מעשה שני בעלי-בתים היו בעיר אחת, והיו גדולים בעשירות, והיה להם בתים גדולים, והיו להם שני בנים, לכל אחד בן אחד, ולמדו שניהם בחדר אחד. ואלו שני הבנים היו אחד מהם בר-הבנה, והאחד היה תם (לא שהיה טיפש, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך). ואלו השני בנים היו אוהבים זה את זה מאד; אף-על-פי שהאחד היה חכם והאחד היה תם ומוחו היה נמוך, אף-על-פי כן אהבו זה את זה מאד.
לימים התחילו השני בעלי בתים הנ"ל לירד, וירדו מטה מטה, עד שאיבדו הכל ונעשו אביונים, ולא נשאר להם כי אם הבתים שלהם. והבנים התחילו להתגדל. אמרו האבות הנ"ל להבנים: אין בידינו לשלם עבורכם להחזיק אתכם; עשו לכם מה שתעשו. הלך התם ולמד מלאכת רצען [סנדלר].
והחכם, שהיה בר-הבנה לא היה רצונו לעסוק במלאכה פשוטה כזו, וישב בדעתו, שילך בעולם ויסתכל מה לעשות. והיה הולך ומשוטט בשוק, וראה עגלה גדולה עם ארבעה סוסים וחאמיטיש [כלי רתימת הסוסים] שהיתה רצה והולכת. ענה ואמר להסוחרים: מאין אתם? השיבו לו: מוארשא. להיכן אתם נוסעים? לוארשא. שאל אותם: שמא אתם צריכים משרתים? ראו שהוא בר-הבנה ומזורז, והוטב בעיניהם, וקיבלו אותו עמהם. ונסע עימם ושימש אותם היטב מאד על הדרך. בבואו לוארשא, מאחר שהיה בר הבנה, ישב עצמו: מאחר שכבר אני בוארשא למה לי להתקשר עם אלו? אולי יש מקום טוב מהם? אלך ואבקש ואראה. והלך בשוק, והתחיל לחקור ולשאול על האנשים שהביאוהו ואם יש טוב מהם. ואמרו לו, שהאנשים הללו הם הגונים, וטוב להיות אצלם, אך שקשה מאד להיות אצלם מחמת שהמשא ומתן שלהם הוא למרחקים מאד.
הלך וראה משרתים של גועלבין [חנויות הלבשה], שהיו הולכים בשוק והיו הולכים כדרכם, עם מיני חן שלהם בכובעיהם ובמנעליהם עם הקצוות בולטות ושאר מיני חן שיש להם בהלוכיהם ובמלבושיהם והוא היה בר-הבנה וחריף, וישר בעיניו מאד מחמת שהוא עניין נאה וגם הדבר בביתו במקומו. הלך אל האנשים שהביאוהו, ונתן להם תשואות חן, ואמר להם שאין נוח לפניו להיות אצלם. ועל מה שהביאוהו, בעד זה שימש אותם בדרך.
והלך ועמד עצמו אצל בעל-הבית אחד. ודרך המשרתים, שבתחילה צריכים להישכר בפחות ולעשות עבודות כבדות, ואחר-כך באים למעלות המשרתים הגדולים. והיה הבעל-הבית עושה עימו מלאכות כבדות, והיה שולחו לאדונים לשאת סחורה כדרך המשרתים, שצריכים לכוף ידיהם תחת אציליהם להניח הבגד על בליטת היד ברוחב הכתף, והיה כבד עליו מאד עבודה כזו. לפעמים היה צריך לעלות עם המשאוי הנ"ל על עליות הגבוהות, והיה קשה עליו העבודה. וישב עצמו, כי היה פילוסוף בר-הבנה: מה לי לעבודה זו? הלא העיקר הוא רק בשביל התכלית לישא אישה ולהתפרנס, עדיין איני צריך להסתכל על זה, על זה יהיה פנאי להבא, בשנים הבאות, כעת טוב לי להיות משוטט בארץ, להיות במדינות, להשביע עיני בעולם.
הלך בשוק וראה, שנוסעים בעגלה גדולה סוחרים. ושאל אותם: להיכן אתם נוסעים? ללאגורנא [עיר קרובה לאיטליה]. התיקחו אותי לשם? הן. וקיבלו אותו לשם, ומשם הפליג לאיטליא, משם לשפאניא [ספרד]. בין כך ובין כך עברו כמה שנים, ועל-ידי זה נעשה עוד חכם יותר מאחר שהיה במדינות רבות. וישב עצמו: כעת ראוי להביט על התכלית.
והתחיל לחשוב עם פילוסופיא שלו מה לעשות, ויישר בעיניו ללמוד מלאכת צורף (בזהב), שהיא מלאכה גדולה ונאה, ויש בה חכמה, וגם היא מלאכה עשירה. והוא היה בר-הבנה ופילוסוף, ולא הוצרך ללמוד המלאכה כמה שנים, רק ברבע שנה קיבל את האמנות ונעשה אמן גדול מאד, והיה בקי במלאכה יותר מן האמן שלימדו. אחר-כך ישב עצמו: אף-על-פי שיש בידי מלאכה כזו, אף-על-פי-כן אין די לי בזה. היום חשוב זאת, פן בזמן אחר יוחשב דבר אחר. והלך והעמיד עצמו אצל שטיין-שניידער [חיטוי וליטוש אבנים טובות], ומחמת הבנה שלו, קיבל אמנות הזאת גם כן בזמן מועט, ברבע שנה. אחר-כך ישב עצמו עם הפילוסופיא שלו: גם שיש בידי שתי האומנות, מי יודע פן לא יוחשבו שניהם; טוב לי ללמוד אומנות, שהיא חשובה לעולם. וחקר בהבנה ופילוסופיא שלו ללמוד דאקטיריי [מקצוע רפואה], שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד. ודרך לימוד דאקטיריי - שצריכין ללמוד מקודם לשון ליטיין [לטינית] והכתב וללמוד חכמות פילוסופיא. והוא מחמת הבנתו למד גם זאת בזמן מועט, ברבע שנה ונעשה דאקטיר גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות.
אחר-כך התחיל העולם להיות בעיניו כלא, כי מחמת חכמתו שהיה אומן גדול כזה וחכם ודאקטיר כזה, היה כל אחד מבני העולם בעיניו כלא. וישב עצמו לעשות לו תכלית ולישא אישה, ואמר בדעתו: אם אשא אשה בכאן, מי ידע מה שנעשה ממני? אלך ואשוב לביתי למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן, ועכשיו באתי לגדולה כזו! והלך ונסע לביתו, והיה לו יסורין גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא היה מוצא אכסניא כרצונו, והיה לו יסורים הרבה.
והנה נשליך כעת את מעשה החכם, ונתחיל לספר במעשה התם:
התם הנ"ל למד מלאכת רצענות [סנדלרות], ומחמת שהיה תם, למד הרבה עד שקיבל, ולא היה בקי בהאמנות בשלמות. ונשא אישה, והיה מתפרנס מן המלאכה, ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי בהמלאכה כל-כך על כן היה פרנסתו בדוחק גדול ובצימצום, ולא היה לו פנאי אפילו לאכול כי היה צריך תמיד לעסוק במלאכה מחמת שלא היה יכול האמנות בשלמות, רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל.
ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאישתו: אישתי, תן לי לאכול! והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר-כך היה אומר: תן לי הרוטב עם קטנית! והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרוטב הזה! וכן היה מצוה ליתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושיבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.
וכן היה מצוה: אישתי, תן לי שיכר לשתות! ונתנה לו מים. והיה משבח כמה יפה השכר הזה. תן לי דבש! ונתנה לו מים, והיה משבח גם-כן כנ"ל. תן לי יין וכו' כיוצא בזה! ונתנה לו מים, והיה מתענג ומשבח אותו המשקה כאילו הוא שותה אותה ממש.
וכן במלבושים היה להם בשותפות לו ולאישתו פעלץ [מעיל פרוה חורפי] אחד. והיה אומר: אישתי, תן לי הפעלץ! כשהיה צריך ללבוש פעלץ, כגון לילך לשוק. והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבוש טוליפ [מעיל עליון] לילך בין אנשים, היה אומר: אישתי, תן לי הטוליפ! והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה! כשהיה צריך לקאפטין [קפוטה], כגון: לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אישתי, תן לי הקאפטין! והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקאפטין הזה! וכן כשהיה צריך ללבוש יופא [מעיל עליון מכובד], היתה נותנת לו גם-כן הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם-כן: כמה יפה ונאה היופא הזאת, כנ"ל, וכן בכיוצא בזה. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד.
כשהיה גומר המנעל ומן הסתם היה לו שלוש קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל, היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו והיה אומר: אישתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וצוקיר [סוכר] המנעל הזה! והיתה שואלת אותו: אם-כן מפני מה שארי רצענים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאלער (היינו זהוב וחצי)? השיב לה: מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!. ועוד: למה לנו לדבר מאחרים? הלא נתחיל לחשוב כמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך, ושארי דברים כיוצא בזה בכך, לאפקיס [המילוי שבין העורות] בכך; ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גדולים, ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד?! והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד.
ואצל העולם היה ללעג, והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשוגע. והיו באים בני-אדם, והתחילו בכונה לדבר עימו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות! ותכף שהשיבו לו בלי ליצנות, קיבל דבריהם והתחיל לדבר עימם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשוב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם, וכשהיה רואה, שכונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני? הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב?! וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה! (כל זה היה דרכי התם. ועתה נחזור לענין ראשון).
בתוך כך נעשה רעש, שהחכם הנ"ל נוסע ובא לכאן בגדולה וחכמה גדולה. ורץ התם גם-כן לקראתו בשמחה גדולה, והיה אומר לאישתו: תן לי מהר היופא; אלך לקראת חברי ידידי לראותו. ונתנה לו הפעלץ, והיה רץ לקראתו. והחכם היה נוסע בעגלות-צב בגדולה. ובא לקראתו התם הזה והיה שואל בשלומו באהבה, בשמחה: אחי חביבי! מה אתה עושה? ברוך המקום שהביאך, ואני זוכה לראותך! והחכם הנ"ל גם כל העולם היה בעיניו כלא, כנ"ל מכל-שכן איש כזה, שנדמה למשוגע, אך-אף-על-פי-כן, מחמת אהבת נעורים הגדולה שהיה ביניהם היה מקרבו, ונסע עימו לתוך העיר.
והשני בעלי-בתים הנ"ל, אביהם של אלו השני בנים, מתו בתוך אותו הזמן שהיה החכם משוטט במדינות, ונשארו הבתים שלהם. והתם, שהיה במקומו, נכנס לבית אביו וירשו, והחכם, שהיה במדינות, לא היה מי לקבל הבית, ונעשה כלה ואבוד בית החכם, ולא נשאר ממנו כלום, ולא היה להחכם מקום ליכנס בו בבואו. ונסע לתוך אכסניא אחת, והיה לו שם יסורים, כי לא היתה האכסניא כרצונו. והתם הנ"ל מצא לו עתה עובדא חדשה, והיה רץ ובא בכל פעם מביתו להחכם באהבה, בשמחה, והיה רואה, שיש לו יסורין מהאכסניא ואמר התם להחכם: אחי, עול לביתי ותעמוד אצלי, ואני אקבץ כל מה שיש לי בקומץ אחד, וכל ביתי הכל לפניך כרצונך. וישר בעיני החכם, ונכנס לביתו, ועמד אצלו.
והחכם היה מלא יסורים תמיד, כי הניח שם, שהוא חכם מופלג ואומן ודאקטיר גדול מאד. והיה בא שר אחד, וציוה לו, שיעשה לו טבעת של זהב. ועשה לו טבעת נפלא מאד, וחקק שם ציורים בדרכים נפלאים מאד, וחקק שם אילן, שהיה נפלא מאד. ובא השר, ולא ישר בעיניו כלל הטבעת, והיה לו יסורים גדולים מאד, כי היה יודע בעצמו, שאלו היה הטבעת עם האילן הזה בשפאניא, היה חשוב ונפלא מאד.
וכן פעם אחד בא שר גדול והביא אבן טוב יקר, שבא ממרחקים, והביא לו עוד אבן טוב עם ציור, וציוה לו, שיצייר כציור הזה על האבן טוב שהביא. וצייר ממש כאותו הציור, רק ששגה בדבר אחד, שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו. ובא השר וקיבל האבן טוב, וישר בעיניו. והיה לו להחכם הזה יסורים גדולים מן השגיאה: הלא עד היכן מגיעה חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה!
וגם בענין הדאקטיריי היה לו יסורים: כשהיה בא לחולה, והיה נותן לו רפואה, שהיה יודע בברור, שאם ילך לו להחולה לחיים, בודאי מחויב בברור להתרפאות מזה, כי היא רפואה נפלאה מאד, ואחר-כך מת החולה, והיו אומרים העולם, שמת על-ידו והיה לו יסורים גדולים מזה. וכן לפעמים נתן רפואה לחולה ונתרפא, והיו אומרים העולם: מקרה הוא. והיה מלא יסורים תמיד.
וכן היה צריך למלבוש. וקרא החיט, ויגע עמו, עד שלימדו לעשות המלבוש כרצונו, כמו שהיה יודע. וכיון החיט ועשה המלבוש כרצונו, רק כנף אחד (שקורין לעפיל) שגה בו, ולא כיונו יפה. והיה מצטער מאד, כי היה יודע בעצמו אף שבכאן הוא יפה, כי אינם מבינים על זה. אבל אם הייתי בשפאניא עם הלעפיל הזה, הייתי לשחוק והייתי נדמה כמו (יתיר) [אדם שעושים ממנו ליצנות]. וכן היה מלא יסורים תמיד.
והתם היה רץ ובא בכל פעם אל החכם בשמחה, ומצאו, שהוא מצר ומלא יסורים ושאלו: הלא חכם ועשיר כמותך, על מה יש לך יסורים תמיד? הלא אני מלא שמחה תמיד. והיה בעיני החכם לשחוק, ונדמה בעיניו למשוגע. ואמר לו התם: הלא סתם בני-אדם שמתלוצצים ממני, הם שוטים, כי אם המה חכמים ממני, הלא אדרבה, הם שוטים, כנ"ל, מכל שכן חכם כמותך, ומה תהיה אם אתה חכם ממני? ענה התם ואמר להחכם: מי יתן, שתבוא אתה על מדרגה שלי! השיב החכם ואמר: זה אפשר להיות, שאני אבוא על שלך, שינטל ממני השכל, חס ושלום, או אהיה חולה, חס ושלום, ואהיה נעשה משוגע, כי הלא מה אתה? איש משוגע! אבל שאתה תבוא על שלי, זה אי אפשר בשום אופן, שתהיה אתה חכם כמוני. השיב התם: אצל השם יתברך הכל אפשר, ויכול להיות כהרף עין, שאני אבוא על שלך. ושחק החכם ממנו מאד.
ואלו השני בנים היו נקראים בפי העולם, זה בכינוי חכם, וזה בכינוי תם. אף-על-פי שיש כמה חכמים ותמים בעולם, אף-על-פי-כן כאן היה ניכר הדבר ביותר, כי שניהם ממקום אחד ולמדו ביחד, וזה נעשה חכם מופלג מאד, וזה היה תם גדול מאד. ובהסקאסקי [ספר מרשם התושבים], ששם כותבין כל אחד עם כינוי פאמעליא שלו, היו כותבין על זה כינוי חכם ועל זה כינוי תם.
פעם אחד בא המלך על הסקאסקי, ומצא, שהיו כתובין שם אלו השני בנים, זה בשם חכם, וזה בשם תם, והיה בעיניו לפלא, שאלו השניים מכונים בשם חכם ותם, ונתאוה המלך לראותם. וחשב המלך: אם אשלח אחריהם פתאום, שיבואו לפני יתפחדו מאד, והחכם יסתתמו טענותיו לגמרי, והתם גם-כן אפשר ישתגע מחמת פחד. ונתישב המלך לשלוח חכם אחד אל החכם, ותם אל התם. רק איך מוצאין בעיר מלוכה תם, כי בעיר מלוכה על-פי-רוב הם חכמים, רק שהממונה על האוצרות הוא תם דוקא, כי החכם אינם רוצים לעשות ממונה על האוצרות פן על ידי חכמתו ושיכלו יוכל לבזבז האוצרות, על כן עושין ממונה על האוצרות תם דוקא.
וקרא המלך לחכם אחד ולאותו התם הנ"ל ושלחם להשני בנים הנ"ל, ונתן בידם אגרות לכל אחד ואחד. גם נתן בידם אגרת להגאבירניר [מושל המחוז] של הגאבערניא [הממשל המחוזי], שאלו השתי בנים הם תחת ממשלתו, וציוה בהאגרת, שהגאבירניר ישלח להם אגרות משמו להחכם והתם כדי שלא יתפחדו, ויכתוב להם, שאין הדבר נחוץ, ואין המלך גוזר דוקא שיבואו רק הדבר תלוי ברצונם: אם הם רוצים-יבואו, רק שהמלך חפץ לראותם.
ונסעו אלו השלוחים החכם והתם ובאו להגאבירניר ונתנו לו האגרת. ושאל הגאבירניר על אלו השני בנים, ואמרו לו, שהחכם הוא חכם מופלג ועשיר גדול. והתם הוא תם ביותר, ויש לו כל המלבושים של הפעלץ, כנ"ל. ונתיעץ הגאבירניר, שבודאי אין ראוי להביאו לפני המלך בלבוש פעלץ, ועשה לו מלבושים כראוי, והניח בתוך העגלות-צב של התם, ונתן להם אגרות, כנ"ל. ונסעו השלוחים ובאו לשם. ונתנו האגרות להם: החכם-להחכם, והתם-להתם. והתם, תכף שהגיע לו האגרת, אמר להתם השליח שהביאו: הלא איני יודע מה כתוב בו; קרא אותו לפני! השיב לו: אני אספר לך בעל-פה מה שכתוב בו שהמלך רוצה שתבוא אליו. שאל תכף: רק בלי ליצנות! השיב לו: בודאי אמת, בלי ליצנות. ונתמלא שמחה תכף ורץ ואמר לאישתו: אישתי, המלך שלח בשבילי! ושאלה אותו: על מה ולמה? ולא היה לו פנאי להשיבה כלל, ותכף נזדרז בשמחה והלך ונסע עם השליח תכף. ונכנס וישב בתוך העגלות-צב ומצא שם הבגדים הנ"ל ושמח יותר ויותר.
(בתוך-כך) נשלחו מסירות על הגאבירניר, שהוא עושה עולות, והעבירו המלך. ונתיעץ המלך, שטוב, שיהיה גאבירניר איש תם, שהתם ינהג המדינה באמת ויושר מחמת שאינו יודע חכמות והמצאות. ונמלך המלך לעשות את התם הנ"ל גאבירניר, ושלח המלך פקודתו שהתם הנ"ל, ששלח אחריו, הוא יהיה גאבירניר. והוא צריך לנסוע דרך העיר של הגאבערניא, ויעמדו על השערים של העיר, ותכף בבואו, יעכבו אותו ויכתירו אותו בהתמנות הזאת, שיהיה גאבירניר, וכן עשו. ועמדו על השערים, ותכף בעברו שם, עיכבו אותו ואמרו לו, שהוא נעשה גאבירניר. ושאל ואמר: רק בלי ליצנות! השיבו לו: בודאי בלי שום ליצנות. ונעשה התם תכף גאבירניר בתוקף ועוז.
ועתה, שנתרומם מזלו ומזל מחכים, ובא לו קצת הבנה, אף-על-פי-כן לא השתמש כלל בחכמתו, רק נהג בתמימותו כבראשונה והנהיג את המדינה בתמימות, באמת וביושר, ועולה לא נמצא בו, ועל הנהגת המדינה אין צריכין שכל גדול וחכמות, רק על פי היושר בתמימות. כשבאו לפניו שניים לדין, היה אומר: אתה זכאי ואתה חייב, כפי תמימותו באמת, בלי שום ערמה ומרמה, וכן נהג הכל באמת.
והיו אוהבים אותו המדינה מאד. והיו לו יועצים אוהבים באמת, ומחמת האהבה יעץ לו אחד: באשר שבודאי בהכרח תהיה קרוא אל המלך שתבוא לפניו, כי הלא כבר שלח אחריך וגם הדרך שהגאבירניר מוכרח לבוא לפני המלך, ועל כן אף-על-פי שאתה כשר מאד, ולא ימצא בך שום עוולה בהנהגתך המדינה, אף-על-פי-כן דרך המלך בדבריו לנטות בדבריו לצד אחר, לדבר חכמות ולשונות אחרים, על כן נאה ודרך-ארץ שתוכל להשיבו; על כן טוב, שאלמדך חכמות ולשונות. ונתקבל הדבר בעיני התם ואמר: מה אכפת לי אם אלמד חכמות ולשונות?! ותכף עלה על דעתו, שחברו החכם אמר לו, שאי אפשר בשום אופן שהוא יבוא על שלו, והנה עתה כבר בא על חכמתו. (ואף-על-פי-כן, אף-על-פי שכבר היה יודע חכמות, לא היה משתמש עם החכמות כלל, רק נהג הכל בתמימותו כבראשונה).
אחר-כך שלח המלך, שיבוא זה התם הגאבירניר אליו, ונסע אליו. ודיבר המלך עם התם בתחילה מהנהגת המדינה והוטב בעיני המלך מאד מאד, כי ראה, שהוא מתנהג ביושר ואמת גדול, בלי שום עולה ומרמה. אחר-כך התחיל המלך לדבר חכמות ולשונות והשיבו התם כראוי, והוטב בעיני המלך זאת ביותר ויותר, ואמר: אני רואה, שהוא חכם כזה, ואף-על-פי-כן הוא מתנהג בתמימות כזה! וייטב בעיני המלך מאד מאד. ומינה המלך אותו, שיהיה מיניסטיר [שר] על כל המיניסטריש [השרים]. וציוה לו מקום מיוחד, ששם יהיה ישיבתו, וציוה, שיבנה לו חומות נאות ומפוארות כראוי, ונתן לו כתב על התמנות הזאת, שיהיה מיניסטיר כנ"ל וכן היה, שבנו לו בנינים, כנ"ל, באותו המקום שציוה המלך, והלך וקיבל הגדולה בתוקף.
והחכם הנ"ל, כשבא אליו האגרת מהמלך, כנ"ל, השיב להחכם שהביאה: המתן ולין פה, ונדבר ונתיישב. לערב עשה עבורו סעודה גדולה. בתוך סעודתו נתחכם החכם בחכמתו ופילוסופיא שלו, וענה ואמר: מה זאת, שהמלך כזה ישלח אחרי, עבור שפל ברך כמוני, ומה אני, שהמלך ישלח אחרי?! הלא מלך כזה שיש לו ממשלה וגדולה כזו ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא כזה, ואיך יתיישב זאת בדעת, שמלך כזה ישלח עבור שפל כמוני? אם אומר בשביל חכמתי מה אני כנגד המלך? וכי אין להמלך חכמים? וגם המלך בעצמו בודאי חכם גדול, ומה הדבר הזה, שהמלך ישלח עבורי? וישתומם על זה מאד מאד. ענה ואמר זה החכם (היינו החכם הראשון, שהוא חברו של התם, כי כל זה-הכל מדבריו של אותו החכם הראשון חברו של התם, שאחר שהשתומם והתמיה עצמו מאד כנ"ל ענה בעצמו דברים אלו ואמר להחכם השליח): תדע מה שאני אומר. דעתי, שבהכרח הדבר מובן ומבורר, שאין מלך בעולם כלל, וכל העולם טועים בשטות הזה, שסוברים, שיש מלך. וראה והבן, איך אפשר זאת, שכל בני העולם ימסרו עצמן לסמוך על איש אחד, שהוא המלך? בודאי אין מלך בעולם כלל.
השיב החכם השליח הנ"ל: הלא אני הבאתי לך אגרת מהמלך! שאל אותו החכם הראשון הנ"ל. האתה בעצמך קיבלת האגרת מיד המלך בעצמו ממש? השיב לו: לאו, רק איש אחד נתן בידי האגרת בשם המלך. ענה ואמר: עתה ראה בעיניך, שדברי כנים, כי אין מלך כלל. חזר ושאל אותו: תאמר לי; הלא אתה מן העיר מלוכה ומגודל שם מימיך, הגידה לי: הראית מימיך את המלך? השיב לו: לאו (כי באמת כן הדבר, שלא כל אחד ואחד זוכה לראות את המלך, כי אין המלך מתראה, רק בעיתים רחוקות מאד). ענה החכם הראשון ואמר: עתה ראה גם ראה, שדברי ברורים ומבוררים, שבודאי אין מלך כלל, כי הלא אפילו אתה לא ראית את המלך מעולם.
שוב שאל החכם השליח: אם כן מי מנהיג המדינה? השיב החכם הראשון: זאת אני אספר לך הבירור, כי ממני תשאל, כי אני בקי בזה, כי הייתי משוטט במדינות, והייתי במדינת איטליה, וכך המנהג, שיש שבעים שרי יועצים, (שקורין ראטהיירין), והם עולים ומנהיגים המדינה זמן מיוחד, ועם זה השררות חולקין עצמן כל בני-המדינה בזה אחר זה. והתחילו דבריו ליכנוס באזני החכם השליח, עד שהסכימו וגזרו, שבודאי אין מלך בעולם כלל.
שוב ענה החכם הראשון: המתן עד הבוקר, אברר לך עוד בבירור אחר בירור, שאין מלך בעולם כלל. וישכם החכם הראשון בבוקר (החכם, שהוא חברו של התם אנו קוראים אותו תמיד בשם החכם הראשון), והקיץ את חברו החכם השליח ואמר לו: בוא עימי אל החוץ, ואראך הדבר בבירור, איך העולם כולו בטעות, ובאמת אין מלך כלל, וכולם בטעות גדול. והלכו בשוק, וראו איש-חיל אחד, ותפסו אותו ושאלו אותו: למי אתה עובד? השיב: את המלך. (שאלו אותו:) הראית את המלך מימיך? לאו. ענה ואמר: ראה, היש שטות כזה?! שוב הלכו אל אדון אחד מן החיל, ונכנסו עימו בדברים, עד ששאלוהו: למי אתה עובד? את המלך. הראית את המלך? לאו. ענה ואמר: עתה ראה בעיניך, שהדבר מבורר, שכולם טועים, ואין מלך כלל בעולם. ונסכם ביניהם הדבר, שאין מלך כלל.
ענה החכם ואמר עוד: בוא וניסע ונלך בעולם, ואראך עוד איך כל העולם כולו בטעותים גדולים, והיו הולכים ונוסעים בעולם, ובכל מקום שבאו, מצאו את העולם בטעות. ודבר המלך הנ"ל נעשה אצלם למשל, ובכל מקום שמצאו העולם בטעות, לקחו את המלך למשל, כמו שזה אמת, שיש מלך, כן הדבר הזה. והיו הולכים ונוסעים עד שכלה מה שבידם, והתחילו למכור סוס אחד ואחר-כך את השני, עד שמכרו כולם, עד שהוכרחו לילך רגלי, ותמיד היו חוקרים העולם, ומצאו שהעולם בטעות. ונעשו עניים הולכי רגלי, ונסתלק חשיבותם, ולא היו נחשבים כלל, כי לא היו משגיחים עליהם כלל, על אביונים כמותם.
ונתגלגל הדבר, והיו הולכים וסובבים, עד שבאו אל העיר, שדר בה המיניסטיר הנ"ל (שהוא התם, חברו של החכם הנ"ל), ושם, באותה העיר, היה בעל-שם אמיתי, והיה חשוב מאד, כי עשה דברים נפלאים, ואפילו בין השרים היה חשוב ומפורסם, ואלו החכמים באו לאותה העיר, והלכו וסבבו ובאו לפני בית הבעל-שם, וראו שהיו עומדים שם כמה עגלות, ארבעים וחמישים עם חולים. וסבר החכם, ששם דר דאקטיר, והיה רוצה ליכנס לביתו מחמת שגם הוא היה דאקטיר גדול, ורצה ליכנס לעשות הכרות עימו. ושאל מי דר בכאן? השיבו: בעל-שם. וימלא פיו שחוק, ואמר לחברו: זה הוא שקר וטעות נפלא מאד, וזה הוא שטות יותר מטעות של המלך. חברי! אספר לך השקר הזה כמה וכמה העולם בטעות בשקר כזה.
בתוך כך היו רעבים, ומצאו עדיין אצלם שלושה-ארבעה גדולים [סוג מטבע]. והלכו אל בית-התבשיל, (שקורין גאר-קעך), ושם מוצאים לאכול אפילו בעד שלושה או ארבעה גדולים. וציוו ליתן להם מאכל, ונתנו להם. בתוך שהיו אוכלים, היו מספרים ומתלוצצים מהשקר וטעות של דבר הבעל-שם. והבעל הגאר-קעך שמע דבריהם, וחרה לו מאד, כי הבעל-שם היה חשוב שם מאד. ויאמר להם: אכלו לכם מה שיש לפניכם וצאו מכאן. אחר-כך בא לשם בן הבעל-שם, והם עדיין היו מתלוצצים מן הבעל-שם בפני בנו. וגער בהם הבעל גאר-קעך על שהם מתלוצצים מן הבעל-שם בפני בנו, עד שהיכה אותם הכה ופצוע ודחפם מביתו. וחרה להם מאד, ורצו לבקש משפט על המכה אותם. ונתישבו לילך אל הבעל הבית שלהם, שהניחו שם החבילות שלהם, להתייעץ עימו איך להשיג משפט על הנ"ל. ובאו וסיפרו לו, שבעל הגאר-קעך היכה אותם מאד. ושאל להם: למה? וסיפרו לו, שדיברו על הבעל-שם. השיב להם: בודאי אינו יושר להכות בני-אדם, אבל אתם לא עשיתם נכונה כלל, שדיברתם על הבעל-שם, כי הבעל-שם חשוב כאן מאד. וראו, שאין בו ממש, וגם הוא בטעות, והלכו ממנו אל הפקיד (והפקיד היה עכו"ם) וסיפרו לו המעשה, שהיכו אותם. שאל: על מה? השיבו, שדיברו על הבעל-שם, והיכה אותם הפקיד הכה ופצוע ודחפם מביתו.
והלכו מזה לזה; ממושל למושל גבוה ממנו, עד שבאו לפני המיניסטר הנ"ל. ושם, לפני בית המיניסטיר, עומדים אנשי-חיל, דהיינו וואכן, והודיעו להמיניסטר, שאיש אחד צריך אליו, וציוה שיכנוס. ובא אותו החכם לפני המיניסטר, ותכף בבואו הכירו המינסטר, שזהו החכם חברו כנ"ל, והחכם לא הכירו מחמת שהיה בגדולה כזו. ותכף התחיל המיניסטר ודיבר אליו: ראה תמימותי למה שהביא אותי, לגדולה כזו, ואל מה חכמתך הביאה אותך?
ענה החכם ואמר: מאחר שאתה הוא חברי התם, מזה נספר אחר-כך; לעת עתה תן לי משפט על שהיכו אותי, שאלו: למה? השיבו: בשביל שדיברתי על הבעל-שם, שהוא שקר ומרמה גדולה. ענה התם המיניסטר ואמר: עדיין אתה אוחז בחכמות שלך? ראה: אתה אמרת שאתה יכול לבוא על שלי בקל, ואני לא אוכל לבוא על שלך; ראה, שאני כבר באתי על שלך, כנ"ל, ואתה עדיין לא באת על שלי, ואני רואה, שזה קשה יותר, שאתה תבוא על תמימות שלי. ואף-על-פי-כן, מחמת שהיה מכיר בו מכבר בגדולתו, ציוה לתת לו בגדים להלבישו, וביקשו שיאכל עימו.
בשעת אכילתם התחילו לדבר יחד. התחיל החכם להוכיח לו דעתו הנ"ל, שאין מלך כלל. גער בו התם המיניסטר: הלא אני בעצמי ראיתי את המלך! השיב לו החכם בשחוק: אתה יודע בעצמך, שזה היה המלך? אתה מכיר אותו ואת אביו ואת זקנו שהיו מלכים? מאין אתה יודע שזה מלך? אנשים הגידו לך שזה מלך, ורימו אותך בשקר. וחרה להתם מאד מאד על דבר המלך על שהוא כופר במלך.
בתוך כך בא אחד ואמר: העזאזל, דהיינו הטייוול שלח אחריכם. ונזדעזע התם מאד מאד, ורץ וסיפר לאישתו בפחד גדול באשר שהנ"ל שלח אחריו. ויעצה לו אישתו לשלוח עבור הבעל-שם. ושלח אחריו. ובא הבעל-שם ונתן לו קמיעות ושמירות ואמר לו, שעתה לא יפחד כלל, והיה לו אמונה גדולה בזה. והיו יושבים עוד החכם והתם הנ"ל, ושאל החכם אותו: על מה נפחדת כל-כך? אמר לו: בשביל הנ"ל, ששלח אחרינו. שחק ממנו: אתה מאמין, שיש טייוול? השיב לו: ואם-כן מי הוא זה ששלח אחרינו? ענה החכם ואמר: בודאי זהו אחי, שרצה שיתראה עימי, ושלח אחרי במירמה זו. שאל אותו התם: אם-כן איך עבר על כל הווארטש [השומרים? השיבו: בודאי שיחד אותם, והם אומרים במרמה ושקר, שלא ראו אותו כלל.
בתוך כך חזר ובא אחד ואמר כנ"ל, שהטייוול שלח אחריהם. והתם לא נזדעזע עתה, ולא היה לו שום פחד כלל מחמת השמירה של הבעל-שם, כנ"ל. ענה ואמר להחכם, עתה מה אתה אומר? אמר: אודיע לך, שיש לי אח, שהוא עימי בכעס, ועשה מרמה זו כדי להפחיד אותי. ועמד ושאל לאותו שבא בשבילם: ומה הוא דמותו של זה ששלח אחרינו? איזה פנים יש לו ואיזה מראה יש לשערות שלו וכו' וכיוצא. השיב לו: כך וכך. ענה החכם ואמר: ראה, זה הוא מראה אחי הנ"ל. אמר לו התם: התלך עימם? השיב: הן, רק שתיתן עימי איזה אנשי-חיל, שיהיו זלאגא [שומרים מלווים] כדי שלא יצערו אותי. ונתן לו זלאגא.
והלכו השני חכמים הנ"ל עם אותו האיש שבא בשבילם, וחזרו החיל. ושאל אותם התם המיניסטר: היכן הם החכמים הנ"ל? השיבו, אינם יודעים כלל איך נעלמו. והנ"ל (היינו הטייוול) חטף אותם, את החכמים האלו הנ"ל, והביא אותם אל רפש וטיט, ושם היה יושב הטייוול על כסא בתוך הרפש, והשליכו את החכמים הנ"ל בתוך הרפש. והרפש היה עב ודבוק כמו דבק ממש, (שקורין קליי), ולא היו יכולים לזוז עצמן כלל בתוך הרפש, וצעקו (אלו החכמים לאלו שהיו מיסרים אותם, דהיינו הטייוול ואנשיו): רשעים! על מה אתם מיסרים אותנו? וכי יש טייוול בעולם? אתם, רשעים, מיסרים אותנו בחינם (כי אלו החכמים הנ"ל עדיין לא האמינו, שיש טייוול, רק אמרו שאנשים רשעים מיסרים אותם בחינם). והיו מונחים אלו השני חכמים בתוך עבי הרפש, והיו חוקרים מה זאת: אין זאת, רק שאנשים פוחזים, שהיינו מתקוטטים עמהם איזה פעם, ועתה הם מיסרים אותנו כל-כך. והיו מתיסרים שם בעינויים גדולים כמה שנים.
פעם אחת עבר התם המיניסטר הנ"ל לפני בית הבעל-שם, ונזכר בחברו החכם, ונכנס אל הבעל-שם, והיטה עצמו אליו כדרך השרים, ושאל אותו אם אפשר שיראה אותו (היינו את החכם הנ"ל) ואם יוכל להוציאו משם. ואמר אל הבעל-שם: האתם זוכרים את החכם, ששלח הטייוול ונשאו, ומאותו היום לא ראיתיו? השיבו: הן. וביקש ממנו, שיראה לו מקומו ויוציאו משם. ואמר לו הבעל-שם: בודאי אני יכול להראות לך מקומו ולהוציאו, רק שלא ילכו כי אם אני ואתה. והלכו יחד.
ועשה הבעל-שם מה שידע, ובאו לשם, וראה שהם מונחים בעבי טיט ורפש. וכשראה החכם את המיניסטר, צעק אליו: אחי! ראה, שהם מכים ומענים אותי כל-כך הרשעים הללו בחינם. גער בו המיניסטר: עדיין אתה אוחז בחכמות שלך ואין אתה מאמין בשום דבר, ולדבריך אלו הם אנשים? עתה ראה; הלא זה הוא הבעל-שם, שהיית כופר בו, והוא דייקא יכול להוציאכם (והוא יראה לכם האמת). וביקש התם המיניסטר הנ"ל מן הבעל-שם, שיוציאם ויראה להם, שזהו טייוול ואינם אנשים, ועשה הבעל-שם מה שעשה ונשארו עומדים על היבשה, ולא היה שם רפש כלל, ואלו המזיקים הנ"ל נעשו עפרא בעלמא. אז ראה החכם הנ"ל והוכרח בעל כרחו להודות על הכל שיש מלך וכו'.
על זה המעשה נאמרה התורה (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', סימן י"ט) המדברת מחכמות ותמימות, שעיקר השלמות הוא רק תמימות ופשיטות, ועניין עמלק, שהיה חכם וכפר בעיקר וכו' עיין שם על פסוק (משלי כ"ד): שבע" יפול" צדיק" וקם" סופי תבות עמל"ק. כי עיקר כל הנפילות הם על-ידי חכמות וכו', עיין שם. גם אגג מזרע עמלק אף-על-פי שראה מפלתו בשעה שבא שמואל אצל שאול להרגו, עדיין לא היה מאמין. כמו שנאמר (שמואל-א ט"ו): וילך אגג מעדנות ותרגם יונתן: מפנקא, כי עדיין לא האמין במפלתו, עד שראה בעיניו סוף מפלתו, אז: ויאמר: אכן סר מר המות, כי עד עתה לא האמין.
(שים עיניך על המעשה, ותבין פלאי פלאות): ואם התפילה אינה כראוי, הוא מנעל בשלושה קצוות, והבן.
לימים התחילו השני בעלי בתים הנ"ל לירד, וירדו מטה מטה, עד שאיבדו הכל ונעשו אביונים, ולא נשאר להם כי אם הבתים שלהם. והבנים התחילו להתגדל. אמרו האבות הנ"ל להבנים: אין בידינו לשלם עבורכם להחזיק אתכם; עשו לכם מה שתעשו. הלך התם ולמד מלאכת רצען [סנדלר].
והחכם, שהיה בר-הבנה לא היה רצונו לעסוק במלאכה פשוטה כזו, וישב בדעתו, שילך בעולם ויסתכל מה לעשות. והיה הולך ומשוטט בשוק, וראה עגלה גדולה עם ארבעה סוסים וחאמיטיש [כלי רתימת הסוסים] שהיתה רצה והולכת. ענה ואמר להסוחרים: מאין אתם? השיבו לו: מוארשא. להיכן אתם נוסעים? לוארשא. שאל אותם: שמא אתם צריכים משרתים? ראו שהוא בר-הבנה ומזורז, והוטב בעיניהם, וקיבלו אותו עמהם. ונסע עימם ושימש אותם היטב מאד על הדרך. בבואו לוארשא, מאחר שהיה בר הבנה, ישב עצמו: מאחר שכבר אני בוארשא למה לי להתקשר עם אלו? אולי יש מקום טוב מהם? אלך ואבקש ואראה. והלך בשוק, והתחיל לחקור ולשאול על האנשים שהביאוהו ואם יש טוב מהם. ואמרו לו, שהאנשים הללו הם הגונים, וטוב להיות אצלם, אך שקשה מאד להיות אצלם מחמת שהמשא ומתן שלהם הוא למרחקים מאד.
הלך וראה משרתים של גועלבין [חנויות הלבשה], שהיו הולכים בשוק והיו הולכים כדרכם, עם מיני חן שלהם בכובעיהם ובמנעליהם עם הקצוות בולטות ושאר מיני חן שיש להם בהלוכיהם ובמלבושיהם והוא היה בר-הבנה וחריף, וישר בעיניו מאד מחמת שהוא עניין נאה וגם הדבר בביתו במקומו. הלך אל האנשים שהביאוהו, ונתן להם תשואות חן, ואמר להם שאין נוח לפניו להיות אצלם. ועל מה שהביאוהו, בעד זה שימש אותם בדרך.
והלך ועמד עצמו אצל בעל-הבית אחד. ודרך המשרתים, שבתחילה צריכים להישכר בפחות ולעשות עבודות כבדות, ואחר-כך באים למעלות המשרתים הגדולים. והיה הבעל-הבית עושה עימו מלאכות כבדות, והיה שולחו לאדונים לשאת סחורה כדרך המשרתים, שצריכים לכוף ידיהם תחת אציליהם להניח הבגד על בליטת היד ברוחב הכתף, והיה כבד עליו מאד עבודה כזו. לפעמים היה צריך לעלות עם המשאוי הנ"ל על עליות הגבוהות, והיה קשה עליו העבודה. וישב עצמו, כי היה פילוסוף בר-הבנה: מה לי לעבודה זו? הלא העיקר הוא רק בשביל התכלית לישא אישה ולהתפרנס, עדיין איני צריך להסתכל על זה, על זה יהיה פנאי להבא, בשנים הבאות, כעת טוב לי להיות משוטט בארץ, להיות במדינות, להשביע עיני בעולם.
הלך בשוק וראה, שנוסעים בעגלה גדולה סוחרים. ושאל אותם: להיכן אתם נוסעים? ללאגורנא [עיר קרובה לאיטליה]. התיקחו אותי לשם? הן. וקיבלו אותו לשם, ומשם הפליג לאיטליא, משם לשפאניא [ספרד]. בין כך ובין כך עברו כמה שנים, ועל-ידי זה נעשה עוד חכם יותר מאחר שהיה במדינות רבות. וישב עצמו: כעת ראוי להביט על התכלית.
והתחיל לחשוב עם פילוסופיא שלו מה לעשות, ויישר בעיניו ללמוד מלאכת צורף (בזהב), שהיא מלאכה גדולה ונאה, ויש בה חכמה, וגם היא מלאכה עשירה. והוא היה בר-הבנה ופילוסוף, ולא הוצרך ללמוד המלאכה כמה שנים, רק ברבע שנה קיבל את האמנות ונעשה אמן גדול מאד, והיה בקי במלאכה יותר מן האמן שלימדו. אחר-כך ישב עצמו: אף-על-פי שיש בידי מלאכה כזו, אף-על-פי-כן אין די לי בזה. היום חשוב זאת, פן בזמן אחר יוחשב דבר אחר. והלך והעמיד עצמו אצל שטיין-שניידער [חיטוי וליטוש אבנים טובות], ומחמת הבנה שלו, קיבל אמנות הזאת גם כן בזמן מועט, ברבע שנה. אחר-כך ישב עצמו עם הפילוסופיא שלו: גם שיש בידי שתי האומנות, מי יודע פן לא יוחשבו שניהם; טוב לי ללמוד אומנות, שהיא חשובה לעולם. וחקר בהבנה ופילוסופיא שלו ללמוד דאקטיריי [מקצוע רפואה], שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד. ודרך לימוד דאקטיריי - שצריכין ללמוד מקודם לשון ליטיין [לטינית] והכתב וללמוד חכמות פילוסופיא. והוא מחמת הבנתו למד גם זאת בזמן מועט, ברבע שנה ונעשה דאקטיר גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות.
אחר-כך התחיל העולם להיות בעיניו כלא, כי מחמת חכמתו שהיה אומן גדול כזה וחכם ודאקטיר כזה, היה כל אחד מבני העולם בעיניו כלא. וישב עצמו לעשות לו תכלית ולישא אישה, ואמר בדעתו: אם אשא אשה בכאן, מי ידע מה שנעשה ממני? אלך ואשוב לביתי למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן, ועכשיו באתי לגדולה כזו! והלך ונסע לביתו, והיה לו יסורין גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא היה מוצא אכסניא כרצונו, והיה לו יסורים הרבה.
והנה נשליך כעת את מעשה החכם, ונתחיל לספר במעשה התם:
התם הנ"ל למד מלאכת רצענות [סנדלרות], ומחמת שהיה תם, למד הרבה עד שקיבל, ולא היה בקי בהאמנות בשלמות. ונשא אישה, והיה מתפרנס מן המלאכה, ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי בהמלאכה כל-כך על כן היה פרנסתו בדוחק גדול ובצימצום, ולא היה לו פנאי אפילו לאכול כי היה צריך תמיד לעסוק במלאכה מחמת שלא היה יכול האמנות בשלמות, רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל.
ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאישתו: אישתי, תן לי לאכול! והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר-כך היה אומר: תן לי הרוטב עם קטנית! והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרוטב הזה! וכן היה מצוה ליתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושיבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.
וכן היה מצוה: אישתי, תן לי שיכר לשתות! ונתנה לו מים. והיה משבח כמה יפה השכר הזה. תן לי דבש! ונתנה לו מים, והיה משבח גם-כן כנ"ל. תן לי יין וכו' כיוצא בזה! ונתנה לו מים, והיה מתענג ומשבח אותו המשקה כאילו הוא שותה אותה ממש.
וכן במלבושים היה להם בשותפות לו ולאישתו פעלץ [מעיל פרוה חורפי] אחד. והיה אומר: אישתי, תן לי הפעלץ! כשהיה צריך ללבוש פעלץ, כגון לילך לשוק. והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבוש טוליפ [מעיל עליון] לילך בין אנשים, היה אומר: אישתי, תן לי הטוליפ! והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה! כשהיה צריך לקאפטין [קפוטה], כגון: לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אישתי, תן לי הקאפטין! והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקאפטין הזה! וכן כשהיה צריך ללבוש יופא [מעיל עליון מכובד], היתה נותנת לו גם-כן הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם-כן: כמה יפה ונאה היופא הזאת, כנ"ל, וכן בכיוצא בזה. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד.
כשהיה גומר המנעל ומן הסתם היה לו שלוש קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל, היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו והיה אומר: אישתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וצוקיר [סוכר] המנעל הזה! והיתה שואלת אותו: אם-כן מפני מה שארי רצענים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאלער (היינו זהוב וחצי)? השיב לה: מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!. ועוד: למה לנו לדבר מאחרים? הלא נתחיל לחשוב כמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך, ושארי דברים כיוצא בזה בכך, לאפקיס [המילוי שבין העורות] בכך; ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גדולים, ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד?! והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד.
ואצל העולם היה ללעג, והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשוגע. והיו באים בני-אדם, והתחילו בכונה לדבר עימו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות! ותכף שהשיבו לו בלי ליצנות, קיבל דבריהם והתחיל לדבר עימם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשוב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם, וכשהיה רואה, שכונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני? הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב?! וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה! (כל זה היה דרכי התם. ועתה נחזור לענין ראשון).
בתוך כך נעשה רעש, שהחכם הנ"ל נוסע ובא לכאן בגדולה וחכמה גדולה. ורץ התם גם-כן לקראתו בשמחה גדולה, והיה אומר לאישתו: תן לי מהר היופא; אלך לקראת חברי ידידי לראותו. ונתנה לו הפעלץ, והיה רץ לקראתו. והחכם היה נוסע בעגלות-צב בגדולה. ובא לקראתו התם הזה והיה שואל בשלומו באהבה, בשמחה: אחי חביבי! מה אתה עושה? ברוך המקום שהביאך, ואני זוכה לראותך! והחכם הנ"ל גם כל העולם היה בעיניו כלא, כנ"ל מכל-שכן איש כזה, שנדמה למשוגע, אך-אף-על-פי-כן, מחמת אהבת נעורים הגדולה שהיה ביניהם היה מקרבו, ונסע עימו לתוך העיר.
והשני בעלי-בתים הנ"ל, אביהם של אלו השני בנים, מתו בתוך אותו הזמן שהיה החכם משוטט במדינות, ונשארו הבתים שלהם. והתם, שהיה במקומו, נכנס לבית אביו וירשו, והחכם, שהיה במדינות, לא היה מי לקבל הבית, ונעשה כלה ואבוד בית החכם, ולא נשאר ממנו כלום, ולא היה להחכם מקום ליכנס בו בבואו. ונסע לתוך אכסניא אחת, והיה לו שם יסורים, כי לא היתה האכסניא כרצונו. והתם הנ"ל מצא לו עתה עובדא חדשה, והיה רץ ובא בכל פעם מביתו להחכם באהבה, בשמחה, והיה רואה, שיש לו יסורין מהאכסניא ואמר התם להחכם: אחי, עול לביתי ותעמוד אצלי, ואני אקבץ כל מה שיש לי בקומץ אחד, וכל ביתי הכל לפניך כרצונך. וישר בעיני החכם, ונכנס לביתו, ועמד אצלו.
והחכם היה מלא יסורים תמיד, כי הניח שם, שהוא חכם מופלג ואומן ודאקטיר גדול מאד. והיה בא שר אחד, וציוה לו, שיעשה לו טבעת של זהב. ועשה לו טבעת נפלא מאד, וחקק שם ציורים בדרכים נפלאים מאד, וחקק שם אילן, שהיה נפלא מאד. ובא השר, ולא ישר בעיניו כלל הטבעת, והיה לו יסורים גדולים מאד, כי היה יודע בעצמו, שאלו היה הטבעת עם האילן הזה בשפאניא, היה חשוב ונפלא מאד.
וכן פעם אחד בא שר גדול והביא אבן טוב יקר, שבא ממרחקים, והביא לו עוד אבן טוב עם ציור, וציוה לו, שיצייר כציור הזה על האבן טוב שהביא. וצייר ממש כאותו הציור, רק ששגה בדבר אחד, שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו. ובא השר וקיבל האבן טוב, וישר בעיניו. והיה לו להחכם הזה יסורים גדולים מן השגיאה: הלא עד היכן מגיעה חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה!
וגם בענין הדאקטיריי היה לו יסורים: כשהיה בא לחולה, והיה נותן לו רפואה, שהיה יודע בברור, שאם ילך לו להחולה לחיים, בודאי מחויב בברור להתרפאות מזה, כי היא רפואה נפלאה מאד, ואחר-כך מת החולה, והיו אומרים העולם, שמת על-ידו והיה לו יסורים גדולים מזה. וכן לפעמים נתן רפואה לחולה ונתרפא, והיו אומרים העולם: מקרה הוא. והיה מלא יסורים תמיד.
וכן היה צריך למלבוש. וקרא החיט, ויגע עמו, עד שלימדו לעשות המלבוש כרצונו, כמו שהיה יודע. וכיון החיט ועשה המלבוש כרצונו, רק כנף אחד (שקורין לעפיל) שגה בו, ולא כיונו יפה. והיה מצטער מאד, כי היה יודע בעצמו אף שבכאן הוא יפה, כי אינם מבינים על זה. אבל אם הייתי בשפאניא עם הלעפיל הזה, הייתי לשחוק והייתי נדמה כמו (יתיר) [אדם שעושים ממנו ליצנות]. וכן היה מלא יסורים תמיד.
והתם היה רץ ובא בכל פעם אל החכם בשמחה, ומצאו, שהוא מצר ומלא יסורים ושאלו: הלא חכם ועשיר כמותך, על מה יש לך יסורים תמיד? הלא אני מלא שמחה תמיד. והיה בעיני החכם לשחוק, ונדמה בעיניו למשוגע. ואמר לו התם: הלא סתם בני-אדם שמתלוצצים ממני, הם שוטים, כי אם המה חכמים ממני, הלא אדרבה, הם שוטים, כנ"ל, מכל שכן חכם כמותך, ומה תהיה אם אתה חכם ממני? ענה התם ואמר להחכם: מי יתן, שתבוא אתה על מדרגה שלי! השיב החכם ואמר: זה אפשר להיות, שאני אבוא על שלך, שינטל ממני השכל, חס ושלום, או אהיה חולה, חס ושלום, ואהיה נעשה משוגע, כי הלא מה אתה? איש משוגע! אבל שאתה תבוא על שלי, זה אי אפשר בשום אופן, שתהיה אתה חכם כמוני. השיב התם: אצל השם יתברך הכל אפשר, ויכול להיות כהרף עין, שאני אבוא על שלך. ושחק החכם ממנו מאד.
ואלו השני בנים היו נקראים בפי העולם, זה בכינוי חכם, וזה בכינוי תם. אף-על-פי שיש כמה חכמים ותמים בעולם, אף-על-פי-כן כאן היה ניכר הדבר ביותר, כי שניהם ממקום אחד ולמדו ביחד, וזה נעשה חכם מופלג מאד, וזה היה תם גדול מאד. ובהסקאסקי [ספר מרשם התושבים], ששם כותבין כל אחד עם כינוי פאמעליא שלו, היו כותבין על זה כינוי חכם ועל זה כינוי תם.
פעם אחד בא המלך על הסקאסקי, ומצא, שהיו כתובין שם אלו השני בנים, זה בשם חכם, וזה בשם תם, והיה בעיניו לפלא, שאלו השניים מכונים בשם חכם ותם, ונתאוה המלך לראותם. וחשב המלך: אם אשלח אחריהם פתאום, שיבואו לפני יתפחדו מאד, והחכם יסתתמו טענותיו לגמרי, והתם גם-כן אפשר ישתגע מחמת פחד. ונתישב המלך לשלוח חכם אחד אל החכם, ותם אל התם. רק איך מוצאין בעיר מלוכה תם, כי בעיר מלוכה על-פי-רוב הם חכמים, רק שהממונה על האוצרות הוא תם דוקא, כי החכם אינם רוצים לעשות ממונה על האוצרות פן על ידי חכמתו ושיכלו יוכל לבזבז האוצרות, על כן עושין ממונה על האוצרות תם דוקא.
וקרא המלך לחכם אחד ולאותו התם הנ"ל ושלחם להשני בנים הנ"ל, ונתן בידם אגרות לכל אחד ואחד. גם נתן בידם אגרת להגאבירניר [מושל המחוז] של הגאבערניא [הממשל המחוזי], שאלו השתי בנים הם תחת ממשלתו, וציוה בהאגרת, שהגאבירניר ישלח להם אגרות משמו להחכם והתם כדי שלא יתפחדו, ויכתוב להם, שאין הדבר נחוץ, ואין המלך גוזר דוקא שיבואו רק הדבר תלוי ברצונם: אם הם רוצים-יבואו, רק שהמלך חפץ לראותם.
ונסעו אלו השלוחים החכם והתם ובאו להגאבירניר ונתנו לו האגרת. ושאל הגאבירניר על אלו השני בנים, ואמרו לו, שהחכם הוא חכם מופלג ועשיר גדול. והתם הוא תם ביותר, ויש לו כל המלבושים של הפעלץ, כנ"ל. ונתיעץ הגאבירניר, שבודאי אין ראוי להביאו לפני המלך בלבוש פעלץ, ועשה לו מלבושים כראוי, והניח בתוך העגלות-צב של התם, ונתן להם אגרות, כנ"ל. ונסעו השלוחים ובאו לשם. ונתנו האגרות להם: החכם-להחכם, והתם-להתם. והתם, תכף שהגיע לו האגרת, אמר להתם השליח שהביאו: הלא איני יודע מה כתוב בו; קרא אותו לפני! השיב לו: אני אספר לך בעל-פה מה שכתוב בו שהמלך רוצה שתבוא אליו. שאל תכף: רק בלי ליצנות! השיב לו: בודאי אמת, בלי ליצנות. ונתמלא שמחה תכף ורץ ואמר לאישתו: אישתי, המלך שלח בשבילי! ושאלה אותו: על מה ולמה? ולא היה לו פנאי להשיבה כלל, ותכף נזדרז בשמחה והלך ונסע עם השליח תכף. ונכנס וישב בתוך העגלות-צב ומצא שם הבגדים הנ"ל ושמח יותר ויותר.
(בתוך-כך) נשלחו מסירות על הגאבירניר, שהוא עושה עולות, והעבירו המלך. ונתיעץ המלך, שטוב, שיהיה גאבירניר איש תם, שהתם ינהג המדינה באמת ויושר מחמת שאינו יודע חכמות והמצאות. ונמלך המלך לעשות את התם הנ"ל גאבירניר, ושלח המלך פקודתו שהתם הנ"ל, ששלח אחריו, הוא יהיה גאבירניר. והוא צריך לנסוע דרך העיר של הגאבערניא, ויעמדו על השערים של העיר, ותכף בבואו, יעכבו אותו ויכתירו אותו בהתמנות הזאת, שיהיה גאבירניר, וכן עשו. ועמדו על השערים, ותכף בעברו שם, עיכבו אותו ואמרו לו, שהוא נעשה גאבירניר. ושאל ואמר: רק בלי ליצנות! השיבו לו: בודאי בלי שום ליצנות. ונעשה התם תכף גאבירניר בתוקף ועוז.
ועתה, שנתרומם מזלו ומזל מחכים, ובא לו קצת הבנה, אף-על-פי-כן לא השתמש כלל בחכמתו, רק נהג בתמימותו כבראשונה והנהיג את המדינה בתמימות, באמת וביושר, ועולה לא נמצא בו, ועל הנהגת המדינה אין צריכין שכל גדול וחכמות, רק על פי היושר בתמימות. כשבאו לפניו שניים לדין, היה אומר: אתה זכאי ואתה חייב, כפי תמימותו באמת, בלי שום ערמה ומרמה, וכן נהג הכל באמת.
והיו אוהבים אותו המדינה מאד. והיו לו יועצים אוהבים באמת, ומחמת האהבה יעץ לו אחד: באשר שבודאי בהכרח תהיה קרוא אל המלך שתבוא לפניו, כי הלא כבר שלח אחריך וגם הדרך שהגאבירניר מוכרח לבוא לפני המלך, ועל כן אף-על-פי שאתה כשר מאד, ולא ימצא בך שום עוולה בהנהגתך המדינה, אף-על-פי-כן דרך המלך בדבריו לנטות בדבריו לצד אחר, לדבר חכמות ולשונות אחרים, על כן נאה ודרך-ארץ שתוכל להשיבו; על כן טוב, שאלמדך חכמות ולשונות. ונתקבל הדבר בעיני התם ואמר: מה אכפת לי אם אלמד חכמות ולשונות?! ותכף עלה על דעתו, שחברו החכם אמר לו, שאי אפשר בשום אופן שהוא יבוא על שלו, והנה עתה כבר בא על חכמתו. (ואף-על-פי-כן, אף-על-פי שכבר היה יודע חכמות, לא היה משתמש עם החכמות כלל, רק נהג הכל בתמימותו כבראשונה).
אחר-כך שלח המלך, שיבוא זה התם הגאבירניר אליו, ונסע אליו. ודיבר המלך עם התם בתחילה מהנהגת המדינה והוטב בעיני המלך מאד מאד, כי ראה, שהוא מתנהג ביושר ואמת גדול, בלי שום עולה ומרמה. אחר-כך התחיל המלך לדבר חכמות ולשונות והשיבו התם כראוי, והוטב בעיני המלך זאת ביותר ויותר, ואמר: אני רואה, שהוא חכם כזה, ואף-על-פי-כן הוא מתנהג בתמימות כזה! וייטב בעיני המלך מאד מאד. ומינה המלך אותו, שיהיה מיניסטיר [שר] על כל המיניסטריש [השרים]. וציוה לו מקום מיוחד, ששם יהיה ישיבתו, וציוה, שיבנה לו חומות נאות ומפוארות כראוי, ונתן לו כתב על התמנות הזאת, שיהיה מיניסטיר כנ"ל וכן היה, שבנו לו בנינים, כנ"ל, באותו המקום שציוה המלך, והלך וקיבל הגדולה בתוקף.
והחכם הנ"ל, כשבא אליו האגרת מהמלך, כנ"ל, השיב להחכם שהביאה: המתן ולין פה, ונדבר ונתיישב. לערב עשה עבורו סעודה גדולה. בתוך סעודתו נתחכם החכם בחכמתו ופילוסופיא שלו, וענה ואמר: מה זאת, שהמלך כזה ישלח אחרי, עבור שפל ברך כמוני, ומה אני, שהמלך ישלח אחרי?! הלא מלך כזה שיש לו ממשלה וגדולה כזו ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא כזה, ואיך יתיישב זאת בדעת, שמלך כזה ישלח עבור שפל כמוני? אם אומר בשביל חכמתי מה אני כנגד המלך? וכי אין להמלך חכמים? וגם המלך בעצמו בודאי חכם גדול, ומה הדבר הזה, שהמלך ישלח עבורי? וישתומם על זה מאד מאד. ענה ואמר זה החכם (היינו החכם הראשון, שהוא חברו של התם, כי כל זה-הכל מדבריו של אותו החכם הראשון חברו של התם, שאחר שהשתומם והתמיה עצמו מאד כנ"ל ענה בעצמו דברים אלו ואמר להחכם השליח): תדע מה שאני אומר. דעתי, שבהכרח הדבר מובן ומבורר, שאין מלך בעולם כלל, וכל העולם טועים בשטות הזה, שסוברים, שיש מלך. וראה והבן, איך אפשר זאת, שכל בני העולם ימסרו עצמן לסמוך על איש אחד, שהוא המלך? בודאי אין מלך בעולם כלל.
השיב החכם השליח הנ"ל: הלא אני הבאתי לך אגרת מהמלך! שאל אותו החכם הראשון הנ"ל. האתה בעצמך קיבלת האגרת מיד המלך בעצמו ממש? השיב לו: לאו, רק איש אחד נתן בידי האגרת בשם המלך. ענה ואמר: עתה ראה בעיניך, שדברי כנים, כי אין מלך כלל. חזר ושאל אותו: תאמר לי; הלא אתה מן העיר מלוכה ומגודל שם מימיך, הגידה לי: הראית מימיך את המלך? השיב לו: לאו (כי באמת כן הדבר, שלא כל אחד ואחד זוכה לראות את המלך, כי אין המלך מתראה, רק בעיתים רחוקות מאד). ענה החכם הראשון ואמר: עתה ראה גם ראה, שדברי ברורים ומבוררים, שבודאי אין מלך כלל, כי הלא אפילו אתה לא ראית את המלך מעולם.
שוב שאל החכם השליח: אם כן מי מנהיג המדינה? השיב החכם הראשון: זאת אני אספר לך הבירור, כי ממני תשאל, כי אני בקי בזה, כי הייתי משוטט במדינות, והייתי במדינת איטליה, וכך המנהג, שיש שבעים שרי יועצים, (שקורין ראטהיירין), והם עולים ומנהיגים המדינה זמן מיוחד, ועם זה השררות חולקין עצמן כל בני-המדינה בזה אחר זה. והתחילו דבריו ליכנוס באזני החכם השליח, עד שהסכימו וגזרו, שבודאי אין מלך בעולם כלל.
שוב ענה החכם הראשון: המתן עד הבוקר, אברר לך עוד בבירור אחר בירור, שאין מלך בעולם כלל. וישכם החכם הראשון בבוקר (החכם, שהוא חברו של התם אנו קוראים אותו תמיד בשם החכם הראשון), והקיץ את חברו החכם השליח ואמר לו: בוא עימי אל החוץ, ואראך הדבר בבירור, איך העולם כולו בטעות, ובאמת אין מלך כלל, וכולם בטעות גדול. והלכו בשוק, וראו איש-חיל אחד, ותפסו אותו ושאלו אותו: למי אתה עובד? השיב: את המלך. (שאלו אותו:) הראית את המלך מימיך? לאו. ענה ואמר: ראה, היש שטות כזה?! שוב הלכו אל אדון אחד מן החיל, ונכנסו עימו בדברים, עד ששאלוהו: למי אתה עובד? את המלך. הראית את המלך? לאו. ענה ואמר: עתה ראה בעיניך, שהדבר מבורר, שכולם טועים, ואין מלך כלל בעולם. ונסכם ביניהם הדבר, שאין מלך כלל.
ענה החכם ואמר עוד: בוא וניסע ונלך בעולם, ואראך עוד איך כל העולם כולו בטעותים גדולים, והיו הולכים ונוסעים בעולם, ובכל מקום שבאו, מצאו את העולם בטעות. ודבר המלך הנ"ל נעשה אצלם למשל, ובכל מקום שמצאו העולם בטעות, לקחו את המלך למשל, כמו שזה אמת, שיש מלך, כן הדבר הזה. והיו הולכים ונוסעים עד שכלה מה שבידם, והתחילו למכור סוס אחד ואחר-כך את השני, עד שמכרו כולם, עד שהוכרחו לילך רגלי, ותמיד היו חוקרים העולם, ומצאו שהעולם בטעות. ונעשו עניים הולכי רגלי, ונסתלק חשיבותם, ולא היו נחשבים כלל, כי לא היו משגיחים עליהם כלל, על אביונים כמותם.
ונתגלגל הדבר, והיו הולכים וסובבים, עד שבאו אל העיר, שדר בה המיניסטיר הנ"ל (שהוא התם, חברו של החכם הנ"ל), ושם, באותה העיר, היה בעל-שם אמיתי, והיה חשוב מאד, כי עשה דברים נפלאים, ואפילו בין השרים היה חשוב ומפורסם, ואלו החכמים באו לאותה העיר, והלכו וסבבו ובאו לפני בית הבעל-שם, וראו שהיו עומדים שם כמה עגלות, ארבעים וחמישים עם חולים. וסבר החכם, ששם דר דאקטיר, והיה רוצה ליכנס לביתו מחמת שגם הוא היה דאקטיר גדול, ורצה ליכנס לעשות הכרות עימו. ושאל מי דר בכאן? השיבו: בעל-שם. וימלא פיו שחוק, ואמר לחברו: זה הוא שקר וטעות נפלא מאד, וזה הוא שטות יותר מטעות של המלך. חברי! אספר לך השקר הזה כמה וכמה העולם בטעות בשקר כזה.
בתוך כך היו רעבים, ומצאו עדיין אצלם שלושה-ארבעה גדולים [סוג מטבע]. והלכו אל בית-התבשיל, (שקורין גאר-קעך), ושם מוצאים לאכול אפילו בעד שלושה או ארבעה גדולים. וציוו ליתן להם מאכל, ונתנו להם. בתוך שהיו אוכלים, היו מספרים ומתלוצצים מהשקר וטעות של דבר הבעל-שם. והבעל הגאר-קעך שמע דבריהם, וחרה לו מאד, כי הבעל-שם היה חשוב שם מאד. ויאמר להם: אכלו לכם מה שיש לפניכם וצאו מכאן. אחר-כך בא לשם בן הבעל-שם, והם עדיין היו מתלוצצים מן הבעל-שם בפני בנו. וגער בהם הבעל גאר-קעך על שהם מתלוצצים מן הבעל-שם בפני בנו, עד שהיכה אותם הכה ופצוע ודחפם מביתו. וחרה להם מאד, ורצו לבקש משפט על המכה אותם. ונתישבו לילך אל הבעל הבית שלהם, שהניחו שם החבילות שלהם, להתייעץ עימו איך להשיג משפט על הנ"ל. ובאו וסיפרו לו, שבעל הגאר-קעך היכה אותם מאד. ושאל להם: למה? וסיפרו לו, שדיברו על הבעל-שם. השיב להם: בודאי אינו יושר להכות בני-אדם, אבל אתם לא עשיתם נכונה כלל, שדיברתם על הבעל-שם, כי הבעל-שם חשוב כאן מאד. וראו, שאין בו ממש, וגם הוא בטעות, והלכו ממנו אל הפקיד (והפקיד היה עכו"ם) וסיפרו לו המעשה, שהיכו אותם. שאל: על מה? השיבו, שדיברו על הבעל-שם, והיכה אותם הפקיד הכה ופצוע ודחפם מביתו.
והלכו מזה לזה; ממושל למושל גבוה ממנו, עד שבאו לפני המיניסטר הנ"ל. ושם, לפני בית המיניסטיר, עומדים אנשי-חיל, דהיינו וואכן, והודיעו להמיניסטר, שאיש אחד צריך אליו, וציוה שיכנוס. ובא אותו החכם לפני המיניסטר, ותכף בבואו הכירו המינסטר, שזהו החכם חברו כנ"ל, והחכם לא הכירו מחמת שהיה בגדולה כזו. ותכף התחיל המיניסטר ודיבר אליו: ראה תמימותי למה שהביא אותי, לגדולה כזו, ואל מה חכמתך הביאה אותך?
ענה החכם ואמר: מאחר שאתה הוא חברי התם, מזה נספר אחר-כך; לעת עתה תן לי משפט על שהיכו אותי, שאלו: למה? השיבו: בשביל שדיברתי על הבעל-שם, שהוא שקר ומרמה גדולה. ענה התם המיניסטר ואמר: עדיין אתה אוחז בחכמות שלך? ראה: אתה אמרת שאתה יכול לבוא על שלי בקל, ואני לא אוכל לבוא על שלך; ראה, שאני כבר באתי על שלך, כנ"ל, ואתה עדיין לא באת על שלי, ואני רואה, שזה קשה יותר, שאתה תבוא על תמימות שלי. ואף-על-פי-כן, מחמת שהיה מכיר בו מכבר בגדולתו, ציוה לתת לו בגדים להלבישו, וביקשו שיאכל עימו.
בשעת אכילתם התחילו לדבר יחד. התחיל החכם להוכיח לו דעתו הנ"ל, שאין מלך כלל. גער בו התם המיניסטר: הלא אני בעצמי ראיתי את המלך! השיב לו החכם בשחוק: אתה יודע בעצמך, שזה היה המלך? אתה מכיר אותו ואת אביו ואת זקנו שהיו מלכים? מאין אתה יודע שזה מלך? אנשים הגידו לך שזה מלך, ורימו אותך בשקר. וחרה להתם מאד מאד על דבר המלך על שהוא כופר במלך.
בתוך כך בא אחד ואמר: העזאזל, דהיינו הטייוול שלח אחריכם. ונזדעזע התם מאד מאד, ורץ וסיפר לאישתו בפחד גדול באשר שהנ"ל שלח אחריו. ויעצה לו אישתו לשלוח עבור הבעל-שם. ושלח אחריו. ובא הבעל-שם ונתן לו קמיעות ושמירות ואמר לו, שעתה לא יפחד כלל, והיה לו אמונה גדולה בזה. והיו יושבים עוד החכם והתם הנ"ל, ושאל החכם אותו: על מה נפחדת כל-כך? אמר לו: בשביל הנ"ל, ששלח אחרינו. שחק ממנו: אתה מאמין, שיש טייוול? השיב לו: ואם-כן מי הוא זה ששלח אחרינו? ענה החכם ואמר: בודאי זהו אחי, שרצה שיתראה עימי, ושלח אחרי במירמה זו. שאל אותו התם: אם-כן איך עבר על כל הווארטש [השומרים? השיבו: בודאי שיחד אותם, והם אומרים במרמה ושקר, שלא ראו אותו כלל.
בתוך כך חזר ובא אחד ואמר כנ"ל, שהטייוול שלח אחריהם. והתם לא נזדעזע עתה, ולא היה לו שום פחד כלל מחמת השמירה של הבעל-שם, כנ"ל. ענה ואמר להחכם, עתה מה אתה אומר? אמר: אודיע לך, שיש לי אח, שהוא עימי בכעס, ועשה מרמה זו כדי להפחיד אותי. ועמד ושאל לאותו שבא בשבילם: ומה הוא דמותו של זה ששלח אחרינו? איזה פנים יש לו ואיזה מראה יש לשערות שלו וכו' וכיוצא. השיב לו: כך וכך. ענה החכם ואמר: ראה, זה הוא מראה אחי הנ"ל. אמר לו התם: התלך עימם? השיב: הן, רק שתיתן עימי איזה אנשי-חיל, שיהיו זלאגא [שומרים מלווים] כדי שלא יצערו אותי. ונתן לו זלאגא.
והלכו השני חכמים הנ"ל עם אותו האיש שבא בשבילם, וחזרו החיל. ושאל אותם התם המיניסטר: היכן הם החכמים הנ"ל? השיבו, אינם יודעים כלל איך נעלמו. והנ"ל (היינו הטייוול) חטף אותם, את החכמים האלו הנ"ל, והביא אותם אל רפש וטיט, ושם היה יושב הטייוול על כסא בתוך הרפש, והשליכו את החכמים הנ"ל בתוך הרפש. והרפש היה עב ודבוק כמו דבק ממש, (שקורין קליי), ולא היו יכולים לזוז עצמן כלל בתוך הרפש, וצעקו (אלו החכמים לאלו שהיו מיסרים אותם, דהיינו הטייוול ואנשיו): רשעים! על מה אתם מיסרים אותנו? וכי יש טייוול בעולם? אתם, רשעים, מיסרים אותנו בחינם (כי אלו החכמים הנ"ל עדיין לא האמינו, שיש טייוול, רק אמרו שאנשים רשעים מיסרים אותם בחינם). והיו מונחים אלו השני חכמים בתוך עבי הרפש, והיו חוקרים מה זאת: אין זאת, רק שאנשים פוחזים, שהיינו מתקוטטים עמהם איזה פעם, ועתה הם מיסרים אותנו כל-כך. והיו מתיסרים שם בעינויים גדולים כמה שנים.
פעם אחת עבר התם המיניסטר הנ"ל לפני בית הבעל-שם, ונזכר בחברו החכם, ונכנס אל הבעל-שם, והיטה עצמו אליו כדרך השרים, ושאל אותו אם אפשר שיראה אותו (היינו את החכם הנ"ל) ואם יוכל להוציאו משם. ואמר אל הבעל-שם: האתם זוכרים את החכם, ששלח הטייוול ונשאו, ומאותו היום לא ראיתיו? השיבו: הן. וביקש ממנו, שיראה לו מקומו ויוציאו משם. ואמר לו הבעל-שם: בודאי אני יכול להראות לך מקומו ולהוציאו, רק שלא ילכו כי אם אני ואתה. והלכו יחד.
ועשה הבעל-שם מה שידע, ובאו לשם, וראה שהם מונחים בעבי טיט ורפש. וכשראה החכם את המיניסטר, צעק אליו: אחי! ראה, שהם מכים ומענים אותי כל-כך הרשעים הללו בחינם. גער בו המיניסטר: עדיין אתה אוחז בחכמות שלך ואין אתה מאמין בשום דבר, ולדבריך אלו הם אנשים? עתה ראה; הלא זה הוא הבעל-שם, שהיית כופר בו, והוא דייקא יכול להוציאכם (והוא יראה לכם האמת). וביקש התם המיניסטר הנ"ל מן הבעל-שם, שיוציאם ויראה להם, שזהו טייוול ואינם אנשים, ועשה הבעל-שם מה שעשה ונשארו עומדים על היבשה, ולא היה שם רפש כלל, ואלו המזיקים הנ"ל נעשו עפרא בעלמא. אז ראה החכם הנ"ל והוכרח בעל כרחו להודות על הכל שיש מלך וכו'.
על זה המעשה נאמרה התורה (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', סימן י"ט) המדברת מחכמות ותמימות, שעיקר השלמות הוא רק תמימות ופשיטות, ועניין עמלק, שהיה חכם וכפר בעיקר וכו' עיין שם על פסוק (משלי כ"ד): שבע" יפול" צדיק" וקם" סופי תבות עמל"ק. כי עיקר כל הנפילות הם על-ידי חכמות וכו', עיין שם. גם אגג מזרע עמלק אף-על-פי שראה מפלתו בשעה שבא שמואל אצל שאול להרגו, עדיין לא היה מאמין. כמו שנאמר (שמואל-א ט"ו): וילך אגג מעדנות ותרגם יונתן: מפנקא, כי עדיין לא האמין במפלתו, עד שראה בעיניו סוף מפלתו, אז: ויאמר: אכן סר מר המות, כי עד עתה לא האמין.
(שים עיניך על המעשה, ותבין פלאי פלאות): ואם התפילה אינה כראוי, הוא מנעל בשלושה קצוות, והבן.
(סיפורי מעשיות - מעשה ט' - מחכם ותם)
נ נח נחמ נחמן מאומן בירושלים
