מעשה, פעם אחת היה בערגיר [סוחר גדול]. והיה עשיר מופלג מאד, והיה לו סחורות רבות מאד וכיוצא. והיו הוועקסלען [שטרות] והבריב [מכתבים] שלו הולכין על העולם, והיה לו כל טוב. ולמטה ממנו היה דר עני אחד, שהיה עני גדול מאד, והיה לו כל ההפך מן הבערגיר העשיר. ושניהם היו חשוכי-בנים: לזה לא היה בנים וכן לזה.
פעם אחד חלם להבערגיר, שבאו אנשים ועשו חבילות חבילות, דהיינו פאקין פאקין. ושאל אותם: מה אתם עושים? והשיבו: לשאת הכל אל העני הנ"ל. וחרה לו מאד מאד על שהם רוצים לשאת כל הונו מביתו אל העני, ולכעוס עליהם אי-אפשר, שהם אנשים רבים. והם עשו חבילות חבילות מכל אשר היו לו מכל סחורותיו והונו ורכושו, ונשאו הכל כאשר לכל אל בית העני הנ"ל, ולא השאירו כלום בביתו כי אם דפנות הבית ריקם. וחרה לו מאד מאד, והקיץ וירא והנה חלום. ואף שראה שהוא חלום, וברוך השם, הכל אצלו, אף-על-פי-כן היה ליבו נוקפו מאד. וחרה לו הדבר מאד מאד על דבר החלום, ולא היה יכול לצאת מדעתו דבר החלום הנ"ל.
והעני הנ"ל עם זוגתו היה רגיל גם מקודם להשגיח עליהם ולתת להם מסת-ידו. ועכשיו אחר החלום, נתן עליהם השגחה יותר מקודם, אך בכל עת שהיו באים לביתו, העני או אישתו, היו משתנים פניו, ונבהל מפניהם מחמת החלום שזכר. והם העני עם אישתו, היו רגילים לפרקים אצלו, והיו אצלו נכנסים ויוצאים.
פעם אחת באתה אצלו אשת העני הנ"ל, ונתן לה מה שנתן. ונשתנה צורתו ונבהל ונשתומם מאד. שאלה אותו העניה הנ"ל: אבקש מחילה מכבודכם. תגידו לי. מה זאת, שבכל עת אשר אנו באים אצלכם, משתנים פניכם מאד? סיפר לה כל אותו העניין, שחלם לו כנ"ל, ומאותו היום ליבו נוקפו מאד וכו' כנ"ל, השיבה לו: האם היה החלום באותו הלילה פלונית שאמרה לו? השיב לה: הן, ומה בזה? השיבה לו: באותו הלילה חלם לי גם-כן שאני עשירה גדולה, ובאו אנשים לתוך ביתי ועשו פאקין פאקין ושאלתים: להיכן אתם נושאים? השיבו: אל אותו העני, היינו להבערגיר הנ"ל, שקראוהו עכשיו עני. על כן מה אתה משגיח על חלום, הלא אף אני בחלומי? והוא נבהל ונשתומם עכשיו יותר ויותר על ששמע עוד את חלומה, שהדבר נראה, שישאו עשירותו ורכושו אצל העני, ודלות של העני ישאו אצלו, ונבהל מאד מאד.
ויהי היום, ונסעה אשת הבערגיר עם עגלות-צב לטייל, ולקחה עימה רעותיה, ולקחה גם אשת העני עימה, ונסעו על הטיול. והנה עבר איש חיל, אדון (שקורין יעדניראל) [קצין צבא גבוה], עם החיל שלו, ופנו אל הצד מן הדרך בשבילו. ועבר החיל, וירא שנוסעים נשים, וציוה שיוציאו אחת מן הנשים שנסעו לטייל, והלכו והוציאו את אשת העני, וחטפו אותה בתוך העגלת-צב של היעדניראל ונסעו עימה, ובודאי אי אפשר להשיבה, כי נסע להלן. בפרט איש חיל, יעדניראל עם חיילותיו. ולקחה ונסע עימה למדינה שלו, והיא היתה יראת שמים, ולא רצתה לשמוע לו כלל, והיתה בוכה מאד, והיו מבקשים ומפתים אותה, והיא היתה יראת שמים ביותר. והם שבו לביתם מן הטיול, והנה נלקחה העניה הנ"ל. והיה העני מתאבל ובוכה ומתמרמר מאד מאד על אישתו תמיד.
פעם אחת עבר הבערגיר אצל בית העני. שמע שהוא בוכה ומתמרמר מאד מאד. נכנס ושאלו: מה אתה מתמרמר ובוכה כל-כך? השיבו: וכי לא אבכה? ומה נשאר לי? יש שנשאר להם העשירות או בנים. אני אין לי כלום, וגם אישתי נלקחה ממני, ומה נשאר לי? וניכמר ליבו של הבערגיר על העני הנ"ל, ונתעוררו רחמיו עליו מאד מאד מגודל המרירות שראה בו, והלך ועשה דבר מבוהל, ובאמת היה שגעון, והלך ושאל באיזה מדינה דר היעדניראל הנ"ל. והלך ונסע לשם, ועשה דבר מבוהל מאד והלך לבית היעדניראל, ושם עומדים (וואכין) [משמרות], והוא, מגודל הבהלה שלו מאד מאד נשתומם והלך בבהלה גדולה, ולא השגיח כלל על הוואכין, וגם הוואכין נבהלו ונשתוממו מאד מחמת שראו פתאום בן-אדם אצלם מבוהל מאד, ונבהלו מאד. איפה בא זה לכאן? ומחמת הבהלה הניחוהו כל הוואכין, ועבר על כל הוואכין, עד שנכנס לבית היעדניראל, למקום שהיתה שוכבת שם, ובא והקיצה ואמר לה: בוא, וראתה אותו ונבהלה. ואמר לה: תכף בוא עימי, והלכה עימו, ועברו גם עתה על כל הוואכין, עד שיצאו.
ואזי תכף נבהל וניזכר מה שעשה דבר כזה, והבין שבודאי תכף יהיה נעשה רעש גדול, וכן הוה, שנעשה שם תכף רעש גדול אצל היעדניראל. והלך והטמין עצמו בתוך בור אחד שהיה עם מי גשמים עד שיעבור הרעש, ושהה שם עימה שני ימים בתוך הבור, וראתה האישה הנ"ל גודל המסירת נפש שהיה לו בשבילה והצרות שסובל בשבילה, ונשבעה בה', שכל המזל שיש לה, אפשר יש לה איזה מזל שיהיה לה איזה גדולה והצלחה, שיהיה כל הצלחה שלה לא נמנע מאיתו, ואם ירצה ליקח לעצמו כל הצלחה וגדולה שלה והיא תישאר כמקודם, לא יומנע ממנו כלל. ואיך מוצאים שם עדות? ולקח אותו הבור לעדות. אחר שני ימים יצא עימה משם והלך להלן, והיה הולך ובא עימה להלן להלן, והבין שגם שם באותו המקום מחפשים אחריו. והלך עוד, והחביא עצמו עימה בתוך מקוה, ונזכרה שוב בגודל המסירות נפש והצרה שסובל בשבילה, ונשבעה עוד הפעם כנ"ל, ולקחה את המקוה לעדות. והיו שם גם כן בערך שני ימים, ויצאו והלכו להלן. וכן היה כמה פעמים, שהחביא עצמו עימה במקומות אחרים כיוצא באלו, דהיינו בשבעה מקומות של מים, והם: בור ומקוה, כנ"ל, ואגמים ומעין ונחלים ונהרות וימים, ובכל מקום ומקום שהיו נחבאים שם, נזכרה במסירות נפשו וצרתו בשבילה, ונשבעה לו כנ"ל, ולקחה אותו המקום לעדות כנ"ל, והלכו ובאו, והיו מחביאים עצמם בכל פעם במחבואות הנ"ל, עד שבאו על הים. כשבאו על הים, והוא היה סוחר גדול, והיה מכיר הדרכים על הים, וחתך עצמו לבוא למדינתו, עד שעבר ובא לביתו עם אשת העני הנ"ל, והשיבה להעני, והיה שמחה גדולה שם.
והבערגיר הנ"ל, בשכר שעשה דבר כזה, וגם עמד בניסיון עמה, נפקד ונולד לו באותו שנה בן זכר. והיא גם היא, אשת העני הנ"ל, בשכר שעמדה בניסיון כזה עם היעדניראל וגם עימו, זכתה גם-כן וילדה נקבה, והיתה יפת תאר מאד מאד, שלא היה יופי של מין אדם כלל, כי בין בני אדם לא נמצא יופי כזה. והיו העולם אומרים: הלואי שתתגדל (כי חידוש נפלא כזה קשה שיתגדל), כי היה יופיה ותפארתה מופלג מאד מאד, שלא נראה כזאת בעולם כלל, והיו העולם באים ונכנסים לראותה, והיו משתוממים מאד על גודל יופיה המופלג מאד מאד, והיו נותנים לה מתנות מתנות מחמת חיבה. והיו נותנים מתנות, עד שנתעשר העני. והבערגיר הנ"ל נפל בדעתו שישתדך עם העני הנ"ל מגודל יופיה, שהיה חידוש כזה, ויאמר בליבו: אפשר על זה מראה החלום, שנושאין שלו להעני ומהעני נושאין אצלו, דהיינו שישתדכו יחד ויתערבו יחד על ידי השידוך.
פעם אחת באתה אשת העני אצלו, ואמר לה דעתו, שרצונו להשתדך עימה, ואפשר בזה יתקיים החלום, כנ"ל. השיבה לו: גם אני חשבתי זאת בדעתי, אך לא היה לי העזה לדבר מזה, שאני אשתדך עמכם. אך אם אתם רוצים בודאי אני מוכן, ולא אמנע מכם, כי כבר נשבעתי, שכל טובי והצלחתי לא יומנע מכם.
והבן והבת הנ"ל למדו שניהם בחדר אחד לשונות וכיוצא כדרכם. והבת הנ"ל, היו הולכים ובאים לראותה מגודל החידוש, כנ"ל, ונתנו מתנות, עד שנתעשר העני, והיו באים שרים לראותה והוטבה בעיניהם מאד. והיה יופיה חידוש גדול ביניהם, כי לא היה יופי של אנושי כלל, ומגודל הפלגת יופיה בא על דעת השרים להשתדך עם העני הזה, ושר, שהיה לו בן, חשק להתחתן עימה. אך אין נאה להם להתחתן עם כזה, על כן הוכרחו לראות להשתדל לגדל את האיש הזה, והשתדלו שיעבוד אצל הקיסר. ונעשה מתחלה פראפירטשיק [קצין צבא נמוך] ואחר-כך למעלה למעלה, כי השתדלו להגביהו במהרה, עד שהלך מהר ממעלה למעלה, עד שנעשה יעדניראל והיו חפצים השרים להשתדך עימו. אך היו רבים קופצים על זה, כי כמה שרים באו על זה ועסקו בזה להגביהו, וגם כי לא היה אפשר לו להתחתן מחמת הבערגיר, שכבר היו מדברים להשתדך עימו.
והעני הזה, שנעשה יעדניראל, היה מצליח יותר ויותר והיה שולח אותו הקיסר להמלחמה, והצליח מאד בכל פעם. ונשא אותו עוד יותר למעלה למעלה, והיה הולך ומצליח מאד, עד אשר נסתלק שם הקיסר, ונתיעצו כל בני המדינה לעשות אותו לקיסר, ונתקבצו כל השרים והסכימו כולם שהוא יהיה קיסר. ונעשה קיסר (היינו העני הנ"ל נעשה קיסר), והיה לוחם מלחמות, והיה מצליח מאד. וכבש מדינות, והיה לוחם ומצליח וכובש והולך, עד ששאר המדינות נתיעצו למסור תחת ידו ברצון טוב, כי ראו הצלחתו הגדולה, שכל היופי של העולם וכל המזל של העולם אצלו. על כן תקבצו כל המלכים והסכימו, שהוא יהיה קיסר על כל העולם, ונתנו לו כתב באותיות של זהב. והקיסר הזה מאן עתה להשתדך עם הבערגיר, כי אין נאה לקיסר להשתדך עם בערגיר; ואישתו הקיסרית היא לא זזה מן הבערגיר כלל. וירא הקיסר, שאי אפשר לו לעשות שידוך אחר נגד הבערגיר הנ"ל, בפרט כי אישתו מחזקת עימו מאד מאד, על כן חשב מחשבות על הבערגיר הנ"ל, ובתחילה ראה לחסרו, והשתדל בתחבולות, כאילו אין הדבר ממנו לגרום לו הפסד, והקיסר בודאי יכול לעשות כזאת. והיו מפסידים ומחסרים אותו, עד שנתדלדל ונעשה עני גמור, והיא, הקיסרית, היתה מחזקת עימו תמיד. אחר כך ראה הקיסר שכל זמן שזה הבן קיים, היינו בן הבערגיר הנ"ל, אי אפשר לו לעשות שידוך אחר, והשתדל להעביר את אותו הבחור של הבערגיר. וחשב חשבות להעבירו, וגלגל עליו עלילות, והושיב עליו שופטים, והשופטים הבינו, שרצון קיסר להעבירו מן העולם, ושפטו להניחו בשק ולהשליכו לים.
והקיסרית, היה ליבה דוה מאד על זה, אך גם הקיסרית, אי-אפשר לה לעשות כנגד הקיסר. מה עשתה, הלכה אל הממונים שהיו ממונים להשליכו לים, ובאתה אצלם, ונפלה לפני רגלם, והתחננה מהם מאד, שיעשו למענה להניחו, כי למה הוא חייב מיתה? ובקשה מהם מאד, שיקחו שבוי אחר מחויב מיתה להשליכו לים ויניחו אותו הבחור הנ"ל. ופעלה בקשתה אצלם, ונשבעו לה שיניחוהו. וכן עשו, ולקחו איש אחר והשליכוהו לים, ואותו הניחו, ואמרו לו: לך לך, והלך לו. והבחור הזה כבר היה בר-דעת, והלך לו.
וקודם לזה הלכה הקיסרית הנ"ל וקראה לביתה הנ"ל ואמרה לה: ביתי, תדעי שזה הבן של הבערגיר הוא החתן שלך. וסיפרה לה כל אותו המעשה שעבר עליה, כנ"ל, ואיך הבערגיר מסר נפשו בשבילי כנ"ל, והיה עימי בשבעה מקומות הנ"ל ונשבעתי לו בה', שכל טובי לא יומנע ממנו ולקחתי אותן השבעה מקומות לעדות, שהם: בור ומקוה וכו', כנ"ל. בכן עתה, הנה את היא כל טובתי ומזלי והצלחתי, ובודאי אתה שלו, ובנו הנ"ל הוא החתן שלך. ואביך מחמת גסותו רוצה להרגו חינם. וכבר השתדלתי להצילו ופעלתי שיניחוהו, כנ"ל, על כן תדעי, שהוא החתן שלך (היינו בן הבערגיר הנ"ל), ואל תתרצי עם אחר בעולם כלל.
ונתקבלו דברי אימה בעיניה, כי גם היא היתה יראת-שמים, והשיבה, שבודאי תקיים כך. והלכה הבת הזאת ושלחה כתב אל בן הבערגיר הנ"ל, אל התפיסה שהיא מחזקת עצמה בו, והוא החתן שלה. ושלחה לו כמו חתיכת לאנד-קארט [מפה], וציירה בו כל המקומות שהחביאה אימה עם אביו, כנ"ל, שהם השבע עדות: בור ומקוה וכו' כנ"ל, שציירה בו כמו בור ומקוה וכו'. והזהירה אותו מאד מאד, שישמור הכתב הזאת מאד מאד, וחתמה עצמה למטה.
אחר-כך היה כנ"ל, שלקחו הממונים איש אחר, ואותו הניחו, והלך לו. וילך ויעבור, עד שבא אל הים, וישב בספינה ועבר בים. ובא רוח סערה גדולה ונשא הספינה אל ספר אחד, שהיה שם מדבר. ומגודל הסערה, (שקורין אומפיט),נשברה הספינה, אך האנשים שבה ניצלו ויצאו על היבשה.
ושם היה מדבר, וילכו לנפשם כל אחד ואחד לבקש לו אוכל לנפשו, כי באותו המקום לא היו רגילים הספינות לבוא לשם, כי היה מדבר, ועל כן לא היו מצפים שם על איזה ספינה לשוב למקומם. והלכו שם במדבר לבקש אוכל, ונתפזרו הנה והנה כל אחד ואחד.
והלך הבחור הנ"ל במדבר, והיה הולך והולך, עד שנתרחק מן הספר; ורצה לשוב, ולא יכול; וכל מה שרצה לשוב, נתרחק יותר ויותר, עד שראה שאי אפשר לו לשוב, וילך באשר ילך. והלך שם במדבר, והיה בידו קשת שהיה מציל עצמו נגד החיות רעות שבמדבר, ומצא שם איזה דברים לאכול. והיה הולך והולך, עד אשר יצא מן המדבר ובא אל מקום (ישוב), שהיה שם מקום פנוי, והיה שם מים ואילנות סביב סביב של פרות, והיה אוכל מן הפרות ושתה מן המים.
ונתישב בדעתו לישב שם מספר ימי חייו, כי בלא זה קשה לו לשוב אל הישוב, ומי יודע אם יגיע עוד למקום כזה, אם יניח המקום הזה וילך לו?! על כן היה בדעתו לישב שם ולחיות שם ימי חייו, מאחר שטוב לו שם, שהיה לו הפרות לאכול והמים לשתות. ולפעמים היה יוצא ורובה בקשתו ארנבת או צבי, והיה לו בשר לאכול. גם היה צד לעצמו דגים, כי היה שם דגים טובים מאד בתוך המים, וייטב בעיניו לבלות שם ימי חייו.
והקיסר הנ"ל, אחר שנעשה המשפט בבן הבערגיר הנ"ל ועתה נפטר ממנו, (כי הקיסר סבר, שכבר נתקיים בו המשפט באמת בבן הבערגיר הנ"ל, ושוב איננו בעולם), כעת יוכל להשתדך עם ביתו הנ"ל, והתחילו לדבר לה שידוכים עם מלך פלוני ועם מלך פלוני וכיוצא. ועשה לה חצר כראוי, וישבה שם. ולקחה לעצמה בנות שרים להיות לה לרעותיה, וישבה שם. והיתה מנגנת בכלי-שיר וכיוצא כדרכם, וכל מה שהיו מדברים לה שידוכים, היתה משיבה, שאין רצונה בדברים, דהיינו לדבר השידוך, רק שיבוא המשודך בעצמו. והיא היתה בקיאה מאד בחכמת השיר, ועשתה באמנות מקום שיבוא המשודך על אותו המקום ויעמוד כנגדה, וידבר דברי שיר, היינו שיר של חשק, כדרך שמדבר החשוק לחשוקתו דברי חיבה.
והיו באים מלכים להשתדך, ועלו על אותו המקום, והיו מדברים כל אחד ואחד שיר שלו. ולקצתם שלחה תשובה על ידי רעותיה גם-כן בדרך שיר וחיבה, ולקצת, שנראו לה יותר, השיבה בעצמה, והרימה קולה בשיר והשיבה לו גם-כן דברי חיבה. ולקצת, שנראו לה עוד יותר, היתה מראה עצמה פנים אל פנים, והיתה מראה את פניה, והשיבה לו דברי שיר וחיבה. ולכולם סיימה בסוף. אבל לא עברו עליך המימות ולא היה מי שמבין כוונתה, וכשהיתה מראה פניה, היו נופלים מגודל יופיה, והיו קצת נשארים חלשות, וקצת נשתגעו מחמת חולת אהבה, מגודל יופיה שהיה מופלג מאד מאד, ואף-על-פי-כן, אף על פי שנשתגעו ונשארו חלשות, עם כל זאת היו באים מלכים להשתדך עימה. ולכולם השיבה כנ"ל:
והבן הנ"ל (היינו בן הבערגיר הנ"ל) ישב שם באותו מקום הנ"ל ועשה לעצמו שם מקום ליישב בו, והיה יושב שם. וגם הוא היה יכול לנגן ויודע חכמת השיר, והיה בוחר לו עצים, שראויים לעשות מהם כלי שיר, ועשה לעצמו כלי-שיר. ומהגידין של החיות עשה לו נימין, (שקורין סטריניס), והיה מנגן ומשורר לעצמו. והיה לוקח הכתב שהיה לו, ששלחה לו הבת הקיסר הנ"ל, והיה משורר ומנגן ונזכר כל המאורעות שהיו לו, ואיך אביו היה בערגיר וכו', ועתה נשלך לכאן. והלך ולקח הכתב הנ"ל, ועשה לו סימן באילן אחד, ועשה שם מקום, וטמן שם הכתב הנ"ל, וישב שם איזה זמן.
פעם אחד היה רוח סערה גדולה ושבר כל האילנות, שהיו עומדים שם, ולא היה יכול להכיר האילן, שטמן שם הכתב, כי בעוד שהיו עומדים היה לו סימן להכיר, ועכשו שנפלו, נתערב האילן בין האילנות, שהיו שם הרבה מאד, ולא היה יכול להכיר האילן; וזה אי אפשר לבקוע כל האילנות לחפש הכתב, כי היו רבים מאד. והיה בוכה ומצטער על זה מאד מאד, וראה, שאם ישב כאן, בודאי ישתגע מגודל הצער, שהיה קשה עליו מאד. ונתישב שמוכרח לילך להלן, ויעבור עליו מה, כי בלא זאת הוא מסוכן מאד מגודל הצער כנ"ל. ולקח לו בשר ופרות בתוך שקו, וילך באשר ילך. ועשה לעצמו סימנים באותו המקום שיצא משם.
והיה הולך, עד שבא אל ישוב. ושאל איזה מדינה היא זאת? השיבו לו. ושאל אם נשמע כאן מאותו הקיסר הנ"ל; השיבו לו: הן. ושאל אם נשמע כאן מביתו היפת תואר; השיבו לו: הן, אך שאי-אפשר להשתדך עימה כנ"ל. ונתיישב בדעתו: מאחר שאי-אפשר לו לבוא לשם, והלך אל המלך של אותו המדינה וסיפר לו כל ליבו, ושהוא החתן שלה, ובשבילו אינה רוצה להשתדך עם אחר. ומאחר שאי-אפשר לו לבוא לשם, בכן הוא מוסר לו כל הסימנים שבידו, דהיינו השבעה מימות הנ"ל, ושאותו המלך ילך לשם וישתדך עימה, ולו יתן מעות בעד זה. והכיר המלך שדבריו כנים, כי אי-אפשר לבדות זאת מן הלב, והוטב הדבר בעיניו.
אך נתישב: אם יביא אותה לכאן, ואותו הבחור יהיה פה אין הדבר טוב לפניו, ולהרגו קשה בעיניו, כי מדוע יהרג על הטובה שעשה לו?! בכן נתישב לשלחו למרחוק מאתים פרסאות, וחרה הדבר מאד בעיני הבן הנ"ל על אשר הוא משלחו בעד טובה כזו שעשה לו, והלך שם אל מלך אחר גם-כן, וסיפר לו גם-כן כנ"ל, ומסר לו כל הסימנים, ולהשני הוסיף סימן יותר, וציוה עליו וזרזו, שיסע תכף, אולי יוכל להקדים את חברו, וגם אפילו אם לא יקדימו, יש לו סימן יותר מחברו.
והשני נתישב גם-כן כנ"ל כמו הראשון, ושילח גם-כן את אותו הבן למרחוק מאתים פרסאות. וחרה לו גם כן מאד, וילך אל השלישי, ולהשלישי מסר עוד סימנים מובהקים ביותר.
וילך ויסע תכף המלך הראשון הנ"ל, ובא לשם, למקום בת הקיסר הנ"ל, ועשה לו שיר, ונעץ בתוך השיר על-פי החכמה זו כל אותן המקומות, דהיינו השבעה עדים הנ"ל, אך על פי השיר נזדמן לו, שלא סדרם כסדר את המקומות הנ"ל, כי כן הגיע לו על-פי חכמת השיר. ובא לשם על המקום הנ"ל, והגיד השיר. כשמוע בת הקיסר המקומות הנ"ל, נפלא בעיניה, ונראה לה שמוכרח שזהו בן גילה, רק היה קשה בעיניה על שלא סידרם כסדר, אך אף-על-פי-כן חשבה בדעתה, אולי מחמת חכמת משקל השיר בא לו זה הסדר, ונסכם בליבה, שזה הוא, וכתבה לו, שהיא משודכת לו, ונעשה שמחה ורעש, שנמצא לה בן גילה, והכינו על החתונה.
בתוך כך בא השני והיה רץ גם-כן לשם. ואמרו לו, שכבר היא משודכת, ולא השגיח על זה ואמר שאף-על-פי-כן יש לו דבר שיגיד לה שבודאי יפעל. ובא והגיד שירו וסידר כל המקומות הנ"ל כסדר, וגם נתן עוד סימן יותר. ושאלה אותו, מאין יודע הראשון. ולהגיד האמת לא טוב לפניו, ואמר שאינו יודע. ונפלא בעיניה מאד, ועמדה משתומם, כי גם הראשון סיפר המקומות ומאין יתודע לאדם סימנים הללו? אך אף-על-פי-כן נראה בעיניה, שזה השני הוא בן גילה, מאחר שראתה בו, שסיפר כסדר וכו', כנ"ל, והראשון, אפשר על-פי חכמת השיר בא לו זאת, שהזכיר אלו המקומות., אך נשארה עומדת.
והבחור הנ"ל, כששלחו השני, חרה לו גם-כן, והלך אל השלישי וסיפר לו גם-כן כנ"ל, ומסר לו עוד יותר סימנים מובהקים ביותר. ולפני השלישי סיפר כל ליבו באשר שהיה לו כתב, שהיה מצויר בו המקומות כנ"ל, בכן יצייר לעצמו גם-כן על נייר כל אותן המקומות ויביא אליה. והשלישי נתישב גם-כן כנ"ל, שאין טוב לפניו שיביא אותה לכאן, וזה הבחור יהיה כאן ושלח גם-כן את הבחור עוד למרחוק יותר מאתים פרסאות.
וזה המלך השלישי רץ גם-כן לשם (דהיינו ליקח את היפת-תואר), ובא לשם, והגידו לו, שכבר יש כאן שני הנ"ל, והשיב: אף על-פי-כן, כי יש לו דבר, שבודאי יפעל. והעולם לא היו יודעים כלל מפני מה היא נתרצה לאלו יותר מאחרים. ובא גם השלישי והגיד שירו בסימנים מובהקים יותר, והראה הכתב עם ציור המקומות ונבהלה מאד, אך לא יכלה לעשות דבר מחמת שגם הראשון נראה שזהו ואחר-כך השני, על כן אמרה, שלא תאמין, עד שיביאו לה כתב ידה בעצמו.
אחר-כך נתישב בדעתו הבחור הנ"ל: עד מתי יהיו משלחין אותו בכל פעם להלן יותר? על כן ישב עצמו, שהוא בעצמו יניח עצמו לילך לשם, אולי יפעל הוא. והיה הולך וסובב, עד שבא לשם ואמר, שהוא יש לו דבר וכו'. ובא והגיד שירו, ונתן עוד יותר ויותר סימנים מובהקים, והזכיר אותה, שלמד עימה בחדר אחד וכיוצא בזה, וסיפר לה הכ, שהוא שלח המלכים הנ"ל ושטמן הכתב באילן וכל מה שעבר עליו אבל היא לא השגיחה כלל על זה. (ובודאי גם הראשונים המלכים הנ"ל אמרו איזה טעמים על מה שאין בידם הכתב) ולהכיר אותו בודאי אי-אפשר, כי כבר עבר זמן רב, ולא רצתה להשגיח עוד על סימנים כלל, עד שיביאו לה הכתב, כי גם על הראשון סברה שזהו בודאי וכן על השני וכו', על כן לא רצתה וכו' כנ"ל.
ונתישב הבחור, שכאן אי אפשר לעשות שהיות כלל, ונתישב לשוב ולחזור למקומו, אל המדבר שהיה בו, ושם יבלה ימי חייו. והיה הולך וסובב להגיע למדבר הנ"ל, והגיע לשם אל המדבר הנ"ל. בתוך כל הנ"ל עברו בין כך ובין כך כמה שנים, ונסכם אצל הבחור הנ"ל שישב שם במדבר, ויבלה שם ימי חייו כפי מה שערך בדעתו חיות האדם בעולם הזה נחקר בדעתו, שטוב לבלות כאן מספר ימיו, וישב שם ואכל וכו' כנ"ל:
ועל הים היה רוצח. והרוצח שמע, שנמצא יפת-תואר כזו בעולם, וחשב לתפסה, אף שהוא לא היה צריך אותה, כי היה סריס, אך חשק לתפסה כדי למכרה לאיזה מלך ויקח בעדה הון רב, והתחיל להשתדל בזה. והרוצח הוא מופקר, והפקיר עצמו: אם יפעל-יפעל, ואם לאו-לאו; ומה יפסיד? כי הוא מופקר כדרך הרוצח. והלך הרוצח וקנה סחורות רבות מאד מאד ריבוי מופלג מאד. גם עשה ציפורים של זהב, והיו נעשים באמנות, שנדמה שהם חיים ממש (נאטירליך) [טבע] גם עשה שיבולים של זהב, והיו הציפורים עומדים על השיבולים, וזה היה בעצמו נדמה לחידוש, שהציפורים עומדים על שיבולים, ואין השיבולים נשברים, כי היו ציפורים גדולים (על כן היה חידוש). גם עשה בתחבולות שנדמה, שהם מנגנים, ואחת היתה מכה ומקשקשת בלשונה, (שקורין גיקנאקט), ואחת היתה מצלצלת בפיה, (שקורין גישוישטשיט), ואחת היתה מזמרת והכל היה בתחבולות, שהיו בני-אדם עומדים שם בתוך חדר, שהיה על הספינה מאחורי הציפורים, ועשו כל הנ"ל אותן הבני-אדם, ונדמה, שהציפורים בעצמן מנגנים, כי היו עשויים עם דראטין [חוטי ברזל] באמנות, עד שנדמה, שהם בעצמן עושין כל הנ"ל.
ונסע הרוצח עם כל הנ"ל למדינה, שהיתה שם בת הקיסר הנ"ל. ובא אל העיר, שהיתה שם, ועמד עם ספינתו בים, ושילשל האנקיריש [העוגן] ועכבה (שקורין גיאנקירט) [ועגנה], ודימה עצמו לסוחר גדול, והיו נכנסים ובאים שם לקנות אצלו סחורות רבות יקרות. ועמד שם איזה זמן רבע שנה ויותר והיו נושאים ממנו סחורות יפות שקנו אצלו. וחשקה גם בת הקיסר לקנות סחורה ממנו, ושלחה אליו, שישא סחורה אצלה, ושלח לה, שאינו צריך לזה לשאת סחורה לבית הקונה אף-על-פי שהיא בת הקיסר, ומי שצריך סחורה, יבוא אצלו, ולסוחר אין מי שיכריח אותו על זה.
וישבה עצמה בת הקיסר, שתלך אצלו. ודרכה היה, כשהלכה בשוק, היתה תולה מכסה על פניה כדי שלא יסתכלו בה, כי יוכלו בני אדם ליפול וכו' מחמת יופיה, כנ"ל, על כן היתה מכסה פניה, כנ"ל. והלכה בת הקיסר וכיסתה את פניה ולקחה גם רעותיה עימה וחיל (שקורין וואך) [משמר], הלך אחריה. ובאתה אל הסוחר הנ"ל (היינו הרוצח, שנדמה לסוחר) וקנתה שם סחורות אצלו, והלכה לה. ואמר לה הסוחר. אם תבוא עוד הפעם, אראה לך עוד דברים יפים מזה, שהם נפלאים מאד; ושבה לביתה. שוב פעם אחרת באתה וקנתה, והלכה לה. ועמד שם (הרוצח הזה) איזה זמן; בתוך כך נעשית (הבת קיסר הנ"ל) רגילה אצלו, נכנסת ויוצאת.
פעם אחת באתה אצלו, והלך ופתח לה החדר, שהיו עומדים שם הציפורים של זהב וכו', וראתה, שהוא חידוש נפלא. ורצו גם האחרים, היינו החיל ליכנס, ואמר לאו לאו! זה איני מראה לשום אדם, רק אלייך שאת בת הקיסר, אבל לאחרים איני רוצה כלל. ונכנסה היא בעצמה. והלך גם הוא אל החדר ונעל הדלת, ועשה כפשוטו, שלקח שק והניחה בעל-כרחה בתוך השק, ופשט ממנה מלבושיה והלבישם את מאטראס [מלח] אחד וכיסה פניו ודחפו לחוץ ואמר לו: לך! והמאטראס הזה הוא אינו יודע כלל מה נעשה עימו, ותכף שיצא לחוץ ופניו מכוסה, והחיל לא ידעו, והתחילו לילך עימו מיד, כמדומה להם שזאת היא הבת הקיסר. והוא (היינו המאטראס) הולך עם החיל שהוליכוהו, ולא ידע היכן הוא כלל, עד שבא לשם, לחדר שהיתה הבת קיסר יושבת שם, וגילו פניו וראו שהוא מאטראס. ונעשה רעש גדול (ואת המאטראס טפחו על פניו היטב היטב ודחפוהו, כי הוא אינו חייב, כי לא ידע כלל).
והרוצח לקח את הבת הקיסר וידע שבודאי ירדפו אחריו. והלך מן הספינה וטמן עצמו עימה בבור, שהיה בו מי גשמים, עד שיעבור הרעש, ואת המאטראסין [מלחים] של הספינה ציוה, שתכף ומיד יחתכו האנקירס [העוגנים] ויברחו מיד, כי בודאי ירדפו אחריהם, ובודאי לא יהיו רובים אל הספינה מחמת הבת קיסר, שהם סבורים, שהיא שם בספינה, רק שירדפו אתכם, ועל כן תברחו מיד. ואם ישיגו אתכם - ישיגו, מה בזה? כדרך הרוצחים, שאינם משגיחין על עצמן כלל. וכן היה שנעשה רעש, ורדפו תכף אחריהם, אך לא מצאוה שם.
והרוצח החביא עצמו עימה בבור של מי גשמים, והיו מונחים שם. והיה מפחיד אותה, שלא תצעק, שלא ישמעו בני-אדם, והיה אומר לה: אני מסרתי נפשי בשבילך כדי לתפסך, ואם אפסיד אותך, אין חיי נחשבים אצלי כלום מאחר שכבר את בידי, אם אחזור ואפסיד אותך ותומנעי ממני, אין חיי נחשבים אצלי מאומה כלל, על כן תכף שתתני צעקה, אחנוק אותך מיד, ויעבור עלי מה, כי איני שוה בעיני כלום. ותירא לנפשה מפניו (היינו הבת קיסר היתה יראה לצעוק מפני אימת הרוצח). אחר-כך יצא משם עימה והוליך אותה בעיר, והיו הולכים והולכים, ובאו למקום אחר, והבין, שגם שם מחפשים, והחביא עצמו עימה עוד במקוה, וכן יצא משם, והלך והחביא עימה עוד במקום אחר, עד שהיה מחביא עצמו עימה בכל השבעה מקומות, שהחביא הבערגיר עם אימה, כנ"ל, שהם השבעה עדים הנ"ל (היינו שבעה מיני מים, שהם בור ומקוה ומעין וכו' כנ"ל) עד אשר בא אל הים. וחיפש שם למצוא על כל פנים ספינה קטנה של ציידי דגים כדי לעבור עימה. ומצא ספינה, ולקח את בת הקיסר. והוא לא היה צריך אותה, כי היה סריס כנ"ל, אך היה רוצה למכרה לאיזה מלך, והיה מתירא פן יתפסו אותה ממנו. והלך והלביש אותה בבגדי מאטראס, ונדמית לזכר. ועבר עימו בים. (מכאן ולהלאה נדבר על הבת קיסר בלשון זכר, כי בלשון זה סיפר רבנו, זכרונו לברכה, מחמת שהרוצח הלביש אותה כמו זכר). ובא רוח סערה ונשא הספינה אל הספר ושבר את הספינה, ובאו אל אותו הספר שהיה מדבר הנ"ל, שהיה שם הבחור הנ"ל.
בבואם לשם, והגזלן היה בקי בדרכים כדרכם וידע, שכאן הוא מקום מדבר, שאין מגיעים הספינות לכאן, על כן לא היה מתירא כאן משום אדם, והניחה והלכו (היינו הרוצח ובת הקיסר) זה לכאן וזה לכאן לבקש להם אוכל, ונתרחק מן הגזלן, והגזלן הלך בדרכו וראה, והנה אינה אצלו. והתחיל לצעוק אליה, והיא ישבה עצמה, ולא השיבה לו. (כי אמרה) מאחר שסופי יהיה שימכור אותי למה לי להשיב לו? ואם יחזור ויגיע אצלי, אשיב לו, שלא שמעתי, בפרט כי אין רצונו להרגני, כי הוא צריך למכור אותי; ולא השיבה אותו, והלכה להלן. והוא, הגזלן, מחפש אנה ואנה, ולא מצאה, והלך להלן, ולא מצאה, ומן הסתם אכלוהו חיות רעות.
והיא הלכה להלן להלן, והיתה מוצאת לה איזה אוכל. והלכה, עד שהגיעה אל המקום, שהיה יושב שם הבחור הנ"ל. וכבר נתגדלה בשערות וגם היתה לבושה כמו זכר בבגדי מאטראס, כנ"ל, ולא הכירו זה את זה. ותכף בבואה בא לו שמחה שבא עוד אדם. ושאל אותו: מאין באת לכאן? השיבה: הייתי עם איזה סוחר בים וכו'. שאלה אותו: מאין באת אתה לכאן? השיב לה: גם כן על ידי איזה סוחר וכו'. וישבו שם שניהם. (אין הלשון מדוקדק, כי פעם היא נקראת בלשון זכר, ופעם בלשון נקבה).
ואחר שנלקחה בת הקיסר מן הקיסר, כנ"ל, היתה הקיסרית מקוננת ומכה ראשה בכותל על אבדת ביתה, והיתה מצערת בדברים מאד את הקיסר, שעל-ידי גסותו איבד את הבחור הנ"ל, ועתה איבד ביתם. (ואמרה): הלא היא היתה כל המזל והצלחה השלנו, ואיבדנו אותה ומה יש לי עוד היום? והיתה מצערת אותו מאד. ובודאי גם אליו בעצמו היה צר מאד על אבידת ביתו, ועוד היתה הקיסרית מצערת ומכעסת אותו מאד, ונעשו קטטות וכעסים ביניהם. והיתה מדברת לו דברים רעים, עד שהכעיסה אותו מאד, עד אשר אמר לשלחה. והושיב דיינים, ופסקו לשלחה, ושילחוה (שקורין פאר שיקט).
אחר-כך היה הקיסר שולח למלחמה, ולא היה מצליח, והיה תולה הדבר באיזה יעדניראל, שבשביל שעשית כך על-ידי זה איבדת המלחמה. ושלח אותו. אחר-כך שלח עוד למלחמה, ולא הצליח. ושילח עוד יעדניראלין (היינו פאר שיקט), וכן שילח כמה יעדניראלין. וראו בני המדינה, שעושה דברים זרים: בתחילה שלח הקיסרית, אחר-כך יעדניראלין, וישבו עצמן: אפשר להפך: לשלוח אחר הקיסרית, ואותו ישלחו, והקיסרית תנהג המדינה. וכן עשו. ושילחו את הקיסר, והשיבו את הקיסרית, והיא נהגה המדינה.
והקיסרית שלחה תכף להחזיר את הברגיר עם אישתו הבערגירין. והכניסה אותו בפלטין [ארמון] שלה. והקיסר, כשהיה נשלח, עמד וביקש מהמוליכים אותו שיניחוהו, כי אף-על-פי כן הייתי קיסר שלכם, ובודאי עשיתי לכם טובות, עתה חנוני נא בזאת והניחו אותי לילך, כי בודאי לא אשוב אל המדינה עוד, ואין לכם להתירא. הניחו לי ואלך ואהיה על כל פנים חפשי ימי חיי שיש לי לחיות. והניחו אותו, והיה הולך והולך. בין כך ובין כך עברו כמה שנים, והיה הולך והולך הקיסר ובא על הים. ונשא גם-כן הרוח את הספינה ובא גם כן אל המדבר הנ"ל, עד שבא אל המקום שיושבים שם אלו השניים הנ"ל (היינו הבחור בן הבערגיר וביתו היפת-תואר, שלבושה בבגדי זכר כנ"ל). ולא הכירו זה את זה, כי כבר נתגדל הקיסר בשערות וכבר עברו כמה שנים. וכן הם גם-כן כבר נתגדלו בשערות, כנ"ל. ושאלו אותו: מאין באת לכאן? והשיב להם: על ידי סוחר וכו'. וכן הם השיבו לו וכו'. וישבו שם אלו הנ"ל יחד, והיו אוכלים ושותים, כנ"ל. והיו מנגנים בכלי-שיר, כי כולם היו יכולים לנגן, כי זה קיסר, וכן הם יכלו גם-כן לנגן כנ"ל.
והוא, הבחור הנ"ל, היה הבריה [זריז ומוצלח] ביניהם, כי כבר היה שם מכבר. והיה מביא להם בשר ואכלו והיו שורפים שם עצים, שהיו יקרים מן זהב בישוב, והיה אותו הבחור הנ"ל מוכיח להם (לשון הוכחה וברור דברים), שכאן טוב לבלות ימי חייהם כפי הטוב שיש לבני-אדם בעולם בישוב, טוב לפניהם לישב כאן לבלות כאן ימי חייהם. שאלו אותו: מה טוב היה לך, שאתה אומר, שכאן טוב יותר לפניך? השיב להם וסיפר לפניהם מה שעבר עליו שהיה בן בערגיר וכו', עד שבא לכאן, ומה היה לו בזה שהוא בן בערגיר, שהיה לו כל טוב, גם כאן יש לו כל טוב. והוכיח להם, שטוב לבלות כאן ימי חייהם.
שאלו הקיסר הזה הנ"ל: השמעת מאותו הקיסר? השיב לו ששמע. שאל אותו על היפת-תואר, אם שמע ממנה. השיב לו גם כן: הן. והתחיל הבחור להתרגז ואמר: זה הרוצח! (היינו אותו הקיסר הנ"ל שדיברו ממנו, כי הוא לא ידע, שזה שמדבר עימו הוא הוא הקיסר בעצמו. והיה הבחור אומר בכעס כחורק בשיניו עליו ואמר בכעס: זה הרוצח). ושאלו (היינו זה הקיסר, שנדמה לאיש אחר, שאל להבחור): מפני מה הוא רוצח? השיב לו: בשביל אכזריות שלו וגסותו באתי לכאן. שאלו: ואיך? וישב עצמו הבחור, שבכאן אין לו ממי להתירא, והגיד לו וסיפר לו כל אותו המאורע שעבר עליו. (נראין הדברים, שבתחילה לא סיפר לו גוף המעשה, רק שהיה בן בערגיר). שאלו: אם היה זה הקיסר בא לידך היית נוקם בו עכשו? השיב לו: לאו. (כי הוא היה רחמן) אדרבא! הייתי מפרנסו כמו שאני מפרנס אותך.
שוב התחיל הקיסר להתאנח ולגנוח: כמה שיבה רעה ומרה להקיסר הזה, כי שמע, שהיפת-תואר שלו נאבדה, והוא נשלח! ויואמר, עוד אותו הבחור: בשביל אכזריותו וגדלות שלו איבד את עצמו ואת ביתו, ואני נשלכתי לכאן; הכל על-ידו! שאלו עוד (היינו הקיסר להבחור): אם היה בא לידך היית נוקם בו? השיב לו: לאו! אדרבא! הייתי מפרנסו ממש כמו שאני מפרנס אותך. ויתודע הקיסר אליו והודיעו, שהוא בעצמו הוא הקיסר הנ"ל, ומה שעבר עליו וכו'. ונפל עליו (הבחור הנ"ל) וחיבקו ונשקו. והיא (היינו היפת-תואר, שהיתה גם-כן שם, רק שהיתה נדמית לזכר) שמעה כל זאת, מה שאלו מדברים זה לזה.
והבחור הנ"ל, היה דרכו לילך בכל יום ועשה לו סימן בשלושה אילנות, כי היה שם אלפי אלפים אילנות, וביקש שם הכתב הנ"ל (היינו בשלושה אילנות מהם) ועשה בהם סימן כדי שלמחר לא יצטרך לבדוק ולחפש באלו השלושה אילנות. כולי האי ואולי ימצא אותו הכתב הנ"ל. וכשהיה חוזר משם, היה בא עם עיניים בכויות מחמת שהיה בוכה, כשביקש ולא מצא. שאלו אותו: מה אתה מבקש באלו האילנות, כנ"ל, ואחר-כך אתה חוזר ועיניך בכויות? השיב להם וסיפר להם כל אותו המעשה, שבת הקיסר שלחה לו כתב וכו', וטמן אותו באלו אילנות, ובא רוח סערה וכו', כנ"ל, ועתה הוא מבקש אולי ימצא. אמרו לו: למחר, כשתלך לבקש, נלך גם-כן עימך, אולי נמצא אנחנו אותו הכתב. וכן היה, והלכו הם עימו גם-כן, ומצאה הבת קיסר את אותו הכתב באילן, ופתחה אותו וראתה, שהוא כתב ידה ממש.
חשבה בדעתה: אם תגיד לו תכף שהיא היא, כשתחזור ותפשוט אלו המלבושים ותחזור ליופיה ותהיה שוב יפת-תואר כמקודם יוכל ליפול וליגווע, והיא רוצה שיהיה בכשרות כדת. והלכה והחזירה לו הכתב, ואמרה לו, שמצאה הכתב. ותכף נפל חלשות. והחיו והבריאו אותו, והיה ביניהם שמחה גדולה.
אחר-כך אמר אותו הבחור: למה לי הכתב? היכן אמצאה? כי בהכרח היא עכשו אצל איזה מלך, ולמה לי זאת? אבלה כאן ימי חיי! והשיב לה הכתב ואמר לה: הא לך הכתב ותלך ותישאנה (כי היא נדמית לזכר כנ"ל) ורצתה לילך. וביקשה ממנו, שילך עימה גם-כן, כי הוא בודאי יקח אותה, והיה הטוב ההוא, אשר יהיה לי, אתן לך חלק גם-כן (היינו שהבת קיסר, שנדמית לזכר, אמרה אל הבחור, שלא ידע שהיא בעצמה היא היפת-תואר הנ"ל, שילך עימו גם-כן, והוא בודאי יקח את היפת-תואר וייטב עם הבחור גם-כן). והבחור ראה, שהוא איש חכם (היינו הבת קיסר, שאנו מדברים עליה בלשון זכר כנ"ל) ובודאי ישיג ויקח אותה, ונתרצה לילך עימו. והקיסר הנ"ל היה נשאר לבדו, כי הוא היה ירא לשוב אל המדינה, וביקשה ממנו שילך גם-כן, כי מאחר שהוא ישוב ויקח היפת-תואר, אין לו אימה עוד (כי יוחזר המזל) ויוכל להשיבו גם-כן.
והלכו אלו השלושה יחד, ושכרו להם ספינה. ובאו אל המדינה, שיושבת שם הקיסרית, ובאו אל אותו העיר, שהיא יושבת שם, והעמידו הספינה, וישבה עצמה (בת הקיסר): אם תודיע תכף לאימה, שבאתה תוכל ליגווע. ושלחה אצלה באשר שנמצא איש, שיודע ידיעה מביתה. אחר-כך הלכה בעצמה וסיפרה להקיסרית כל מה שעבר על ביתה, וסיפרה לה כל המעשה, ולבסוף אמרה לה: והיא גם-כן בכאן. אחר-כך אמרה לה האמת: אני אני היא, והודיעה לה, שגם החתן שלה, בן הבערגיר, הוא גם-כן בכאן, אך אמרה לה, שאינה רוצה באופן אחר, רק שישיבו את אביה הקיסר למקומו, ואימה לא היתה מרוצית לזה כלל, כי חרה לה עליו מאד על שבשבילו היה כל הנ"ל, אך-אף-על-פי כן הוכרחה למלאות רצון ביתה. ורצו להשיבו ויבקשו והנה אין הקיסר נמצא כלל. והגידה לה ביתה, שגם הוא בכאן, והיתה החתונה. והשמחה בשלמות, והמלוכה והקיסרית קיבלו הזוג הזה ומלכו בכיפה.
גם אחר-כך לא היה להקיסר הזקן גדולה, כי הכל היה על-ידו. המאטראס טפחו טפחו אותו על פניו ודחפוהו. הבערגיר היה לו גדולה מאד (כי הוא) אבי הקיסר, שהוא העיקר.
בלוט כתיב (בראשית יט) : ההרה הימלט, היינו בערגיר, וממנו נולד משיח, שיבוא במהרה בימינו, אמן.
ישראל היה להם סימנים במצרים (שמות ג'): "פקוד פקדתי" מי שיאמר להם זה הלשון הוא הגואל. והדבר תמוה: מאחר שידעו כל ישראל מזה, אם כן מהו הסימן? אפשר לא נמסר אלא להזקנים, וגם על הגואל האחרון בודאי יש סימנים.
משיח יגיד לישראל כל מה שעבר על ישראל בכל יום ויום. על כל אחד ואחד מישראל בפרט. תמר איבדה גם כן הסימנים, כמובא במדרש (מדרש בראשית פרשה פ"ה). גם כשהיתה יוצאת לישרף, בא הס"מ (הסמ"ך-מ"ם) והרחיק ממנה הסימנים, ובא גבריאל וקרבן, כמו שנאמר במדרש, וממנה נולד משיח, שיבוא במהרה בימינו אמן.
בענין המבואר במעשה זו, שכל אחד בא עם שיר של חשק, ולקצתם וכו', הנמשל מובן, שכמו כן כמה גדולים עושים מה שעושים, וכל אחד אומר שירים וכיוצא ורוצים להשיג תכלית המבוקש, ואין מי שזוכה לעיקר התכלית האמיתי בשלמות, כי אם הראוי לזה, ולקצתם משיבים על ידי שליח או מאחורי הכותל או שמראים להם פנים וכו', כמבואר בהמעשה הנ"ל, אך לסוף, היינו כשמסתלקים, משיבים להם, שעדיין לא עשו כלום וכו', כמו שכתוב שם במעשה סוף התשובה, שמשיבה היפת-תואר, עיין שם, עד שיבוא המנהיג הנכון וכו'.
פעם אחד חלם להבערגיר, שבאו אנשים ועשו חבילות חבילות, דהיינו פאקין פאקין. ושאל אותם: מה אתם עושים? והשיבו: לשאת הכל אל העני הנ"ל. וחרה לו מאד מאד על שהם רוצים לשאת כל הונו מביתו אל העני, ולכעוס עליהם אי-אפשר, שהם אנשים רבים. והם עשו חבילות חבילות מכל אשר היו לו מכל סחורותיו והונו ורכושו, ונשאו הכל כאשר לכל אל בית העני הנ"ל, ולא השאירו כלום בביתו כי אם דפנות הבית ריקם. וחרה לו מאד מאד, והקיץ וירא והנה חלום. ואף שראה שהוא חלום, וברוך השם, הכל אצלו, אף-על-פי-כן היה ליבו נוקפו מאד. וחרה לו הדבר מאד מאד על דבר החלום, ולא היה יכול לצאת מדעתו דבר החלום הנ"ל.
והעני הנ"ל עם זוגתו היה רגיל גם מקודם להשגיח עליהם ולתת להם מסת-ידו. ועכשיו אחר החלום, נתן עליהם השגחה יותר מקודם, אך בכל עת שהיו באים לביתו, העני או אישתו, היו משתנים פניו, ונבהל מפניהם מחמת החלום שזכר. והם העני עם אישתו, היו רגילים לפרקים אצלו, והיו אצלו נכנסים ויוצאים.
פעם אחת באתה אצלו אשת העני הנ"ל, ונתן לה מה שנתן. ונשתנה צורתו ונבהל ונשתומם מאד. שאלה אותו העניה הנ"ל: אבקש מחילה מכבודכם. תגידו לי. מה זאת, שבכל עת אשר אנו באים אצלכם, משתנים פניכם מאד? סיפר לה כל אותו העניין, שחלם לו כנ"ל, ומאותו היום ליבו נוקפו מאד וכו' כנ"ל, השיבה לו: האם היה החלום באותו הלילה פלונית שאמרה לו? השיב לה: הן, ומה בזה? השיבה לו: באותו הלילה חלם לי גם-כן שאני עשירה גדולה, ובאו אנשים לתוך ביתי ועשו פאקין פאקין ושאלתים: להיכן אתם נושאים? השיבו: אל אותו העני, היינו להבערגיר הנ"ל, שקראוהו עכשיו עני. על כן מה אתה משגיח על חלום, הלא אף אני בחלומי? והוא נבהל ונשתומם עכשיו יותר ויותר על ששמע עוד את חלומה, שהדבר נראה, שישאו עשירותו ורכושו אצל העני, ודלות של העני ישאו אצלו, ונבהל מאד מאד.
ויהי היום, ונסעה אשת הבערגיר עם עגלות-צב לטייל, ולקחה עימה רעותיה, ולקחה גם אשת העני עימה, ונסעו על הטיול. והנה עבר איש חיל, אדון (שקורין יעדניראל) [קצין צבא גבוה], עם החיל שלו, ופנו אל הצד מן הדרך בשבילו. ועבר החיל, וירא שנוסעים נשים, וציוה שיוציאו אחת מן הנשים שנסעו לטייל, והלכו והוציאו את אשת העני, וחטפו אותה בתוך העגלת-צב של היעדניראל ונסעו עימה, ובודאי אי אפשר להשיבה, כי נסע להלן. בפרט איש חיל, יעדניראל עם חיילותיו. ולקחה ונסע עימה למדינה שלו, והיא היתה יראת שמים, ולא רצתה לשמוע לו כלל, והיתה בוכה מאד, והיו מבקשים ומפתים אותה, והיא היתה יראת שמים ביותר. והם שבו לביתם מן הטיול, והנה נלקחה העניה הנ"ל. והיה העני מתאבל ובוכה ומתמרמר מאד מאד על אישתו תמיד.
פעם אחת עבר הבערגיר אצל בית העני. שמע שהוא בוכה ומתמרמר מאד מאד. נכנס ושאלו: מה אתה מתמרמר ובוכה כל-כך? השיבו: וכי לא אבכה? ומה נשאר לי? יש שנשאר להם העשירות או בנים. אני אין לי כלום, וגם אישתי נלקחה ממני, ומה נשאר לי? וניכמר ליבו של הבערגיר על העני הנ"ל, ונתעוררו רחמיו עליו מאד מאד מגודל המרירות שראה בו, והלך ועשה דבר מבוהל, ובאמת היה שגעון, והלך ושאל באיזה מדינה דר היעדניראל הנ"ל. והלך ונסע לשם, ועשה דבר מבוהל מאד והלך לבית היעדניראל, ושם עומדים (וואכין) [משמרות], והוא, מגודל הבהלה שלו מאד מאד נשתומם והלך בבהלה גדולה, ולא השגיח כלל על הוואכין, וגם הוואכין נבהלו ונשתוממו מאד מחמת שראו פתאום בן-אדם אצלם מבוהל מאד, ונבהלו מאד. איפה בא זה לכאן? ומחמת הבהלה הניחוהו כל הוואכין, ועבר על כל הוואכין, עד שנכנס לבית היעדניראל, למקום שהיתה שוכבת שם, ובא והקיצה ואמר לה: בוא, וראתה אותו ונבהלה. ואמר לה: תכף בוא עימי, והלכה עימו, ועברו גם עתה על כל הוואכין, עד שיצאו.
ואזי תכף נבהל וניזכר מה שעשה דבר כזה, והבין שבודאי תכף יהיה נעשה רעש גדול, וכן הוה, שנעשה שם תכף רעש גדול אצל היעדניראל. והלך והטמין עצמו בתוך בור אחד שהיה עם מי גשמים עד שיעבור הרעש, ושהה שם עימה שני ימים בתוך הבור, וראתה האישה הנ"ל גודל המסירת נפש שהיה לו בשבילה והצרות שסובל בשבילה, ונשבעה בה', שכל המזל שיש לה, אפשר יש לה איזה מזל שיהיה לה איזה גדולה והצלחה, שיהיה כל הצלחה שלה לא נמנע מאיתו, ואם ירצה ליקח לעצמו כל הצלחה וגדולה שלה והיא תישאר כמקודם, לא יומנע ממנו כלל. ואיך מוצאים שם עדות? ולקח אותו הבור לעדות. אחר שני ימים יצא עימה משם והלך להלן, והיה הולך ובא עימה להלן להלן, והבין שגם שם באותו המקום מחפשים אחריו. והלך עוד, והחביא עצמו עימה בתוך מקוה, ונזכרה שוב בגודל המסירות נפש והצרה שסובל בשבילה, ונשבעה עוד הפעם כנ"ל, ולקחה את המקוה לעדות. והיו שם גם כן בערך שני ימים, ויצאו והלכו להלן. וכן היה כמה פעמים, שהחביא עצמו עימה במקומות אחרים כיוצא באלו, דהיינו בשבעה מקומות של מים, והם: בור ומקוה, כנ"ל, ואגמים ומעין ונחלים ונהרות וימים, ובכל מקום ומקום שהיו נחבאים שם, נזכרה במסירות נפשו וצרתו בשבילה, ונשבעה לו כנ"ל, ולקחה אותו המקום לעדות כנ"ל, והלכו ובאו, והיו מחביאים עצמם בכל פעם במחבואות הנ"ל, עד שבאו על הים. כשבאו על הים, והוא היה סוחר גדול, והיה מכיר הדרכים על הים, וחתך עצמו לבוא למדינתו, עד שעבר ובא לביתו עם אשת העני הנ"ל, והשיבה להעני, והיה שמחה גדולה שם.
והבערגיר הנ"ל, בשכר שעשה דבר כזה, וגם עמד בניסיון עמה, נפקד ונולד לו באותו שנה בן זכר. והיא גם היא, אשת העני הנ"ל, בשכר שעמדה בניסיון כזה עם היעדניראל וגם עימו, זכתה גם-כן וילדה נקבה, והיתה יפת תאר מאד מאד, שלא היה יופי של מין אדם כלל, כי בין בני אדם לא נמצא יופי כזה. והיו העולם אומרים: הלואי שתתגדל (כי חידוש נפלא כזה קשה שיתגדל), כי היה יופיה ותפארתה מופלג מאד מאד, שלא נראה כזאת בעולם כלל, והיו העולם באים ונכנסים לראותה, והיו משתוממים מאד על גודל יופיה המופלג מאד מאד, והיו נותנים לה מתנות מתנות מחמת חיבה. והיו נותנים מתנות, עד שנתעשר העני. והבערגיר הנ"ל נפל בדעתו שישתדך עם העני הנ"ל מגודל יופיה, שהיה חידוש כזה, ויאמר בליבו: אפשר על זה מראה החלום, שנושאין שלו להעני ומהעני נושאין אצלו, דהיינו שישתדכו יחד ויתערבו יחד על ידי השידוך.
פעם אחת באתה אשת העני אצלו, ואמר לה דעתו, שרצונו להשתדך עימה, ואפשר בזה יתקיים החלום, כנ"ל. השיבה לו: גם אני חשבתי זאת בדעתי, אך לא היה לי העזה לדבר מזה, שאני אשתדך עמכם. אך אם אתם רוצים בודאי אני מוכן, ולא אמנע מכם, כי כבר נשבעתי, שכל טובי והצלחתי לא יומנע מכם.
והבן והבת הנ"ל למדו שניהם בחדר אחד לשונות וכיוצא כדרכם. והבת הנ"ל, היו הולכים ובאים לראותה מגודל החידוש, כנ"ל, ונתנו מתנות, עד שנתעשר העני, והיו באים שרים לראותה והוטבה בעיניהם מאד. והיה יופיה חידוש גדול ביניהם, כי לא היה יופי של אנושי כלל, ומגודל הפלגת יופיה בא על דעת השרים להשתדך עם העני הזה, ושר, שהיה לו בן, חשק להתחתן עימה. אך אין נאה להם להתחתן עם כזה, על כן הוכרחו לראות להשתדל לגדל את האיש הזה, והשתדלו שיעבוד אצל הקיסר. ונעשה מתחלה פראפירטשיק [קצין צבא נמוך] ואחר-כך למעלה למעלה, כי השתדלו להגביהו במהרה, עד שהלך מהר ממעלה למעלה, עד שנעשה יעדניראל והיו חפצים השרים להשתדך עימו. אך היו רבים קופצים על זה, כי כמה שרים באו על זה ועסקו בזה להגביהו, וגם כי לא היה אפשר לו להתחתן מחמת הבערגיר, שכבר היו מדברים להשתדך עימו.
והעני הזה, שנעשה יעדניראל, היה מצליח יותר ויותר והיה שולח אותו הקיסר להמלחמה, והצליח מאד בכל פעם. ונשא אותו עוד יותר למעלה למעלה, והיה הולך ומצליח מאד, עד אשר נסתלק שם הקיסר, ונתיעצו כל בני המדינה לעשות אותו לקיסר, ונתקבצו כל השרים והסכימו כולם שהוא יהיה קיסר. ונעשה קיסר (היינו העני הנ"ל נעשה קיסר), והיה לוחם מלחמות, והיה מצליח מאד. וכבש מדינות, והיה לוחם ומצליח וכובש והולך, עד ששאר המדינות נתיעצו למסור תחת ידו ברצון טוב, כי ראו הצלחתו הגדולה, שכל היופי של העולם וכל המזל של העולם אצלו. על כן תקבצו כל המלכים והסכימו, שהוא יהיה קיסר על כל העולם, ונתנו לו כתב באותיות של זהב. והקיסר הזה מאן עתה להשתדך עם הבערגיר, כי אין נאה לקיסר להשתדך עם בערגיר; ואישתו הקיסרית היא לא זזה מן הבערגיר כלל. וירא הקיסר, שאי אפשר לו לעשות שידוך אחר נגד הבערגיר הנ"ל, בפרט כי אישתו מחזקת עימו מאד מאד, על כן חשב מחשבות על הבערגיר הנ"ל, ובתחילה ראה לחסרו, והשתדל בתחבולות, כאילו אין הדבר ממנו לגרום לו הפסד, והקיסר בודאי יכול לעשות כזאת. והיו מפסידים ומחסרים אותו, עד שנתדלדל ונעשה עני גמור, והיא, הקיסרית, היתה מחזקת עימו תמיד. אחר כך ראה הקיסר שכל זמן שזה הבן קיים, היינו בן הבערגיר הנ"ל, אי אפשר לו לעשות שידוך אחר, והשתדל להעביר את אותו הבחור של הבערגיר. וחשב חשבות להעבירו, וגלגל עליו עלילות, והושיב עליו שופטים, והשופטים הבינו, שרצון קיסר להעבירו מן העולם, ושפטו להניחו בשק ולהשליכו לים.
והקיסרית, היה ליבה דוה מאד על זה, אך גם הקיסרית, אי-אפשר לה לעשות כנגד הקיסר. מה עשתה, הלכה אל הממונים שהיו ממונים להשליכו לים, ובאתה אצלם, ונפלה לפני רגלם, והתחננה מהם מאד, שיעשו למענה להניחו, כי למה הוא חייב מיתה? ובקשה מהם מאד, שיקחו שבוי אחר מחויב מיתה להשליכו לים ויניחו אותו הבחור הנ"ל. ופעלה בקשתה אצלם, ונשבעו לה שיניחוהו. וכן עשו, ולקחו איש אחר והשליכוהו לים, ואותו הניחו, ואמרו לו: לך לך, והלך לו. והבחור הזה כבר היה בר-דעת, והלך לו.
וקודם לזה הלכה הקיסרית הנ"ל וקראה לביתה הנ"ל ואמרה לה: ביתי, תדעי שזה הבן של הבערגיר הוא החתן שלך. וסיפרה לה כל אותו המעשה שעבר עליה, כנ"ל, ואיך הבערגיר מסר נפשו בשבילי כנ"ל, והיה עימי בשבעה מקומות הנ"ל ונשבעתי לו בה', שכל טובי לא יומנע ממנו ולקחתי אותן השבעה מקומות לעדות, שהם: בור ומקוה וכו', כנ"ל. בכן עתה, הנה את היא כל טובתי ומזלי והצלחתי, ובודאי אתה שלו, ובנו הנ"ל הוא החתן שלך. ואביך מחמת גסותו רוצה להרגו חינם. וכבר השתדלתי להצילו ופעלתי שיניחוהו, כנ"ל, על כן תדעי, שהוא החתן שלך (היינו בן הבערגיר הנ"ל), ואל תתרצי עם אחר בעולם כלל.
ונתקבלו דברי אימה בעיניה, כי גם היא היתה יראת-שמים, והשיבה, שבודאי תקיים כך. והלכה הבת הזאת ושלחה כתב אל בן הבערגיר הנ"ל, אל התפיסה שהיא מחזקת עצמה בו, והוא החתן שלה. ושלחה לו כמו חתיכת לאנד-קארט [מפה], וציירה בו כל המקומות שהחביאה אימה עם אביו, כנ"ל, שהם השבע עדות: בור ומקוה וכו' כנ"ל, שציירה בו כמו בור ומקוה וכו'. והזהירה אותו מאד מאד, שישמור הכתב הזאת מאד מאד, וחתמה עצמה למטה.
אחר-כך היה כנ"ל, שלקחו הממונים איש אחר, ואותו הניחו, והלך לו. וילך ויעבור, עד שבא אל הים, וישב בספינה ועבר בים. ובא רוח סערה גדולה ונשא הספינה אל ספר אחד, שהיה שם מדבר. ומגודל הסערה, (שקורין אומפיט),נשברה הספינה, אך האנשים שבה ניצלו ויצאו על היבשה.
ושם היה מדבר, וילכו לנפשם כל אחד ואחד לבקש לו אוכל לנפשו, כי באותו המקום לא היו רגילים הספינות לבוא לשם, כי היה מדבר, ועל כן לא היו מצפים שם על איזה ספינה לשוב למקומם. והלכו שם במדבר לבקש אוכל, ונתפזרו הנה והנה כל אחד ואחד.
והלך הבחור הנ"ל במדבר, והיה הולך והולך, עד שנתרחק מן הספר; ורצה לשוב, ולא יכול; וכל מה שרצה לשוב, נתרחק יותר ויותר, עד שראה שאי אפשר לו לשוב, וילך באשר ילך. והלך שם במדבר, והיה בידו קשת שהיה מציל עצמו נגד החיות רעות שבמדבר, ומצא שם איזה דברים לאכול. והיה הולך והולך, עד אשר יצא מן המדבר ובא אל מקום (ישוב), שהיה שם מקום פנוי, והיה שם מים ואילנות סביב סביב של פרות, והיה אוכל מן הפרות ושתה מן המים.
ונתישב בדעתו לישב שם מספר ימי חייו, כי בלא זה קשה לו לשוב אל הישוב, ומי יודע אם יגיע עוד למקום כזה, אם יניח המקום הזה וילך לו?! על כן היה בדעתו לישב שם ולחיות שם ימי חייו, מאחר שטוב לו שם, שהיה לו הפרות לאכול והמים לשתות. ולפעמים היה יוצא ורובה בקשתו ארנבת או צבי, והיה לו בשר לאכול. גם היה צד לעצמו דגים, כי היה שם דגים טובים מאד בתוך המים, וייטב בעיניו לבלות שם ימי חייו.
והקיסר הנ"ל, אחר שנעשה המשפט בבן הבערגיר הנ"ל ועתה נפטר ממנו, (כי הקיסר סבר, שכבר נתקיים בו המשפט באמת בבן הבערגיר הנ"ל, ושוב איננו בעולם), כעת יוכל להשתדך עם ביתו הנ"ל, והתחילו לדבר לה שידוכים עם מלך פלוני ועם מלך פלוני וכיוצא. ועשה לה חצר כראוי, וישבה שם. ולקחה לעצמה בנות שרים להיות לה לרעותיה, וישבה שם. והיתה מנגנת בכלי-שיר וכיוצא כדרכם, וכל מה שהיו מדברים לה שידוכים, היתה משיבה, שאין רצונה בדברים, דהיינו לדבר השידוך, רק שיבוא המשודך בעצמו. והיא היתה בקיאה מאד בחכמת השיר, ועשתה באמנות מקום שיבוא המשודך על אותו המקום ויעמוד כנגדה, וידבר דברי שיר, היינו שיר של חשק, כדרך שמדבר החשוק לחשוקתו דברי חיבה.
והיו באים מלכים להשתדך, ועלו על אותו המקום, והיו מדברים כל אחד ואחד שיר שלו. ולקצתם שלחה תשובה על ידי רעותיה גם-כן בדרך שיר וחיבה, ולקצת, שנראו לה יותר, השיבה בעצמה, והרימה קולה בשיר והשיבה לו גם-כן דברי חיבה. ולקצת, שנראו לה עוד יותר, היתה מראה עצמה פנים אל פנים, והיתה מראה את פניה, והשיבה לו דברי שיר וחיבה. ולכולם סיימה בסוף. אבל לא עברו עליך המימות ולא היה מי שמבין כוונתה, וכשהיתה מראה פניה, היו נופלים מגודל יופיה, והיו קצת נשארים חלשות, וקצת נשתגעו מחמת חולת אהבה, מגודל יופיה שהיה מופלג מאד מאד, ואף-על-פי-כן, אף על פי שנשתגעו ונשארו חלשות, עם כל זאת היו באים מלכים להשתדך עימה. ולכולם השיבה כנ"ל:
והבן הנ"ל (היינו בן הבערגיר הנ"ל) ישב שם באותו מקום הנ"ל ועשה לעצמו שם מקום ליישב בו, והיה יושב שם. וגם הוא היה יכול לנגן ויודע חכמת השיר, והיה בוחר לו עצים, שראויים לעשות מהם כלי שיר, ועשה לעצמו כלי-שיר. ומהגידין של החיות עשה לו נימין, (שקורין סטריניס), והיה מנגן ומשורר לעצמו. והיה לוקח הכתב שהיה לו, ששלחה לו הבת הקיסר הנ"ל, והיה משורר ומנגן ונזכר כל המאורעות שהיו לו, ואיך אביו היה בערגיר וכו', ועתה נשלך לכאן. והלך ולקח הכתב הנ"ל, ועשה לו סימן באילן אחד, ועשה שם מקום, וטמן שם הכתב הנ"ל, וישב שם איזה זמן.
פעם אחד היה רוח סערה גדולה ושבר כל האילנות, שהיו עומדים שם, ולא היה יכול להכיר האילן, שטמן שם הכתב, כי בעוד שהיו עומדים היה לו סימן להכיר, ועכשו שנפלו, נתערב האילן בין האילנות, שהיו שם הרבה מאד, ולא היה יכול להכיר האילן; וזה אי אפשר לבקוע כל האילנות לחפש הכתב, כי היו רבים מאד. והיה בוכה ומצטער על זה מאד מאד, וראה, שאם ישב כאן, בודאי ישתגע מגודל הצער, שהיה קשה עליו מאד. ונתישב שמוכרח לילך להלן, ויעבור עליו מה, כי בלא זאת הוא מסוכן מאד מגודל הצער כנ"ל. ולקח לו בשר ופרות בתוך שקו, וילך באשר ילך. ועשה לעצמו סימנים באותו המקום שיצא משם.
והיה הולך, עד שבא אל ישוב. ושאל איזה מדינה היא זאת? השיבו לו. ושאל אם נשמע כאן מאותו הקיסר הנ"ל; השיבו לו: הן. ושאל אם נשמע כאן מביתו היפת תואר; השיבו לו: הן, אך שאי-אפשר להשתדך עימה כנ"ל. ונתיישב בדעתו: מאחר שאי-אפשר לו לבוא לשם, והלך אל המלך של אותו המדינה וסיפר לו כל ליבו, ושהוא החתן שלה, ובשבילו אינה רוצה להשתדך עם אחר. ומאחר שאי-אפשר לו לבוא לשם, בכן הוא מוסר לו כל הסימנים שבידו, דהיינו השבעה מימות הנ"ל, ושאותו המלך ילך לשם וישתדך עימה, ולו יתן מעות בעד זה. והכיר המלך שדבריו כנים, כי אי-אפשר לבדות זאת מן הלב, והוטב הדבר בעיניו.
אך נתישב: אם יביא אותה לכאן, ואותו הבחור יהיה פה אין הדבר טוב לפניו, ולהרגו קשה בעיניו, כי מדוע יהרג על הטובה שעשה לו?! בכן נתישב לשלחו למרחוק מאתים פרסאות, וחרה הדבר מאד בעיני הבן הנ"ל על אשר הוא משלחו בעד טובה כזו שעשה לו, והלך שם אל מלך אחר גם-כן, וסיפר לו גם-כן כנ"ל, ומסר לו כל הסימנים, ולהשני הוסיף סימן יותר, וציוה עליו וזרזו, שיסע תכף, אולי יוכל להקדים את חברו, וגם אפילו אם לא יקדימו, יש לו סימן יותר מחברו.
והשני נתישב גם-כן כנ"ל כמו הראשון, ושילח גם-כן את אותו הבן למרחוק מאתים פרסאות. וחרה לו גם כן מאד, וילך אל השלישי, ולהשלישי מסר עוד סימנים מובהקים ביותר.
וילך ויסע תכף המלך הראשון הנ"ל, ובא לשם, למקום בת הקיסר הנ"ל, ועשה לו שיר, ונעץ בתוך השיר על-פי החכמה זו כל אותן המקומות, דהיינו השבעה עדים הנ"ל, אך על פי השיר נזדמן לו, שלא סדרם כסדר את המקומות הנ"ל, כי כן הגיע לו על-פי חכמת השיר. ובא לשם על המקום הנ"ל, והגיד השיר. כשמוע בת הקיסר המקומות הנ"ל, נפלא בעיניה, ונראה לה שמוכרח שזהו בן גילה, רק היה קשה בעיניה על שלא סידרם כסדר, אך אף-על-פי-כן חשבה בדעתה, אולי מחמת חכמת משקל השיר בא לו זה הסדר, ונסכם בליבה, שזה הוא, וכתבה לו, שהיא משודכת לו, ונעשה שמחה ורעש, שנמצא לה בן גילה, והכינו על החתונה.
בתוך כך בא השני והיה רץ גם-כן לשם. ואמרו לו, שכבר היא משודכת, ולא השגיח על זה ואמר שאף-על-פי-כן יש לו דבר שיגיד לה שבודאי יפעל. ובא והגיד שירו וסידר כל המקומות הנ"ל כסדר, וגם נתן עוד סימן יותר. ושאלה אותו, מאין יודע הראשון. ולהגיד האמת לא טוב לפניו, ואמר שאינו יודע. ונפלא בעיניה מאד, ועמדה משתומם, כי גם הראשון סיפר המקומות ומאין יתודע לאדם סימנים הללו? אך אף-על-פי-כן נראה בעיניה, שזה השני הוא בן גילה, מאחר שראתה בו, שסיפר כסדר וכו', כנ"ל, והראשון, אפשר על-פי חכמת השיר בא לו זאת, שהזכיר אלו המקומות., אך נשארה עומדת.
והבחור הנ"ל, כששלחו השני, חרה לו גם-כן, והלך אל השלישי וסיפר לו גם-כן כנ"ל, ומסר לו עוד יותר סימנים מובהקים ביותר. ולפני השלישי סיפר כל ליבו באשר שהיה לו כתב, שהיה מצויר בו המקומות כנ"ל, בכן יצייר לעצמו גם-כן על נייר כל אותן המקומות ויביא אליה. והשלישי נתישב גם-כן כנ"ל, שאין טוב לפניו שיביא אותה לכאן, וזה הבחור יהיה כאן ושלח גם-כן את הבחור עוד למרחוק יותר מאתים פרסאות.
וזה המלך השלישי רץ גם-כן לשם (דהיינו ליקח את היפת-תואר), ובא לשם, והגידו לו, שכבר יש כאן שני הנ"ל, והשיב: אף על-פי-כן, כי יש לו דבר, שבודאי יפעל. והעולם לא היו יודעים כלל מפני מה היא נתרצה לאלו יותר מאחרים. ובא גם השלישי והגיד שירו בסימנים מובהקים יותר, והראה הכתב עם ציור המקומות ונבהלה מאד, אך לא יכלה לעשות דבר מחמת שגם הראשון נראה שזהו ואחר-כך השני, על כן אמרה, שלא תאמין, עד שיביאו לה כתב ידה בעצמו.
אחר-כך נתישב בדעתו הבחור הנ"ל: עד מתי יהיו משלחין אותו בכל פעם להלן יותר? על כן ישב עצמו, שהוא בעצמו יניח עצמו לילך לשם, אולי יפעל הוא. והיה הולך וסובב, עד שבא לשם ואמר, שהוא יש לו דבר וכו'. ובא והגיד שירו, ונתן עוד יותר ויותר סימנים מובהקים, והזכיר אותה, שלמד עימה בחדר אחד וכיוצא בזה, וסיפר לה הכ, שהוא שלח המלכים הנ"ל ושטמן הכתב באילן וכל מה שעבר עליו אבל היא לא השגיחה כלל על זה. (ובודאי גם הראשונים המלכים הנ"ל אמרו איזה טעמים על מה שאין בידם הכתב) ולהכיר אותו בודאי אי-אפשר, כי כבר עבר זמן רב, ולא רצתה להשגיח עוד על סימנים כלל, עד שיביאו לה הכתב, כי גם על הראשון סברה שזהו בודאי וכן על השני וכו', על כן לא רצתה וכו' כנ"ל.
ונתישב הבחור, שכאן אי אפשר לעשות שהיות כלל, ונתישב לשוב ולחזור למקומו, אל המדבר שהיה בו, ושם יבלה ימי חייו. והיה הולך וסובב להגיע למדבר הנ"ל, והגיע לשם אל המדבר הנ"ל. בתוך כל הנ"ל עברו בין כך ובין כך כמה שנים, ונסכם אצל הבחור הנ"ל שישב שם במדבר, ויבלה שם ימי חייו כפי מה שערך בדעתו חיות האדם בעולם הזה נחקר בדעתו, שטוב לבלות כאן מספר ימיו, וישב שם ואכל וכו' כנ"ל:
ועל הים היה רוצח. והרוצח שמע, שנמצא יפת-תואר כזו בעולם, וחשב לתפסה, אף שהוא לא היה צריך אותה, כי היה סריס, אך חשק לתפסה כדי למכרה לאיזה מלך ויקח בעדה הון רב, והתחיל להשתדל בזה. והרוצח הוא מופקר, והפקיר עצמו: אם יפעל-יפעל, ואם לאו-לאו; ומה יפסיד? כי הוא מופקר כדרך הרוצח. והלך הרוצח וקנה סחורות רבות מאד מאד ריבוי מופלג מאד. גם עשה ציפורים של זהב, והיו נעשים באמנות, שנדמה שהם חיים ממש (נאטירליך) [טבע] גם עשה שיבולים של זהב, והיו הציפורים עומדים על השיבולים, וזה היה בעצמו נדמה לחידוש, שהציפורים עומדים על שיבולים, ואין השיבולים נשברים, כי היו ציפורים גדולים (על כן היה חידוש). גם עשה בתחבולות שנדמה, שהם מנגנים, ואחת היתה מכה ומקשקשת בלשונה, (שקורין גיקנאקט), ואחת היתה מצלצלת בפיה, (שקורין גישוישטשיט), ואחת היתה מזמרת והכל היה בתחבולות, שהיו בני-אדם עומדים שם בתוך חדר, שהיה על הספינה מאחורי הציפורים, ועשו כל הנ"ל אותן הבני-אדם, ונדמה, שהציפורים בעצמן מנגנים, כי היו עשויים עם דראטין [חוטי ברזל] באמנות, עד שנדמה, שהם בעצמן עושין כל הנ"ל.
ונסע הרוצח עם כל הנ"ל למדינה, שהיתה שם בת הקיסר הנ"ל. ובא אל העיר, שהיתה שם, ועמד עם ספינתו בים, ושילשל האנקיריש [העוגן] ועכבה (שקורין גיאנקירט) [ועגנה], ודימה עצמו לסוחר גדול, והיו נכנסים ובאים שם לקנות אצלו סחורות רבות יקרות. ועמד שם איזה זמן רבע שנה ויותר והיו נושאים ממנו סחורות יפות שקנו אצלו. וחשקה גם בת הקיסר לקנות סחורה ממנו, ושלחה אליו, שישא סחורה אצלה, ושלח לה, שאינו צריך לזה לשאת סחורה לבית הקונה אף-על-פי שהיא בת הקיסר, ומי שצריך סחורה, יבוא אצלו, ולסוחר אין מי שיכריח אותו על זה.
וישבה עצמה בת הקיסר, שתלך אצלו. ודרכה היה, כשהלכה בשוק, היתה תולה מכסה על פניה כדי שלא יסתכלו בה, כי יוכלו בני אדם ליפול וכו' מחמת יופיה, כנ"ל, על כן היתה מכסה פניה, כנ"ל. והלכה בת הקיסר וכיסתה את פניה ולקחה גם רעותיה עימה וחיל (שקורין וואך) [משמר], הלך אחריה. ובאתה אל הסוחר הנ"ל (היינו הרוצח, שנדמה לסוחר) וקנתה שם סחורות אצלו, והלכה לה. ואמר לה הסוחר. אם תבוא עוד הפעם, אראה לך עוד דברים יפים מזה, שהם נפלאים מאד; ושבה לביתה. שוב פעם אחרת באתה וקנתה, והלכה לה. ועמד שם (הרוצח הזה) איזה זמן; בתוך כך נעשית (הבת קיסר הנ"ל) רגילה אצלו, נכנסת ויוצאת.
פעם אחת באתה אצלו, והלך ופתח לה החדר, שהיו עומדים שם הציפורים של זהב וכו', וראתה, שהוא חידוש נפלא. ורצו גם האחרים, היינו החיל ליכנס, ואמר לאו לאו! זה איני מראה לשום אדם, רק אלייך שאת בת הקיסר, אבל לאחרים איני רוצה כלל. ונכנסה היא בעצמה. והלך גם הוא אל החדר ונעל הדלת, ועשה כפשוטו, שלקח שק והניחה בעל-כרחה בתוך השק, ופשט ממנה מלבושיה והלבישם את מאטראס [מלח] אחד וכיסה פניו ודחפו לחוץ ואמר לו: לך! והמאטראס הזה הוא אינו יודע כלל מה נעשה עימו, ותכף שיצא לחוץ ופניו מכוסה, והחיל לא ידעו, והתחילו לילך עימו מיד, כמדומה להם שזאת היא הבת הקיסר. והוא (היינו המאטראס) הולך עם החיל שהוליכוהו, ולא ידע היכן הוא כלל, עד שבא לשם, לחדר שהיתה הבת קיסר יושבת שם, וגילו פניו וראו שהוא מאטראס. ונעשה רעש גדול (ואת המאטראס טפחו על פניו היטב היטב ודחפוהו, כי הוא אינו חייב, כי לא ידע כלל).
והרוצח לקח את הבת הקיסר וידע שבודאי ירדפו אחריו. והלך מן הספינה וטמן עצמו עימה בבור, שהיה בו מי גשמים, עד שיעבור הרעש, ואת המאטראסין [מלחים] של הספינה ציוה, שתכף ומיד יחתכו האנקירס [העוגנים] ויברחו מיד, כי בודאי ירדפו אחריהם, ובודאי לא יהיו רובים אל הספינה מחמת הבת קיסר, שהם סבורים, שהיא שם בספינה, רק שירדפו אתכם, ועל כן תברחו מיד. ואם ישיגו אתכם - ישיגו, מה בזה? כדרך הרוצחים, שאינם משגיחין על עצמן כלל. וכן היה שנעשה רעש, ורדפו תכף אחריהם, אך לא מצאוה שם.
והרוצח החביא עצמו עימה בבור של מי גשמים, והיו מונחים שם. והיה מפחיד אותה, שלא תצעק, שלא ישמעו בני-אדם, והיה אומר לה: אני מסרתי נפשי בשבילך כדי לתפסך, ואם אפסיד אותך, אין חיי נחשבים אצלי כלום מאחר שכבר את בידי, אם אחזור ואפסיד אותך ותומנעי ממני, אין חיי נחשבים אצלי מאומה כלל, על כן תכף שתתני צעקה, אחנוק אותך מיד, ויעבור עלי מה, כי איני שוה בעיני כלום. ותירא לנפשה מפניו (היינו הבת קיסר היתה יראה לצעוק מפני אימת הרוצח). אחר-כך יצא משם עימה והוליך אותה בעיר, והיו הולכים והולכים, ובאו למקום אחר, והבין, שגם שם מחפשים, והחביא עצמו עימה עוד במקוה, וכן יצא משם, והלך והחביא עימה עוד במקום אחר, עד שהיה מחביא עצמו עימה בכל השבעה מקומות, שהחביא הבערגיר עם אימה, כנ"ל, שהם השבעה עדים הנ"ל (היינו שבעה מיני מים, שהם בור ומקוה ומעין וכו' כנ"ל) עד אשר בא אל הים. וחיפש שם למצוא על כל פנים ספינה קטנה של ציידי דגים כדי לעבור עימה. ומצא ספינה, ולקח את בת הקיסר. והוא לא היה צריך אותה, כי היה סריס כנ"ל, אך היה רוצה למכרה לאיזה מלך, והיה מתירא פן יתפסו אותה ממנו. והלך והלביש אותה בבגדי מאטראס, ונדמית לזכר. ועבר עימו בים. (מכאן ולהלאה נדבר על הבת קיסר בלשון זכר, כי בלשון זה סיפר רבנו, זכרונו לברכה, מחמת שהרוצח הלביש אותה כמו זכר). ובא רוח סערה ונשא הספינה אל הספר ושבר את הספינה, ובאו אל אותו הספר שהיה מדבר הנ"ל, שהיה שם הבחור הנ"ל.
בבואם לשם, והגזלן היה בקי בדרכים כדרכם וידע, שכאן הוא מקום מדבר, שאין מגיעים הספינות לכאן, על כן לא היה מתירא כאן משום אדם, והניחה והלכו (היינו הרוצח ובת הקיסר) זה לכאן וזה לכאן לבקש להם אוכל, ונתרחק מן הגזלן, והגזלן הלך בדרכו וראה, והנה אינה אצלו. והתחיל לצעוק אליה, והיא ישבה עצמה, ולא השיבה לו. (כי אמרה) מאחר שסופי יהיה שימכור אותי למה לי להשיב לו? ואם יחזור ויגיע אצלי, אשיב לו, שלא שמעתי, בפרט כי אין רצונו להרגני, כי הוא צריך למכור אותי; ולא השיבה אותו, והלכה להלן. והוא, הגזלן, מחפש אנה ואנה, ולא מצאה, והלך להלן, ולא מצאה, ומן הסתם אכלוהו חיות רעות.
והיא הלכה להלן להלן, והיתה מוצאת לה איזה אוכל. והלכה, עד שהגיעה אל המקום, שהיה יושב שם הבחור הנ"ל. וכבר נתגדלה בשערות וגם היתה לבושה כמו זכר בבגדי מאטראס, כנ"ל, ולא הכירו זה את זה. ותכף בבואה בא לו שמחה שבא עוד אדם. ושאל אותו: מאין באת לכאן? השיבה: הייתי עם איזה סוחר בים וכו'. שאלה אותו: מאין באת אתה לכאן? השיב לה: גם כן על ידי איזה סוחר וכו'. וישבו שם שניהם. (אין הלשון מדוקדק, כי פעם היא נקראת בלשון זכר, ופעם בלשון נקבה).
ואחר שנלקחה בת הקיסר מן הקיסר, כנ"ל, היתה הקיסרית מקוננת ומכה ראשה בכותל על אבדת ביתה, והיתה מצערת בדברים מאד את הקיסר, שעל-ידי גסותו איבד את הבחור הנ"ל, ועתה איבד ביתם. (ואמרה): הלא היא היתה כל המזל והצלחה השלנו, ואיבדנו אותה ומה יש לי עוד היום? והיתה מצערת אותו מאד. ובודאי גם אליו בעצמו היה צר מאד על אבידת ביתו, ועוד היתה הקיסרית מצערת ומכעסת אותו מאד, ונעשו קטטות וכעסים ביניהם. והיתה מדברת לו דברים רעים, עד שהכעיסה אותו מאד, עד אשר אמר לשלחה. והושיב דיינים, ופסקו לשלחה, ושילחוה (שקורין פאר שיקט).
אחר-כך היה הקיסר שולח למלחמה, ולא היה מצליח, והיה תולה הדבר באיזה יעדניראל, שבשביל שעשית כך על-ידי זה איבדת המלחמה. ושלח אותו. אחר-כך שלח עוד למלחמה, ולא הצליח. ושילח עוד יעדניראלין (היינו פאר שיקט), וכן שילח כמה יעדניראלין. וראו בני המדינה, שעושה דברים זרים: בתחילה שלח הקיסרית, אחר-כך יעדניראלין, וישבו עצמן: אפשר להפך: לשלוח אחר הקיסרית, ואותו ישלחו, והקיסרית תנהג המדינה. וכן עשו. ושילחו את הקיסר, והשיבו את הקיסרית, והיא נהגה המדינה.
והקיסרית שלחה תכף להחזיר את הברגיר עם אישתו הבערגירין. והכניסה אותו בפלטין [ארמון] שלה. והקיסר, כשהיה נשלח, עמד וביקש מהמוליכים אותו שיניחוהו, כי אף-על-פי כן הייתי קיסר שלכם, ובודאי עשיתי לכם טובות, עתה חנוני נא בזאת והניחו אותי לילך, כי בודאי לא אשוב אל המדינה עוד, ואין לכם להתירא. הניחו לי ואלך ואהיה על כל פנים חפשי ימי חיי שיש לי לחיות. והניחו אותו, והיה הולך והולך. בין כך ובין כך עברו כמה שנים, והיה הולך והולך הקיסר ובא על הים. ונשא גם-כן הרוח את הספינה ובא גם כן אל המדבר הנ"ל, עד שבא אל המקום שיושבים שם אלו השניים הנ"ל (היינו הבחור בן הבערגיר וביתו היפת-תואר, שלבושה בבגדי זכר כנ"ל). ולא הכירו זה את זה, כי כבר נתגדל הקיסר בשערות וכבר עברו כמה שנים. וכן הם גם-כן כבר נתגדלו בשערות, כנ"ל. ושאלו אותו: מאין באת לכאן? והשיב להם: על ידי סוחר וכו'. וכן הם השיבו לו וכו'. וישבו שם אלו הנ"ל יחד, והיו אוכלים ושותים, כנ"ל. והיו מנגנים בכלי-שיר, כי כולם היו יכולים לנגן, כי זה קיסר, וכן הם יכלו גם-כן לנגן כנ"ל.
והוא, הבחור הנ"ל, היה הבריה [זריז ומוצלח] ביניהם, כי כבר היה שם מכבר. והיה מביא להם בשר ואכלו והיו שורפים שם עצים, שהיו יקרים מן זהב בישוב, והיה אותו הבחור הנ"ל מוכיח להם (לשון הוכחה וברור דברים), שכאן טוב לבלות ימי חייהם כפי הטוב שיש לבני-אדם בעולם בישוב, טוב לפניהם לישב כאן לבלות כאן ימי חייהם. שאלו אותו: מה טוב היה לך, שאתה אומר, שכאן טוב יותר לפניך? השיב להם וסיפר לפניהם מה שעבר עליו שהיה בן בערגיר וכו', עד שבא לכאן, ומה היה לו בזה שהוא בן בערגיר, שהיה לו כל טוב, גם כאן יש לו כל טוב. והוכיח להם, שטוב לבלות כאן ימי חייהם.
שאלו הקיסר הזה הנ"ל: השמעת מאותו הקיסר? השיב לו ששמע. שאל אותו על היפת-תואר, אם שמע ממנה. השיב לו גם כן: הן. והתחיל הבחור להתרגז ואמר: זה הרוצח! (היינו אותו הקיסר הנ"ל שדיברו ממנו, כי הוא לא ידע, שזה שמדבר עימו הוא הוא הקיסר בעצמו. והיה הבחור אומר בכעס כחורק בשיניו עליו ואמר בכעס: זה הרוצח). ושאלו (היינו זה הקיסר, שנדמה לאיש אחר, שאל להבחור): מפני מה הוא רוצח? השיב לו: בשביל אכזריות שלו וגסותו באתי לכאן. שאלו: ואיך? וישב עצמו הבחור, שבכאן אין לו ממי להתירא, והגיד לו וסיפר לו כל אותו המאורע שעבר עליו. (נראין הדברים, שבתחילה לא סיפר לו גוף המעשה, רק שהיה בן בערגיר). שאלו: אם היה זה הקיסר בא לידך היית נוקם בו עכשו? השיב לו: לאו. (כי הוא היה רחמן) אדרבא! הייתי מפרנסו כמו שאני מפרנס אותך.
שוב התחיל הקיסר להתאנח ולגנוח: כמה שיבה רעה ומרה להקיסר הזה, כי שמע, שהיפת-תואר שלו נאבדה, והוא נשלח! ויואמר, עוד אותו הבחור: בשביל אכזריותו וגדלות שלו איבד את עצמו ואת ביתו, ואני נשלכתי לכאן; הכל על-ידו! שאלו עוד (היינו הקיסר להבחור): אם היה בא לידך היית נוקם בו? השיב לו: לאו! אדרבא! הייתי מפרנסו ממש כמו שאני מפרנס אותך. ויתודע הקיסר אליו והודיעו, שהוא בעצמו הוא הקיסר הנ"ל, ומה שעבר עליו וכו'. ונפל עליו (הבחור הנ"ל) וחיבקו ונשקו. והיא (היינו היפת-תואר, שהיתה גם-כן שם, רק שהיתה נדמית לזכר) שמעה כל זאת, מה שאלו מדברים זה לזה.
והבחור הנ"ל, היה דרכו לילך בכל יום ועשה לו סימן בשלושה אילנות, כי היה שם אלפי אלפים אילנות, וביקש שם הכתב הנ"ל (היינו בשלושה אילנות מהם) ועשה בהם סימן כדי שלמחר לא יצטרך לבדוק ולחפש באלו השלושה אילנות. כולי האי ואולי ימצא אותו הכתב הנ"ל. וכשהיה חוזר משם, היה בא עם עיניים בכויות מחמת שהיה בוכה, כשביקש ולא מצא. שאלו אותו: מה אתה מבקש באלו האילנות, כנ"ל, ואחר-כך אתה חוזר ועיניך בכויות? השיב להם וסיפר להם כל אותו המעשה, שבת הקיסר שלחה לו כתב וכו', וטמן אותו באלו אילנות, ובא רוח סערה וכו', כנ"ל, ועתה הוא מבקש אולי ימצא. אמרו לו: למחר, כשתלך לבקש, נלך גם-כן עימך, אולי נמצא אנחנו אותו הכתב. וכן היה, והלכו הם עימו גם-כן, ומצאה הבת קיסר את אותו הכתב באילן, ופתחה אותו וראתה, שהוא כתב ידה ממש.
חשבה בדעתה: אם תגיד לו תכף שהיא היא, כשתחזור ותפשוט אלו המלבושים ותחזור ליופיה ותהיה שוב יפת-תואר כמקודם יוכל ליפול וליגווע, והיא רוצה שיהיה בכשרות כדת. והלכה והחזירה לו הכתב, ואמרה לו, שמצאה הכתב. ותכף נפל חלשות. והחיו והבריאו אותו, והיה ביניהם שמחה גדולה.
אחר-כך אמר אותו הבחור: למה לי הכתב? היכן אמצאה? כי בהכרח היא עכשו אצל איזה מלך, ולמה לי זאת? אבלה כאן ימי חיי! והשיב לה הכתב ואמר לה: הא לך הכתב ותלך ותישאנה (כי היא נדמית לזכר כנ"ל) ורצתה לילך. וביקשה ממנו, שילך עימה גם-כן, כי הוא בודאי יקח אותה, והיה הטוב ההוא, אשר יהיה לי, אתן לך חלק גם-כן (היינו שהבת קיסר, שנדמית לזכר, אמרה אל הבחור, שלא ידע שהיא בעצמה היא היפת-תואר הנ"ל, שילך עימו גם-כן, והוא בודאי יקח את היפת-תואר וייטב עם הבחור גם-כן). והבחור ראה, שהוא איש חכם (היינו הבת קיסר, שאנו מדברים עליה בלשון זכר כנ"ל) ובודאי ישיג ויקח אותה, ונתרצה לילך עימו. והקיסר הנ"ל היה נשאר לבדו, כי הוא היה ירא לשוב אל המדינה, וביקשה ממנו שילך גם-כן, כי מאחר שהוא ישוב ויקח היפת-תואר, אין לו אימה עוד (כי יוחזר המזל) ויוכל להשיבו גם-כן.
והלכו אלו השלושה יחד, ושכרו להם ספינה. ובאו אל המדינה, שיושבת שם הקיסרית, ובאו אל אותו העיר, שהיא יושבת שם, והעמידו הספינה, וישבה עצמה (בת הקיסר): אם תודיע תכף לאימה, שבאתה תוכל ליגווע. ושלחה אצלה באשר שנמצא איש, שיודע ידיעה מביתה. אחר-כך הלכה בעצמה וסיפרה להקיסרית כל מה שעבר על ביתה, וסיפרה לה כל המעשה, ולבסוף אמרה לה: והיא גם-כן בכאן. אחר-כך אמרה לה האמת: אני אני היא, והודיעה לה, שגם החתן שלה, בן הבערגיר, הוא גם-כן בכאן, אך אמרה לה, שאינה רוצה באופן אחר, רק שישיבו את אביה הקיסר למקומו, ואימה לא היתה מרוצית לזה כלל, כי חרה לה עליו מאד על שבשבילו היה כל הנ"ל, אך-אף-על-פי כן הוכרחה למלאות רצון ביתה. ורצו להשיבו ויבקשו והנה אין הקיסר נמצא כלל. והגידה לה ביתה, שגם הוא בכאן, והיתה החתונה. והשמחה בשלמות, והמלוכה והקיסרית קיבלו הזוג הזה ומלכו בכיפה.
גם אחר-כך לא היה להקיסר הזקן גדולה, כי הכל היה על-ידו. המאטראס טפחו טפחו אותו על פניו ודחפוהו. הבערגיר היה לו גדולה מאד (כי הוא) אבי הקיסר, שהוא העיקר.
בלוט כתיב (בראשית יט) : ההרה הימלט, היינו בערגיר, וממנו נולד משיח, שיבוא במהרה בימינו, אמן.
ישראל היה להם סימנים במצרים (שמות ג'): "פקוד פקדתי" מי שיאמר להם זה הלשון הוא הגואל. והדבר תמוה: מאחר שידעו כל ישראל מזה, אם כן מהו הסימן? אפשר לא נמסר אלא להזקנים, וגם על הגואל האחרון בודאי יש סימנים.
משיח יגיד לישראל כל מה שעבר על ישראל בכל יום ויום. על כל אחד ואחד מישראל בפרט. תמר איבדה גם כן הסימנים, כמובא במדרש (מדרש בראשית פרשה פ"ה). גם כשהיתה יוצאת לישרף, בא הס"מ (הסמ"ך-מ"ם) והרחיק ממנה הסימנים, ובא גבריאל וקרבן, כמו שנאמר במדרש, וממנה נולד משיח, שיבוא במהרה בימינו אמן.
בענין המבואר במעשה זו, שכל אחד בא עם שיר של חשק, ולקצתם וכו', הנמשל מובן, שכמו כן כמה גדולים עושים מה שעושים, וכל אחד אומר שירים וכיוצא ורוצים להשיג תכלית המבוקש, ואין מי שזוכה לעיקר התכלית האמיתי בשלמות, כי אם הראוי לזה, ולקצתם משיבים על ידי שליח או מאחורי הכותל או שמראים להם פנים וכו', כמבואר בהמעשה הנ"ל, אך לסוף, היינו כשמסתלקים, משיבים להם, שעדיין לא עשו כלום וכו', כמו שכתוב שם במעשה סוף התשובה, שמשיבה היפת-תואר, עיין שם, עד שיבוא המנהיג הנכון וכו'.
(סיפורי מעשיות - מעשה י' - מבערגיר ועני)
נ נח נחמ נחמן מאומן בירושלים
