, בדרך צחות כששיבח את המליצה מאד, ואמר אחר כך: אבל יש מליצים שהם פושעי ישראל, כמו שכתוב: "ומליציך פשעו בי", כי כל המחקרים והפילוסופים ואפיקורסים, רובם ככולם הם מליצים גדולים, ובחרו בדרכי המליצה מאד, ללמוד לשונות רבות, ולדבר צחות, ולהיות בעל לשון ומליץ נאה. ובאמת, בשורש שבקדושה המליצה טובה מאד, כמו ששיבח רבינו, ז"ל, בעצמו את המליצה מאד, ואמר, שהמליצה יש לה כוח גדול לעורר את האדם.
והנה ענין זה של מעלת המליצה הוא נצרך מאד לכל אדם החפץ חיים אמיתיים ונצחיים, הרוצה לילך בדרכי ה', לשוב אליו יתברך, אשר העצה הכללית שהוא יסוד כל העצות, הוא ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, כמבואר אצלנו כמה פעמים, דהיינו שירגיל עצמו בכל יום לילך למקום מיוחד להתבודד ולפרש שיחתו לפניו יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו, ולהרבות בטענות והפצרות ובקשות ופיוסים בלשון שמדברים בו, שיעזרהו השם יתברך ויזכהו לשוב ממעשיו הרעים ולהתקרב אליו יתברך. ולענין זה הוא דבר גדול ענין המליצה, דהיינו שירגיל עצמו להרחיב שיחתו ולהרבות בטענות, ולבקש ולמצוא לעצמו בכל פעם דברי תחנונים ופיוסים חדשים ואנות נאות ודברי התעוררות של רחמים הרבה.
כי לענין שיחה בינו לבין קונו, שהוא עיקר התכלית האמיתי, שצריכים לזכות על ידי זה לחיים נצחיים ולהנצל מבאר שחת ומטיט היון וכו', לענין זה צריכים כל מיני דיבורים שבעולם, תחינות ובקשות וריצויים ופיוסים והפצרות ורחמנות וחנינה וטענות וכיוצא בזה הרבה, וכל ענייני דיבורים אלה וכאלה הם כולם כלולים בבחינת מליצה, כי כל זה נמשך בשרשו מבחינת מליצה העליונה, שמשם יסד דוד המלך, עליו השלום, ספר תהילים ברוח קדשו, הכלול מכל לשונות המליצה הקדושה. אבל הכת הנזכרת לעיל בחרו במליצתם לרעתם, לבלות כל ימיהם על דרכי המליצה, כדי להמשיך לב ישראל, חס ושלום, לדרכי המחקרים והפילוסופים, אשר על ידי זה עוקרים את עצמם ואת בניהם ותלמידיהם ההולכים בעקבותם משני עולמות, כמו שרואים בחוש דרכיהם הרעים, למה שבאים על ידי מליציהם הפושעים, עד שמחללים שבת בפרהסיה, ומדברים סרה על ה' ועל תורתו הקדושה, והולכים בדרכי העכו"ם ובמנהגיהם ובמלבושיהם ובכל תנועותיהם, וכופרים בתורה שבעל פה לגמרי, ועל ידי זה ממילא כופרים בתורה שבכתב, כי אין יודעים שום דבר מתורה שבכתב בלי דברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ומדרשים, שהוא תורה שבעל פה. ואי אפשר להאריך בזה כאן כי יקצרו המון יריעות לספר בגודל מרירות הצרה הזאת שנתפשטה עכשיו כל כך. ואלו המליצים הפושעים הם ממש ענין הכת הנ"ל שבחרו באיש צרפתי משוגע למלך, בשביל שהיה מליץ נפלא, והיה יודע כמה לשונות, והיה מדבר תמיד אפילו לעצמו, ובוודאי הוליך אותם בדרך הישר. אוי להם, עליהם נאמר "ומה יתרות לבעל הלשון", הסר מעלי המון שיריך" וכו'.
(אב"י הנחל השלם מכתב נט')
מבואר בפסוק. שיש להקדוש ברוך הוא תנור במקום זה. והאש הוא שם. במקום אחר. רחוק מן התנור. כמו שכתוב (ישעיה ל"א): "נאום ה' אשר אור לו בציון. ותנור לו בירושלים": ועיין שם כל הקפיטל הנ"ל שמדבר מעניין המעשה הנ"ל.
"הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו. ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח": היינו בחינת המדינה שסמכו עליה המדינה של עשירות שהם יושיעו אותם. כי לפי טעותם סברו שהם כולם אלוקות. וסוסיהם הם מלאכים כמבואר לעיל בתוך המעשה עיין שם. וזה שסיים הפסוק: "ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר". וכו'. והבן:
"וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור ויחדיו כולם יכליון". היינ בחינת היד הנ"ל: כי על היד ראו ששניהם יהיו נכלין, העוזר והעזור כנ"ל.
"כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלוא רועים" וכו': "כציפורים עפות" וכו': היינו בחינת האריה הנ"ל והציפורים הנ"ל עיין היטב לעיל בתוך המעשה והבן: "כי ביום ההוא ימאסון איש אלילי כספו ואלילי זהבו" וכו'.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
רמזים נוספים מספרי רבנו:
הצדיק האמת שהוא הבעל תפילה, העוסק לקרב בני אדם לה' יתברך, יושב עם אנשיו חוץ לישוב, היינו כי כל ישיבתו והנהגותיו הוא בוודאי ההיפוך ממש מדרכי הישוב אשר רוב מעשיהם תוהו, ורודפים אחר המותרות וטרודים בהבלי הזמן. אבל הצדיק עם אנשיו הם רחוקים מכל זה לגמרי ומסתפקים במה שיש להם, ובפרט על בגדים ומלבושים אינם מקפידים כלל, והם כיושבים חוץ לישוב לגמרי ממש בכל דעותיהם והנהגותיהם ועוסקים רק בתפילה ושירות ותשבחות לה' יתברך ותשובה ווידויים ותעניתים וכו'. ואצל אלו האנשים כל העבודה הגדולה שבעבודת ה', שנדמה לרוב העולם לדבר קשה מאד לקבל על עצמם עבודה כזאת, אבל אצלם כל זה יקר מכל התענוגים שבעולם, כי יש להם תענוג מן הסיגוף הגדול או מתענית וכיוצא יותר מכל התענוגים שבעולם. אך אף על פי שהם יושבים חוץ לישוב, אף על פי כן נכנסים גם כן בכל פעם אל הישוב כדי לקרב עוד בני אדם לעבודת ה' יתברך.
יש מאכלים כאלו (מסתמא הם רוחניים) שכשזוכים לאכול ולטעום מאלו המאכלים משליכין תכף תאוות ממון ומרגישים גודל הסרחון של ממון שהוא מסריח כצואה ממש עד שמתביישין מאד עם הממון, והממון הוא הבושה הגדולה מכל הבושות, וכל מי שיש לו יותר ממון הוא מתבייש ביותר, וגם הקטנים במעלה וחסרי הממון מתביישים בעצמם גם כן על שהיו קטנים כל כך בעיני עצמם מחמת חסרון הממון, כי עתה נתגלה להם שאדרבא הממון הוא עיקר הבושה. ועל כן העשירים מתביישים עוד ביותר וטומנים עצמם במחילות עפר מגודל הבושה שמתביישים אחד מחברו עד שאינם יכולים להרים פניהם כלל מפני הבושה, כי מאכלים אלו יש להם סגולה זו שעל ידם ממאסין בממון בתכלית המיאוס ומשליכין אלילי כספם ואלילי זהבם כמו שיהיה לעתיד.
(אב"י הנחל השלם מכתב יג')
והנה כת אחת טעו ואמרו שזה שאוכל מעט ואינו ניזון ממאכלים של שאר בני אדם, הוא ראוי להיות מלך. נפל אצלם האמת, עד שבחרו בצבועים ושקרנים המתדמים עצמם כקוף בפני אדם ומרגילים עצמם לאכול מעט מחמת גדלות וגסות הרוח, כדי להתכבד ולהתייקר על ידי זה, מחמת שרואים שזה הדבר חשוב עכשיו, ובשביל זה מקבלין אותם לרבי ומנהיג כשרואים שאוכל מעט, בדקות, בחן של שקר!
וכן הכת שאמרו שמליצה ודיבור הוא התכלית, דהיינו שידע כמה לשונות ויהיה מליץ נאה וכו', זה הטעות מבואר גם כן קצת, כי ידוע את כל המעשה הרע הנעשה עכשיו על ידי המליצים הפושעים, כמו שאמר רבינו, ז"ל, בדרך צחות כששיבח את המליצה מאד, ואמר אחר כך: אבל יש מליצים שהם פושעי ישראל, כמו שכתוב: "ומליציך פשעו בי", כי כל המחקרים והפילוסופים ואפיקורסים, רובם ככולם הם מליצים גדולים, ובחרו בדרכי המליצה מאד, ללמוד לשונות רבות, ולדבר צחות, ולהיות בעל לשון ומליץ נאה. ובאמת, בשורש שבקדושה המליצה טובה מאד, כמו ששיבח רבינו, ז"ל, בעצמו את המליצה מאד, ואמר, שהמליצה יש לה כוח גדול לעורר את האדם.
והנה ענין זה של מעלת המליצה הוא נצרך מאד לכל אדם החפץ חיים אמיתיים ונצחיים, הרוצה לילך בדרכי ה', לשוב אליו יתברך, אשר העצה הכללית שהוא יסוד כל העצות, הוא ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, כמבואר אצלנו כמה פעמים, דהיינו שירגיל עצמו בכל יום לילך למקום מיוחד להתבודד ולפרש שיחתו לפניו יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו, ולהרבות בטענות והפצרות ובקשות ופיוסים בלשון שמדברים בו, שיעזרהו השם יתברך ויזכהו לשוב ממעשיו הרעים ולהתקרב אליו יתברך. ולענין זה הוא דבר גדול ענין המליצה, דהיינו שירגיל עצמו להרחיב שיחתו ולהרבות בטענות, ולבקש ולמצוא לעצמו בכל פעם דברי תחנונים ופיוסים חדשים ואנות נאות ודברי התעוררות של רחמים הרבה.
כי לענין שיחה בינו לבין קונו, שהוא עיקר התכלית האמיתי, שצריכים לזכות על ידי זה לחיים נצחיים ולהנצל מבאר שחת ומטיט היון וכו', לענין זה צריכים כל מיני דיבורים שבעולם, תחינות ובקשות וריצויים ופיוסים והפצרות ורחמנות וחנינה וטענות וכיוצא בזה הרבה, וכל ענייני דיבורים אלה וכאלה הם כולם כלולים בבחינת מליצה, כי כל זה נמשך בשרשו מבחינת מליצה העליונה, שמשם יסד דוד המלך, עליו השלום, ספר תהילים ברוח קדשו, הכלול מכל לשונות המליצה הקדושה. אבל הכת הנזכרת לעיל בחרו במליצתם לרעתם, לבלות כל ימיהם על דרכי המליצה, כדי להמשיך לב ישראל, חס ושלום, לדרכי המחקרים והפילוסופים, אשר על ידי זה עוקרים את עצמם ואת בניהם ותלמידיהם ההולכים בעקבותם משני עולמות, כמו שרואים בחוש דרכיהם הרעים, למה שבאים על ידי מליציהם הפושעים, עד שמחללים שבת בפרהסיה, ומדברים סרה על ה' ועל תורתו הקדושה, והולכים בדרכי העכו"ם ובמנהגיהם ובמלבושיהם ובכל תנועותיהם, וכופרים בתורה שבעל פה לגמרי, ועל ידי זה ממילא כופרים בתורה שבכתב, כי אין יודעים שום דבר מתורה שבכתב בלי דברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ומדרשים, שהוא תורה שבעל פה. ואי אפשר להאריך בזה כאן כי יקצרו המון יריעות לספר בגודל מרירות הצרה הזאת שנתפשטה עכשיו כל כך. ואלו המליצים הפושעים הם ממש ענין הכת הנ"ל שבחרו באיש צרפתי משוגע למלך, בשביל שהיה מליץ נפלא, והיה יודע כמה לשונות, והיה מדבר תמיד אפילו לעצמו, ובוודאי הוליך אותם בדרך הישר. אוי להם, עליהם נאמר "ומה יתרות לבעל הלשון", הסר מעלי המון שיריך" וכו'.
(אב"י הנחל השלם מכתב נט')
